זאב רייניץ

בתקופה זו מתקבלים בוגרי כתות ח’ לישיבות קטנות, וזו תקופה רגישה מאד בחייהם. המון חששות, לבטים, פחדים והרבה מאד בדיקה מחודשת של הערך העצמי שלהם * בשם הורים ומחנכים רבים, כולל גם רמ”ים בישיבות קטנות, פנינו אל המחנך והפסיכותרפיסט הרב זאב רייניץ, הנמצא בשדה החינוך למעלה מעשרים שנה, וביקשנו ללמוד ממנו על התקופה והשלכותיה, ועל מה יש לשים לב * חנוך לנער על פי דרכו

בימים אלו נסגרות ההרשמות לישיבות קטנות. אלו ימי לחץ עבור מאות מסיימי כיתות ח’ והוריהם המתלבטים ומתחבטים אנה לפנות ואיך להתכונן. התלמידים הצעירים עומדים בפני דילמות לא פשוטות - לאיזו ישיבה ללכת? מה הכי מתאים? כיצד יסתדרו במסגרת החדשה? ההורים והבחורים לעתיד, מלאי חששות.

בפני עלם החמודות הצעיר שהיה רגיל למרחב הביתי ולפינוק של אבא ואימא, ניצב עתה אתגר מהקשים שחווה בחייו. השאלה היא, כיצד יידע הנער להכיר באתגר מראש? ועיקר העיקרים: אלו כלים יסייעו לו בהתמודדות מולו?

סוד ידוע בקרב אנשי החינוך, שהבסיס לכל תקופת הבחרות הינו בשיעור א’ ישיבה קטנה. מי שיעבור שנה זו בצורה בוגרת ונכונה, אזי שאר ימיו בישיבה קטנה וגדולה יהיו לרוב, מסכת של הצלחה.

מי שהתבקש על ידינו לנפק עצות ולענות על שאלותינו הנוקבות, הוא המחנך והפסיכותרפיסט הרב זאב רייניץ מבית שמש, הנמצא בשדה החינוך למעלה מעשרים שנה, תחילה בישיבות חב”ד ועתה כמחנך במכינה לישיבה. הרב רייניץ, מנחה הורים וקבוצות, ואף מטפל רגשי.

“אל לימודי הפסיכודרמה הגעתי כדי לרכוש כלים להבין את התלמידים ובכך בעצם לגרום להצלחתם”, הוא אומר לנו בראשית הריאיון. “הנדבך המרכזי בדרך להצלחתו של נער מתבגר, זו היכולת להביע רגשות. לדבר את שפת הלב. תלמיד שיכול לדבר על תחושותיו בבטחה, סיכויי הצלחתו בכל התחומים גדולים מאוד. סבורני שאם לתלמיד יש את היכולת הזו, לא רק שניתן באמצעותו להתמודד עם קשיים, אלא שהם כלל לא ייווצרו”.

התקופה הראשונה בישיבה - תקופת מבחן

אנו מייחדים את הראיון הזה עבור הורים שמבקשים ליטול עצה ולקבל כלים אפקטיביים שיסייעו לבניהם בכניסה לישיבה קטנה. אני רוצה להקדיש את השאלה הראשונה לתקופה שלפני הכניסה לישיבה. האתגר הראשון העומד בפני הילד הוא בחינת הקבלה לישיבה, דבר לא קל ואף מלחיץ. איך מכינים את הילד בצורה נכונה לאתגר הזה?

אכן מבחן הקבלה זהו דבר מלחיץ ואפילו מפחיד, ואני מלווה תלמידים מדי שנה למבחן הזה וחווה זאת על בשרי. אך צריך לזכור שלעיתים לחץ יכול להיות גורם חיובי ומדרבן, שכן באמצעותו הילד לומד ומשפר יכולות. האמת היא שבמרבית הפעמים, בשעת המבחן עצמו הילדים נרגעים ואני שומע מהם משפטים כמו: ‘זה לא היה מפחיד כמו שחשבתי’. ראשי ישיבות קטנות לרוב מבינים את נפש הילד ויודעים איך להשרות עליו רוגע ושלווה בשעת המבחן.

