התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

ר’ זושא מאניפולי למד שבע דרכים בעבודת ה’ מגנב. אולי מהאיש הבא גם נוכל ללמוד משהו… פעם ערכו תחרות בשוק מי האיש שיצליח לומר ברצף אלף (!) קללות. אחד הצליח חמש מאות, שני שבע מאות ואילו אחר הגדיל לעשות והצליח להגיע לתשע מאות תשעים ותשע… לאחר התייעצות החליטו חבר השופטים שהוא אינו מקבל את הפרס. כשראה כך, “בירך” אותם בשלושת אלפים…

אז ככה, יש מצב בו אנחנו בתוך תחרות וכדומה, או כל מסגרת אחרת, מנסים להדביק את הקצב ולהגיע למטרה. לפעמים מצליחים ולפעמים לא. אך לכל אחד יש גם את הנקודה, שכאשר נוגעים בה ו’לוחצים על הכפתור’ - הכל פורץ, הכל עובד פיקס.

ובעניני חינוך עסקינן. העניין הוא למצוא את הכפתור הזה אצל הילד שלנו (כמובן, הכפתור של הברכות). המקום שכאשר לוחצים עליו - מוציאים ממנו את מיטב העוצמה.

לפעמים אפשר לשכנע ילד להתנהג כמו שצריך, באמצעות אמירות כמו ‘לא נעים, מסתכלים עליך’, או ‘מה יגידו השכנים / החברים / המשפחה’ וכדומה. לפעמים זה עובד, ולפעמים אפילו לתקופה ארוכה. אבל אז הפסדנו את ה’נקודה’ הפנימית, שכשלוחצים עליה הכול פורץ בעוצמה,  את היופי של הילד, את המקום שבו הוא מביא את עצמו ומה שהוא, בלי לרַצוֹת ובלי להתאמץ.

טוב, לא התכוונתי שעכשיו נזניח את הדברים הקבועים כמו קימה בזמן או שיעורים ‘תמידים כסדרם’.  זה חשוב, אבל תמיד חייבים להשאיר את ה…’חנוך לנער על פי דרכו’.

זאת אומרת: למצוא את הדבר שהילד שלנו טוב בו. פשוט ‘לצוד’ אותו ולראות. יכול להיות שנגלה שזה בסברות יפות, יכול להיות שיש לו ידיים טובות ויכול להיות שבשמחה משפחתית נגלה שזה ביכולת שלו לרקוד, או שסתם הוא יודע לשתוק ולהקשיב לזולת (וואו, זה כבר כישרון רציני…). אבל הכי חשוב לא לוותר. לא לוותר על המקום הזה, ולא להתייאש עד שמוצאים אותו.

ואחרי שמוצאים את הנקודה המיוחדת של הילד - צריך כמובן לפתח אותה. שהילד ילך לחדר ויכין שיעורים כמו כולם, אך יחד עם זאת ישתתף בחוג אחד מיוחד (ואני לא מתכוון לחוג ההוא שכ–ו–ל–ם הולכים אליו…), מקום בו מפתחים את המיוחד שבו.

אני כותב את זה רגע אחרי שהכנסנו את הילדים שלנו לשגרה אחרי זמן ארוך של חופשה. נכון, החיים זה לא פיקניק, ולא תמיד אנחנו אוהבים את השגרה, אבל אם ניתן לילד רק את התחושה שזה השגרה ואין מה לעשות וחייב לעשות שיעורי בית וכו’ וכו’ בלי להכניס איזשהו גיוון וענין לשגרה ואת התחושה שגם שגרה היא דבר מהנה - אז הילד ילך לבית הספר, אבל המקום הכישרוני שבו יירדם, ומה שיהיה יותר חזק הוא המקום שבו הוא מדקלם ופחות יצירתי. תפקידנו כהורים, לשמור על הלב שבו והיצירתיות שבו ולדאוג שזה יורגש גם בתוך השגרה.

