בדבר–מלכות לפרשת תרומה מלמד אותנו הרבי מלך המשיח שליט”א שיהודי הוא תמיד עשיר בעצ
בדבר–מלכות לפרשת תרומה מלמד אותנו הרבי מלך המשיח שליט”א שיהודי הוא תמיד עשיר בעצם, וגם בפועל. העובדה שלא רואים זאת, אינה אלא אך ורק כדי שהוא יגלה זאת על ידי עבודתו. ולכן בכל מקרה, בכל מצב ובכל שעה עליו להיות בשמחה הכי גדולה, שהרי הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, בן מלך, ואף בעצמו מלך. ובפרט ב
בדבר–מלכות לפרשת תרומה מלמד אותנו הרבי מלך המשיח שליט”א שיהודי הוא תמיד עשיר בעצם, וגם בפועל. העובדה שלא רואים זאת, אינה אלא אך ורק כדי שהוא יגלה זאת על ידי עבודתו. ולכן בכל מקרה, בכל מצב ובכל שעה עליו להיות בשמחה הכי גדולה, שהרי הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, בן מלך, ואף בעצמו מלך. ובפרט בימים של חודש אדר, מצווים אנו להרבות בשמחה • התוועדות שמחה ברוח ימי חודש אדר
בדרך כלל המשפיע ר’ מענדל פוטרפס לא היה מדבר מאום על עצמו, או על מצבו בעבודת ה’. זה היה אצלו דבר מופרך לספר על ענייניו שלו - מה יש לעשות ממנו “צימעס”. הוא הרי בכלל לא הנושא, ובכלל הוא לא מציאות…
ובכל זאת, גם אצל ר’ מענדל היו רגעים נדירים, בהם סיפר לתלמידיו הקרובים אליו כמה אפיזודות מחייו שלו וממדרגתו בעבודת ה’. עובדות קטנות אלו לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו, ללמוד מהן לטובת כולנו.
פעם פגש ר’ מענדל באחד מתלמידיו החביבים, ר’ טוביה שי’ בולטון, כשהיה נדמה שפניו לא זוהרות במיוחד. “הייתכן?” פנה אליו ר’ מענדל, “שחסיד לא יהיה בשמחה?!”
כשר’ טוביה ניסה להתנצל על הסיבות שגרמו לו שלא להאיר פנים באותו רגע, אמר לו ר’ מענדל: “אומר לך מה שאמרתי לאחד הגבירים בלונדון”.
“פעם נכנסתי לאחד העשירים שם לבקש ממנו תרומה לצדקה, וראיתי כי מצב רוחו קודר. העמדתי פנים מופתעות ושאלתי אותו בחיוך מדוע נפלו פניו היום. התנצל אותו גביר כי הפסיד סכום גדול של כסף באחת העסקאות ולכן פניו זועפות.
“גערתי בו ואמרתי לו: מכאלו שטויות אתה נעצב אל לבך?! אתה הרי יודע כי נשלחתי, בעוונותי הרבים נגד המשטר הסובייטי, אל ה”לאגער”, מחנה העבודה בסיביר, שם שהיתי במשך כמה שנים. היה לי קשה מאד לשמור שם את יום השבת קודש, כאשר הנאטשלניק לא מוותר בשום אופן על תפוקת העבודה היומית. ובכל זאת הצלחתי במשימה, ובכל שנות שהותי שם לא חיללתי ח”ו את השבת - ואינני מחזיק טובה לעצמי על זה.
“היה לי קשה מאד לשמור שם על כשרות האכילה והשתיה, והיו אפילו זמנים שלא היה מה לאכול כלל מלבד מאכלים לא כשרים. וב”ה החזקתי מעמד ולא התגעלתי בשום מאכל לא כשר - ואינני מחזיק טובה לעצמי גם על זה.