אך המבחן זהו רק פרט אחד מתוך המכלול שתחילתו בחודש טבת וסופו באלול. המתח האמיתי מתחיל מיד אחריו, בהמתנה לקבלת התשובה מהישיבה. השאלה שמתרוצצת במוחו של הילד היא - האם התקבלתי לישיבה בה רציתי? כעת מתחילה מסכת לא פשוטה של אכזבות, כעסים, ירידה בדימוי העצמי, וגם קנאה באלו שכן התקבלו, או נודע להם על–כך מוקדם ממנו. ילד מיד חושב מחשבות כמו: ‘בטח לא רוצים לקבל אותי’, או ‘כנראה שאני לא מספיק טוב’. צריך להבין שהדבר החשוב ביותר אצל מרבית המתבגרים הוא, ‘החבר’ה’, מה שמכונה בעגה המקצועית ‘קבוצת השווים’.

מבחינה חברתית הם הרי גדלו יחד עד כתה ח’, ולעיתים הם אף שכנים הגרים באותו רחוב, ולפתע נעלמים להם כל אותם קשרי חברות שנוצרו ונרקמו מגיל גן, וכולם נעמדים למבחן מחודש שכותרתו ‘כמה אני שווה’? או בעצם ‘כמה אני לא שווה כי לא התקבלתי לישיבה בה חפצתי’. זו תחושה מאד לא קלה לשמוע בכל יום שהחבר לספסל הלימודים קיבל תשובה חיובית לישיבה זו, ואלמוני לישיבה אחרת, ואני עדיין לא. כאן בעצם מתחילה הידרדרות סמויה, הנובעת מתסכול. הילד חושב בלבו האם אני אשם שאני לא גאון? אני פחות טוב בגלל שקשה לי ללמוד?

אז מה באמת עושים? ניקח מקרה שהנער לא התקבל למקום שהוא רצה והוא מאוכזב מכך מאוד, כיצד נגיב?

לכל לראש ניתן למנוע תחושות אלו אם לכתחילה הורים יתאימו לילדם את סוג הישיבה המתאימה לו. על ההורים להיות חכמים מספיק ולא לדחוק בו להירשם היכן שהם מרגישים שזה יותר נחשב, אלא לבחור לילד את אופי הישיבה המתאימה לילד מלכתחילה ולא בדיעבד, כמו השלמה עם הגורל. הילד חש ומרגיש אם ההורים שלמים בבחירת המוסד. ילד שיוכנס ברגע האחרון לישיבה אליה נרשם, כי הרב או העסקן לחצו והוא התקבל ברגע האחרון, יחוש לא רצוי, וגם צוות הישיבה יתייחסו אליו לא כפי שהיינו רוצים.

תפקיד ההורים בכל התקופה המורכבת הזו הוא, לתמוך בבנם באופן מלא, לתת ביטוי לתחושותיו הלא–קלות ולא לבטלן. יחד עם זאת צריך להעצים את הדימוי העצמי של הילד, ולהגיד משפטים כמו: ‘אתה עשית את מירב המאמצים אנו אוהבים אותך וגאים בך’, ‘ה’ מאד אוהב אותך’, ‘אתה מקושר לרבי והרבי בוודאי אוהב אותך’. לא לחסוך במילות עידוד. בתקופה זו מילים אלו הם כמים קרים על נפש עייפה.

בנוסף על ההורים להסביר לילד שכל הישיבות הן טובות ואב אחד לכולנה, אך כפי שלכל סוג רכב יש את הדלק והשמן המתאים לו, ואין זה משנה את טיב הרכב, כך לכל בחור ‘טוב’ יש ישיבה מתאימה, אך לא חייבים אותה ישיבה לכולם. צריך  להתאים את התדלוק הנכון לרכב הנכון כדי שינוע נכון.

•

כמי שמכין תלמידים לישיבה קטנה, אתה יכול למנות עבורנו את האתגרים המשמעותיים הניצבים בפני הילד?

כל שינוי אצל כל אדם מהווה אתגר, ובוודאי המעבר שבין תלמוד–תורה לישיבה עבור מי שחגג לא מזמן בר מצווה. הקושי הראשון הוא המקום. מדובר במקום חדש ולא מוכר, וצריך לזכור שמדובר בתלמידי כתות ח’ שבתלמוד תורה היו בראש הפירמידה, וכרגע הם הצעירים וה’טירונים’ של שיעור א’ לעומת הוותיקים. שינוי משמעותי נוסף הוא ההבדל  שבין המגורים בחיק המשפחה, למגורים בתנאי פנימייה. ילד שחוזר לביתו מידי יום, ממלא את המצברים לקראת יום המחר. בישיבה צורך זה לא נעלם אלא מחליף צורה, ואת זה אמורים למלא הרבנים וצוות הישיבה עבור התלמידים.

