איך אפשר לבטוח בה’ ולהיות עצוב?

קל לשמוח כשהכל טוב ונעים, קל עוד יותר לשמוח אחרי נס שנעשה לך - החכמה הגדולה היא לשמוח עוד לפני הישועה, כאשר עוד חווים את הקושי, אך מתוך בטחון בה’ שהוא יסדר את הענינים על הצד הטוב יותר • וזה מביא אותנו למחשבות על קצת שמחה, אפילו הרבה, לכבוד הגאולה. ‘על החשבון’… • משנכנס אדר

נכנסים כעת לחודש אדר שבו מרבים בשמחה, וכפי הוראת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בדבר מלכות השבועי להרבות בשמחה על ידי לימוד התורה, כפי שהבטיחו חז”ל “פקודי ה’ ישרים משמחי לב”. כמו כן צריך להרבות בשמחה בפשטות, בעניינים המשמחים גם לפי הטבע הגשמי.

בתקופה ההיא הרבי גם נתן תשובות שמעודדות שירה וריקודים עם תזמורת בכל יום מימי חודש אדר, כנהוג היום בכל ישיבות חב”ד ובחלק מבתי הכנסת.

לשמחה יש שייכות מיוחדת לגאולה, שהרי “משיח” אותיות “שמח” בתוספת יו”ד. והרי על ימות המשיח נאמר “אז ימלא שחוק פינו”. מדגיש הרבי (שיחת ש”פ תצא תנש”א ובפרט בשיחת י”א אלול) שהיום כבר צריכים להתחיל להיות שרוי בשמחה זו שתהיה “אז”, בימות הגאולה. אשר על כן, עיקר ההדגשה כעת צריכה להיות לא (רק) על זעקת “עד מתי?!” מתוך כאב וצער, אלא בעיקר על השירה והשמחה הגדולה בזכות העובדה שתיכף ומיד ממש רואים גם בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלימה (ש”פ בשלח תשנ”ב).

בספרות החסידית מובא הסיפור הבא:

בכפר קטן הסמוך לעיר קולבסוב גר כפרי אחד, שהיה חוכר את בית המזיגה מאדון הכפר, כנהוג באותם ימים. שנה אחת לא הצליחו עסקיו של אותו יהודי, ולא היה לו כסף לשלם ל”פריץ” את דמי החכירה. כמה פעמים שלח אליו הפריץ להתרות בו שישלם את הכסף, ובאם לא יעשה כן ייענש קשה, אך כל ההתראות לא הועילו, שכן ליהודי לא היה מה לשלם. ויהי היום, היה זה בשבת הגדול, והפריץ שלח את הקוזקים שלו אל ביתו של היהודי לעשות שם חורבן כדי ללמד את היהודי לקח ולהתריע בפניו לעשות כל מאמץ להשיג כסף ולשלם במהרה את חובו עבור דמי החכירה, שאם לא כן מרה תהיה אחריתו. הקוזקים נכנסו לביתו של היהודי, ו”כיוון שניתנה רשות למשחית” הם שפכו על הרצפה את עביט השופכין, לקחו את ה”טשאלנט” מהתנור והשליכוהו החוצה, הפכו ושברו את השולחנות והספסלים, והפכו את כל הבית, דרסו ורמסו כל מה שנזדמן תחת ידם.

לאחר שהלכו הקוזקים, והיהודי ובני ביתו ישבו נדכאים ושוממים מגודל הצרה, נמלך היהודי להפיג מעט את צערו. הוא הלך לעיר הסמוכה לשמוע את דרשת שבת הגדול שדורש הרב דמתא.