“רק על דבר אחד אני מחזיק טובה לעצמי - על כך, שבכל השנים הללו בהם שהינו במקום כה מדכא, תחת שלטון ללא מיצרים של איזה נאטשלניק שהתעלל באסירים - לא נפלתי אפילו פעם אחת בעצבות ואפילו לא במרירות. רק על כך הנני יכול להחזיק טובה לעצמי! ואתה מספר לי שהנך בעצבות בגלל שטות כזו, בגלל כמה גרושים או כמה לירות שהפסדת?! צא מזה ועבוד את ה’ בשמחה תמיד כל הימים!”
הר”ר עופר מיודובניק מישיבת חב”ד בצפת, מספר גם הוא על תגובה דומה שהייתה למשפיע ר’ מענדל ביחס אליו.
ר’ עופר דיבר פעם בטלפון עם ר’ מענדל. בחושו המיוחד הבחין ר’ מענדל מיד כי מצב רוחו של ר’ עופר אינו שפיר, ובא אליו מיד בטענות: כיצד מתאים לחסיד להיות בעצבות? ר’ עופר לא נשאר חייב, והוא הגיב בעוקצנות המיוחדת לו: “אמור נא לי ר’ מענדל, וכי מעולם לא קמת על צד שמאל?”
בדרך כלל היה ר’ מענדל עונה מיד, כאילו הוא שולף ברגע זה את התשובה משרוולו. הפעם, בתגובה לשאלה זו, חשב ר’ מענדל רגע ואחר ענה: “לא!”
אבל ר’ עופר לא הרפה: “מה זאת אומרת, ר’ מענדל, האם דבר זה הוא ירושה אצלך, קיבלת זאת במתנה, או שעבדת עם עצמך על כך?” והשיב ר’ מענדל: “לא קיבלתי זאת בירושה או במתנה. זה הגיע על ידי עבודה ויגיעה”.
כמה עלינו להודות לרבי…
בדבר–מלכות לפרשת תרומה מלמד אותנו הרבי מלך המשיח שליט”א שיהודי הוא תמיד “זהב”. הוא עשיר בעצם, וגם בפועל. העובדה שלא רואים זאת, אינה אלא אך ורק כדי שהוא יגלה זאת על ידי עבודתו. ולכן בכל מקרה, בכל מצב ובכל שעה עליו להיות בשמחה הכי גדולה, שהרי הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, בן מלך, ואף בעצמו מלך.
ובפרט בימים של חודש אדר, מצווים אנו להרבות בשמחה. החל משמחה בלימוד התורה, “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”. אך בהחלט גם ובמיוחד בשמחה בפשטות, בשירה ובריקודים בתופים ובמחולות. הרבי אומר גם שעל ידי כך יתבטלו בשישים כל העניינים הבלתי רצויים.
אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנו מספיקים להודות להלל לשבח לפאר ולברך על מה שהרבי מלך המשיח שליט”א עשה ועושה עמנו.
הרבי נוטע בנו כל הזמן אהבה, שמחה, התלהבות, אושר, חיים מאושרים וטובים, פנים מאירות ומחייכות בכל מקרה בכל מצב בכל עת ובכל שעה. ולא חיוך מעושה, אלא אמיתי באמת לאמיתו.
וכמה שאנו מצדנו, שוכני בתי חומר, שקועים בבוץ וברפש של החיים הגשמיים, רחוקים מחיים אמיתיים ונפלאים אלו, ולא מצליחים להתרומם לאותה רמה נשגבה של החיים האמיתיים שהם כל כך יפים ונעימים, והם חודרים וממלאים גם את המציאות הגשמית הפשוטה - הרי משהו מאורו של משיח נדבק גם בנו. גם אנשים ברחוב מזהים חב”דניק לפי סימנים אלו, והם אוהבים זאת. אנשים אוהבים את השמחה ואת ההתלהבות החסידית, את מאור הפנים והחיוך הנצחי שאינו תלוי כמעט בנסיבות ובנתונים שמסביב. אנחנו לא מסוגלים בכלל להעריך איזו מתנה נפלאה נתן לנו הרבי. הרבי ממש “מחיה מתים”, ולא רק בחיים רוחניים נשגבים, אלא גם ודווקא בחיים פשוטים וגשמיים בעולם הזה הגשמי. וזו כלל לא גוזמא (והיאך יעלה על הדעת לבוא ולומר על אותו רבי, שהוא כל כך “חי בעצם”, ובהיותו כזה הוא “חי להחיות” ומחי’ את כולם - ששייך בו איזשהו עניין של היפך החיים ח”ו).