עוד לפני המעבר לישיבה ותוך כדי המעבר, מתרוצצות בראשו של הילד חששות רבים. מי יהיו חברי החדר שלי? האם יהיה לי נוח בחדר? האם האוכל יהיה בסדר? הבחור צריך להתרגל במהירות לסדרי יום שאותם הוא לא הכיר, וכן ללמוד את תפקידם של אנשי הצוות, ממחנך אחד שהיה לו בת”ת, לששה : ראש ישיבה, משפיע, ר”מ עיונא, ר”מ גירסא, משגיח, ומדריך.

ישיבה מורכבת משלוש צלעות. צוות, חברה, ורמה גשמית. הילד נדרש להתמודד עם שלושת המרכיבים הללו. לטעמי, כאשר שניים מתוכם הם ברמה טובה, זה סביר. כאשר הצוות מכוון מטרה - לראות בתלמיד את העיקר - החברה ותנאי המקום יהיו קלים יותר להסתגלות.

דיברת על הקושי במעבר לחיי פנימיה, וזהו אכן אחד האתגרים המשמעותיים עבור הילד. כיצד מכינים את הילד לכך בצורה נאותה?

ברוב הישיבות בחורי שיעור א’ חוזרים בשבת הראשונה לביתם, מה שמקל במעט. אך אין בזה די, בהחלט מדובר בשינוי שצריך להתייחס אליו. ראשית, רצוי שתהיה לנער הכרות מוקדמת עם המקום לפני תחילת הלימודים. כדאי שאחד ההורים יתלווה ביום הראשון לבנו כדי לערוך הכרות עם צוות הישיבה וישהה שם כמה שנדרש. כנסו לפנימייה, סייעו לילד להתאקלם בחדר, ותקרינו לו שאתם שמחים שהוא הגיע למקום טוב.

מה שחשוב בתחילה, זהו להקנות לילד ביטחון אישי ופיזי. שיהיו לו פריטים שיהיו שייכים רק לו, כמו מיטה, תא אישי, והארון שיהיה עם יכולת נעילה. הפרטיות חשובה מאוד ומקנה לו ביטחון. לאחר מכן חשוב להכיר לילד את חדר האוכל, ואת החברים שאולי הוא פגש כבר ומכיר מהמחנה קיץ, או שמא יש לו קרובי משפחה. פנים מוכרות תמיד משרות תחושות נעימות.

בימים הראשונים אני ממליץ להורים להתקשר מידי פעם ולשוחח עם הילד. כדאי לקפוץ מדי כמה ימים לביקור קצרצר ולהביא עוגה קטנה יחד עם תשומת לב גדולה, בפרט אם מדובר לפני שבת, כדי שהילד ירגיש טעם של בית.

בימים עברו, כשעבדתי בישיבה, הגיע אלינו בחור שראיתי עליו שפשוט קשה לו לשאת את המחשבה שעליו להישאר בפנימיה ולא לחזור מידי יום הביתה. חשבתי מה לעשות, ואז ניגשתי אליו והודעתי לו: ‘אתה רשאי לנסוע לבית כל יום מתי שתרצה, רק עליך להודיע לי מתי אתה מעוניין לנסוע’. מאותו רגע טרדותיו פגו והוא נשאר בישיבה מיוזמתו, בשמחה, וללא מתחים.

לגבי צוות הישיבה, אני ממליץ להם לאפשר בראשית הזמן סבב של ‘הבעת רגשות’. הבחורים הצעירים יכולים בהחלט להעלות שאלות כמו ‘כיצד ישנתי בלילה? האם היה לי קשה? מה אני מצפה שיהיה? מה שימח אותי? ממה אני חושש?’ ועוד שאלות כגון דא הממוקמים בעולם הרגש. כשהנער חש שצוות הישיבה מבין ומכיל אותו - והרי לכל אחד יש את ההתמודדות שלו וזה בסדר לדבר על כך - אזי יהיה לו קל יותר להתחבר למקום החדש, ואף לעצמו, בצורה בריאה, נכונה וקלה יותר.

כהורים או כאנשי צוות, איך נזהה כאשר הילד נמצא במצוקה?