אני זוכר שבשיעורי גמרא היה ילד אחד שחשב (יותר נכון: היה בטוח) שהוא לא יודע ללמוד, ותמיד דאגו לו למורה פרטי. פעם אחת לקחתי אותו לחדר וסיפרתי לו סיפור בלי קשר לגמרא. שאלתי אותו מה דעתו והוא העלה סברות מדהימות. לא הבנתי למה הסברות האלו לא נכנסות לתוך שיעור הגמרא. אחר כך כשחשבנו על זה יחד, הבנו שהגמרא נתפסה אצלו כדבר שחייבים ללמוד, ואין מה לעשות. בקיצור: נטל. הוא לא ניסה אף פעם להכניס לתוך שגרת שיעורי הגמרא את הלב, ואת הסגנון המיוחד שבו.

חשבתי שאולי זו הכוונה בחנוך לנער על פי דרכו. נער זה מלשון ‘ננער’. אנו רואים שבגיל הנעורים החבר’ה האלה אוהבים להתנער מהרבה דברים (לעזור, לקום - הכול מחר…). אם כן, כשאנו רואים שהמתבגר מתנער - נשתמש בדרכו, ב’הובי’ שלו, במה שהוא אוהב ומתחבר.

ב.

אולי כך נבין גם את ההמשך ‘גם כי יזקין לא יסור ממנה’. ‘יזקין’ הוא גם בגיל אבל לא רק. זה גם מצב בנפש בו אנחנו מזקינים ומתעייפים ואומרים: יאללה… שיגידו מה שיגידו, נמאס לי לדקלם ולהיות כמו כולם, ממילא כבר התחתנתי… וגם הילדים התחתנו… אז למה לעבוד קשה. אני אהיה מה שאני וזהו.

כדי להילחם בזקן המזקין הזה, פשוט צריך ללכת לפי דרכו של הנער. למצוא את המקום שהוא הכי טוב בו, הכי אוהב אותו, הכי מחובר אליו ובמקום הזה ממילא הוא לא עושה בשביל אחרים רק הוא ובורא עולם, ואז, גם כשיזקין - לא יסור ממנה. כי זה חדור בו.

ג.

אומרים, שכל מי שלומד ב”תומכי תמימים” מאבד את התענוג בעולם הזה. אולי בתומכי תמימים כשמתוועדים ומתבוננים ומשתדלים שכל ענין התורה והמצוות יבוא עם הרבה אהבת ישראל ויחדור פנימה, לא ‘כי חייב’ או ‘כי צריך’ אלא כי זה חלק מאיתנו - אזי “גם כי יזקין”, גם כשנמצאים בירידה ונדמה שנמאס - “לא יסור ממנה”, כי זה נכנס הכי עמוק בפנים.

ויש עוד נקודה: בדור שאחרי השואה הקפידה האמא היהודיה שהילד לא יהיה רעב חס ושלום ושיהיה לו גם את מה שהוא אוהב. אבל יש עוד סוג של רעב: רעב להכרה. יש היום הרבה ילדים שמסתובבים לא רגועים ועוברים מענין לענין ומחכים רק שיכירו בהם. הם מוכנים לתת בשביל זה כמעט הכל.

כאשר מסתכלים על כיתת ילדים במבט שטחי, אפשר לחשוב שההבדלים ביניהם נובעים מהכשרונות השונים של כל אחד. אבל במבט פנימי יותר ניתן להבחין בגורם נוסף: ההכרה. ילד שמכירים במיוחד שבו - משהו נוצץ לו בעיניים. הוא פחות פגיע ויותר פנוי נפשית לשיגרה ולמידה. כאשר אין לו את אותה הכרה במיוחדות שלו, הוא פתאום מחפש את הממתק או ההתרגשות הרגעית.

אז הורים יקרים, בואו גם נמלא אותו בתחושה שיש מקום אחד שיודע את המיוחד שבו, כדי שכמה שפחות יחפש את האישור הזה אצל אחרים.

כשנכניס את הילד לחדר, חוץ מהחיבוק והנשיקה והסנדויץ שהוא אוהב - ניתן לו עוד חיבוק, חיבוק למיוחד שבו, ליצירתי שבו. כשננהג כך, פתאום נרגיש שהילד חוזר עם חיוך אמיתי על הפנים ונבין לבד שזה היה שווה הכל.

חושבים אחרת? כתבו אליי (כל אחד על פי דרכו) ונתוועד על זה…

shneorc@gmail.com