ואת כל זה, מלמד אותנו הרבי כל הזמן, לא להשאיר רק במשבצות אהבה ורגש חם רוחני נשגב ומופשט - אלא לתרגם זאת דווקא למעשים בפועל בחיי היום יום.
וכפי שרואים באותו קטע וידאו בחלוקת הדולרים המפורסמת, כאשר איש עסקים גדול מתפעל מאד ואומר לרבי בהתלהבות: “רבי, אתה מדהים! איך אתה יכול לזכור דבר שקרה לפני כל כך הרבה זמן! - עונה לו הרבי בחיוך: “מה יהיה לעולם מזה שאני מדהים, צריך לעשות מה שצריך כדי להרבות טוב וחסד בעולם…”
כשאנו מנסים להתבונן קצת בדברים אלו, הלא את כל מציאותנו וחיינו חייבים אנו לרבי שליט”א, שדרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולמות כולם ולהכל. ולא רק במובנים הרוחניים והפנימיים המבוארים בחסידות, אלא גם ובמיוחד במובנים הפשוטים והגשמיים ממש. הרי כמים הפנים לפנים מתעוררת בלבותנו אהבה עצמותית של מסירות והתקשרות עד מיצוי הנפש אל הרבי, להיות מוכנים לעשות הכל בשבילו.
וכאותו משל המבואר בתניא (פרק מ”ו) אודות “מלך גדול ונורא המראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש, על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דליבא לאין קץ, ואף אם לבו כלב האבן המס ימס והי’ למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך”.
ואת האוצר היקר הנפלא הזה תפקידנו ושליחותנו להביא לכל אחינו בני ישראל ולעולם כולו. זו לא רק חובה ומצווה וזכות נפלאה, אלא זהו הדבר הטוב והמתוק והנפלא ביותר עבורם, לטובתם, גם הפשוטה והגשמית ביותר.
שמחת אדר ושמחת הגאולה
נוסף לשמחה שצריכה להיות תמיד, כבר הובאו במסגרת זו לא פעם דברי השל”ה המפורסמים בפרשת בשלח שיתחילו לשיר את שיר הגאולה האמיתית והשלימה, לא רק אחרי שכולם יראו בעיני בשר את הגאולה, אלא גם ברגעים האחרונים לפני שתבוא הגאולה בפועל לעיני–בשר. כאשר יהיה נדמה כי המצב נמצא בתחתית השפל ואין שום סיכוי לצאת ממנו. השיר השמחה והריקודים על הגאולה בזמן ובמצב כזה יהיו נדמים כשיגעון מוחלט, מתוך אמונה וביטחון מלא בגאולה הממשמשת ובאה תיכף ומיד ממש. ודווקא שיר זה הוא מה שיביא את הגאולה בפשטות ובפועל ממש לעיני כל בשר.
וכך אומר הרבי מלך המשיח שליט”א (שיחת ש”פ בשלח תשנ”ב ס”ט): “נוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה (שפורצת גדר … - לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה … מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש.
“כשם שביציאת מצרים ‘מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב”ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים’, כך גם בגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות, ובוודאי מובטחות הן, שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה (בתכלית הצניעות, כמובן) ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!
“ובפרטיות יותר: ביחד עם התפילה, הבקשה והדרישה מהקב”ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות … על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק “עד מתי, עד מתי, עד מתי”!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש”הנה זה (המלך המשיח) בא”, וכבר בא!” (משיחות ש”פ בא–בשלח תשנ”ב בקשר לנשי ובנות ישראל).
ובכן, “שירו לה’ שיר חדש”, את השיר של הגאולה האמיתית והשלימה שמגיעה תיכף ומיד ממש - “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!