בקובלסוב שימש אז ברבנות הרב הקדוש ר’ אברהם יהושע העשיל, שאחר כך נתפרסם בשם הצדיק מאפטא, בעל “אוהב ישראל”. ויהי בבוא הכפרי לבית הכנסת, ראה שהרב עומד כבר על הבימה ודורש, וכל העם עומדים צפופים ומקשיבים לדרשה. התכווץ לו הכפרי באיזו פינה, סמוך לפתח, והיטה גם הוא את אוזנו לשמוע. והנה שומע הוא שהרב מאפטא אומר בתוך הדרשה: ישנן שתי ברכות, דומות אך שונות. האחת - “גאל ישראל” לשון עבר (כפי שאומרים לפני תפילת שמונה עשרה ובהגדה של פסח), והאחרת: “גואל ישראל” לשון הווה (כפי שאומרים בברכת “ראה נא בעניינו” בתפילת שמונה עשרה). הסביר האדמו”ר: ברכת “גאל ישראל” היא על הגאולה ממצרים שהייתה בעבר, ואילו ברכת “גואל ישראל” היא במיוחד על הגאולה האמיתית והשלימה. אך גם על הגאולה שישנה תמיד ליהודים מצרותיהם במשך כל שנות הגלות. כך שאפילו אם ישנו באיזה כפר יהודי שאין לו לשלם את דמי החכירה והאדון שולח את הקוזקים שלו לעשות בביתו חורבן, והם באים והורסים ומחריבים את כל הנמצא בבית - גם ליהודי כזה אין לו לדאוג, שכן הקב”ה הוא “גואל ישראל” והוא ממציא לו פדות וגאולה מצרותיו.

מששמע הכפרי דיבורים אלו, התמלא שמחה, ושב לביתו הלוך ורנן, הלוך ורקד: הרבי אמר “גואל ישראל”. הרבי אמר “גואל ישראל”!

לפנות ערב שלח הפריץ שוב את שלוחיו לראות מה עושה היהודי אחרי החורבן שעשו בביתו. באו השלוחים וראו את היהודי מבעד לחלונות הבית רוקד ושר. שבו אל הפריץ וסיפרו לו על המחזה המשונה, והוסיפו כי כנראה מרוב הצרות נטרפה דעתו של היהודי, שכן מצאוהו יוצא במחול, מזמר ומרנן. שלח הפריץ לקרוא אליו את היהודי. בתחילה פחד היהודי וחשש שמא רוצה הפריץ להענישו שוב קשות, אבל מיד נזכר בדברי הרב אודות “גואל ישראל” ושוב לא פחד.

קידם אותו הפריץ בדברי מוסר: “מדוע הינך, מושקה, כזה ‘לא יוצלח’? גם אתה עצמך עני, וגם לי אינך יכול לשלם?”

השיב לו היהודי בצער: “אדוני הפריץ, מה אוכל לעשות?”

“שמע נא מושקה”, אמר לו הפריץ, “אתן לך פתק לבית משרפות היי”ש שבעיר ויתנו לך יי”ש בסכום כך וכך. תמכור את היי”ש ותרוויח קצת, וכך תוכל לקנות עוד ולמכור שוב ולהרויח. כך תוכל לשלם לי את החוב וגם יהיה לך להוצאות ביתך”.

היהודי קיבל את ההצעה בשמחה רבה. מיד אחרי השבת הלך העירה עם הפתק מן הפריץ וקיבל יי”ש בהקפה, מכר אותו בריווח נאה, ומיד קנה שוב, ושוב מכר והרוויח יפה. במשך הימים שעברו משבת הגדול ועד ערב פסח הספיק לשלם לפריץ את החוב ונשאר לו כסף גם להוצאות החג.

בערב פסח צרר במטפחת סך מעות והביא לרב בקולבסוב, באומרו: הבאתי להרבי דמי “גואל ישראל”.

איך אפשר לבטוח בה’ ולהיות עצוב?

כותב הרבי הריי”צ (אג”ק שלו כרך ו’ עמוד שצח ואילך. הובא בלקוטי שיחות כרך ג’ עמוד 883 ועיין שם): “…נהניתי לשמוע משלומו ושלום בני ביתו יחיו, וממעמדו המוסרי והחסידותי, שהנהו אחד מחברי אגודת חסידי חב”ד ומשתתף בלימודים ובהתוועדות אנ”ש שיחיו. אבל יש לי צער ממצבו הגשמי, והעיקר ממה שהנני רואה שהוא בייאוש חס ושלום וחפץ למכור את הבית והעסק, דבר שאיננו רשאי בשום אופן, וצריך להתגבר בכל תעצומות עוז באמונה ובטחון גמור בה’ כי יעזור לו ויחלצהו מן המיצר ויעמידהו בקרן פרנסה, שיוכל להדריך את בתם ובנם יחיו בדרך טובה ביראת שמיים כחפץ לבבם.

“הבטחון הגמור בה’ הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבוא העזר. כמאמר העולם: הטובע, רחמנא ליצלן, מחזיק עצמו גם בקש. אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להיוושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה בטחון גמור בה’. כשיש צל מראה מקום זהו עניין התקווה, כמו שכתוב את תקוות חוט השני. חוט השני היה סימן לביתה של רחב, שעל ידי סימן זה ידע חיל של בני ישראל אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה. ונקרא תקוות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי ייפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים. וזו היא התקווה שהכל יהיה טוב וחוט השני יהיה במקומו. כי שם תקווה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל עניין הבטחון בה’ הוא אפילו שאין לו צל מראה מקום להיוושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומכל מקום בוטח בה’.

“והנה גם אז, כשהוא בוטח בה’ אך נפשו מרה עליו, והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו, אין זה עדיין הבטחון הגמור בה’ לפי שיטת מורנו הבעל שם טוב נ”ע. כי הבוטח בה’ בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב, או חס ושלום גם הרע, צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו, אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות על פי התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה’, ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השם יתברך. להיות השגחתו יתברך על כל נברא ונברא, מגלגל התשיעי שהוא הנברא הגשמי היותר גדול שברא בעולם העשיה, עד התולעת היותר קטנה בכל יצורי תבל, ומה שביניהם, הנה כל ענייניהם ותנועותיהם היותר קלות הכל הוא בהשגחתו הפרטית, והשגחתו יתברך הנה היא הנותנת חיים ועוז לכל החי בשמיים ובארץ”. עד כאן לשונו הקדושה.

באמונה וביטחון בה’ ישנם דרגות רבות ושונות. קודם כל יהודי מאמין באמונה שלימה, גם אם קשה לו מאד, כי הכל ממש בא מאת ה’, ו”מאתו (יתברך) לא תצא הרעות” ו”אין רע יורד מלמעלה”. ובוודאי כל מה שקורה עמו הוא בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת מאת ה’, ואין זה אלא לטובתו.

לאחר מכן נדרשת מיהודי דרגה גבוהה יותר. לא זו בלבד שעליו להכיר ולדעת שבאמת ובפנימיות הכל ממש בא מאת ה’ והכל לטובה, אלא יותר מזה - עליו להיות בטוח בביטחון גמור, ללא שום צל של ספק וספק ספיקא (כנ”ל במכתב הרבי הריי”צ) כי הקב”ה אכן ייתן לו את הכל בטוב הנראה והנגלה דווקא, באופן שהוא אכן יראה ויכיר בפשטות ממש כי זוהי אכן טובתו, גם הפשוטה והגשמית. זו אכן עבודה קשה עוד יותר, להיות סמוך ובטוח לגמרי על ה’, שרק עליו יש לסמוך ולבטוח.

אלא שביטחון זה צריך להיות  אכן בטחון אמיתי, גמור ומוחלט. לא באופן “כשהוא בוטח בה’ אך נפשו מרה עליו, והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו”, אלא להיות בטוח בבטחון הגמור בה’. כי הבוטח בה’ בבטחון גמור אין מצבו הלא–טוב צריך לגעת ללבו ולצערו, אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו על פי התורה ועל פי השכל האנושי.

שלימות הבטחון

שלימות הבטחון הוא כפי שהיה אצל חזקיהו המלך (איכה רבה ד, טו) שסנחריב הקיף את ירושלים באלפי אלפי חיילים, ובדרך הטבע לא היה שום סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להינצל. ואז אמר חזקיהו אל ה’ שאין לו כח לעשות מאומה, אלא “אני ישן על מטתי” בעוד שהוא בטוח בביטחון גמור כי ה’ יביא את הישועה. זו לכאורה דרגת הבטחון האמורה, שאינו עושה מאומה כי הוא סמוך ובטוח לגמרי על ה’.

למרות כל זה אומרת הגמרא (סנהדרין צד, א) ש”ביקש הקב”ה לעשות חזקיהו משיח … אמרה מדת הדין לפני הקב”ה … חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו (שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו) ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?”.

שואל השל”ה הקדוש (תורה שבכתב, פרשת בשלח): מה זאת אומרת שחזקיה לא אמר שירה על הניסים. והרי מפורש בתנ”ך (ישעיהו לח, ט) שהוא כן אמר שירה, ומפורש אפילו נוסח השירה שלו “מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו. אני אמרתי בדמי ימי אלכה וגו’ חי חי הוא יודך … ה’ להושיעני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה’”?!

מפרש השל”ה, שחזקיהו אמנם אמר שירה, אבל זאת רק לאחר שהנס כבר אירע וחזקיהו ניצל מסנחריב ונתרפא מחליו. אבל לפני כן, כאשר הוא היה במצב של סכנה, הוא אמנם בטח בה’ בביטחון גמור ומוחלט, אבל שירה עדיין לא היה יכול לומר כל זמן שלא אירע עדיין הנס בפועל. למרות שהביטחון שלו בה’ היה בשלימות, ועד שאמר, כנ”ל, “אני ישן על מטתי” בשלווה, כי בטוח הוא בה’ שיעשה לו נס, אבל הוא נמנע מלומר שירה על הנס לפני שאירע. לכן, מבאר השל”ה, הוא לא זכה להיות משיח.

וזהו שנאמר, מסיים השל”ה, “שירו לה’ שיר חדש”. והרי ידוע מה שכתוב במכילתא (והובא בתוספות) שכל השירות שלפני הגאולה הן “שירה חדשה” לשון נקבה. כשם שהנקבה יש לה צער לידה, כך יש עוד צער גלות נוספת אחרי גאולות אלו. ואילו “שיר חדש” לשון זכר, הוא השיר של הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות, כשם שהזכר אין לו צער לידה. וכוונת הפסוק שישראל ישירו לה’ את שיר הגאולה עוד ברגעים שנראה הכל הפוך. כי הביטחון בה’ יהיה כל כך מוחלט, עד שלא זו בלבד שישנים במנוחה ובשלווה, אלא מתחילים כבר לשיר לה’ “שיר חדש”, את שיר הגאולה.

אשר על כן, גם כשהמצב נראה לכאורה הפוך משמחה, הרי השמחה בכוחה לבטל את כל העניינים הבלתי רצויים ולהפוך אותם לשמחה. וכדברי הרבי, שזו הסיבה שההוראה והציווי “משנכנס אדר מרבים בשמחה” נמצאת דווקא במסכת תענית ובסוגיה של תשעה באב - “כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה”. לכאורה, הרי המקום המתאים ביותר לדבר על הוספה של שמחה בחודש אדר הוא במסכת מגילה העוסקת בעניני פורים?! אלא שזה באים לומר לנו, שגם המצב של מסכת תענית ושל תשעה באב “נכנס באותו תוכן” של “מרבים בשמחה”. שכן השמחה מבטלת את כל העניינים הבלתי רצויים ומהפכת אותם לשמחה.

השנה, תשע”ד, יש לזה משמעות כפולה, שכן יש לנו “שישים יום” של שמחה שזה מבטל (“ביטול בשישים”) את כל העניינים הלא–רצויים והופך אותם לשמחה. שכן השמחה מבטאת את האמונה והביטחון המוחלטים שלנו כי כל דברי מלכנו משיחנו אמת ויציב ולא תיפול שערה ארצה מדבריו.

וכשם שבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים, כן תהיה לנו, כשננהג באותו אופן, בשמחה ובריקודים. וזאת, לא רק כ”סגולה” להביא את הגאולה, אלא משום שבאמת בטוחים בה’ בביטחון כה חזק ומוחלט, עד שמתחילים כבר לשיר ולרקוד “בתופים ובמחולות” על הגאולה ולשיר את שיר הגאולה, “שירו לה’ שיר חדש”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!