מצוקה יכולה להיגרם מגורם חיצוני או פנימי. דוגמאות לגורמים חיצוניים: קושי טכני, כמו העדר חברותא. או קושי עם הארוחות המוגשות בחדר האוכל, אם הילד לא אוהב את האוכל. נשמע מוכר? במצבים כאלה ניתן למצוא פתרון בקלות יחסית. אך כאשר הקושי הוא רגשי יותר, כמו חרדות, לחץ, או  קושי חברתי, אז אני ממליץ להיעזר באיש מקצוע מנוסה.

קושי יכול גם לנבוע כתוצאה של לקות למידה, בעיה קוגניטיבית ונוירולוגית [קשב וריכוז]. ניתן לזהות מצוקה גם כאשר רואים שהילד משנה התנהגות, נהפך למופנם, עצבני, מדוכדך, מתפרץ, משנה הרגלי אכילה, היגיינה ירודה. ההתנהגויות הללו בהחלט אמורות להדליק אצלנו נורות אזהרה. כפי שציינתי בתחילה, נער שיכול לדבר באופן חופשי על חוויותיו הטובות ועל אלו שפחות טובות, רוב הסיכויים שיעמוד איתן בסייעתא דשמיא גם בפני אתגרים לא קלים.

היום הנוער המתבגר רוצה שישמעו אותו, שיקשיבו לו. ברגע שקשובים אליו, נוצר יחס של אמון, יחס של מטרה משותפת, של משפחה תומכת. אותו הדבר בינו לבין החברים, ובין התלמידים לצוות. אני יכול להעיד מניסיון של שנים  בעבודה חינוכית, שזה פשוט מחולל מהפך חיובי בכל הנושאים.

ציינת שכאשר ישנה מצוקה מתמשכת הנובעת מגורם פנימי, זקוקים לאיש מקצוע. מדוע שלא נסתפק במשפיע של הישיבה שאמור להבין את נפש הילד?

ברשותך אחזק את שאלתך; הרי אחת מדרכי החסידות היא ‘ביטול’ והדרישה מאתנו היא להיות ‘פנימי’. אם כך, כיצד הדרישות הללו מסתדרות עם המלצתי לאנשי הצוות לתת לבחורים לדבר על רגשותיהם, ‘מה אני מרגיש’, ‘אני רוצה’, ‘קשה לי’, ‘אני מעדיף’, ומה גם בתוך כותלי הישיבה בפני המגיד שיעור והתלמידים. הרי לכאורה אין הרגשת ‘אני’ יותר גדולה מזו?

כתשובה נשתמש במשל של אדמו”ר הזקן בליקוטי תורה על מאמר הגמרא שתלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית של גאווה - אחד חלקי 64. וממשיכה שם הגמרא ואומרת, שזה יאה לו לתלמיד חכם “כסאסא לשיבולתה”, כמוץ שסביב החיטה. תפקידו של המוץ להיות ה’שומר’ של החיטה מפני המזיקים, הרוח, השרב או הגשם. המוץ מגן על החיטה שלא תרקיב או תישרף בחום ורק לאחר הגדילה ניתן לעשות הפרדה ולהוציא את המוץ ואז נשארת החיטה לבדה. זאת אומרת, שלמרות שהמוץ איננו אכיל, והוא מופרד מהחיטה, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגדילה ושמירה על החיטה.

במילים אחרות: המוץ הוא האמצעי ואינו המטרה. הטיפול הרגשי אינו המטרה, אבל הוא אמצעי נפלא כדי שנוכל להיות מי שאנחנו. וממשיך אדמו”ר הזקן שם: “ואדרבה, בזה נשמר מכל דבר רע”. זאת אומרת שעל–ידי תחושת הישות, הוא מרגיש שהוא רוצה אלוקות, שהוא לא רוצה לעבור עבירה. רק בסיום תהליך הגדילה ניתן לעבוד על ‘ביטול היש’ מתוך מקום בריא. אך נער שמרגיש שהוא בכלל לא מציאות, אז ממי נדרוש ביטול היש? ממי נדרש חיות ושמחה? חסיד צריך להיות בביטול אך לא בטלן; כי “יש מי שאוהב” זו התחלה הכרחית להגיע לביטול בעצם.

כשנער חש מצוקה ומגיע אלינו, אל ההורים או אל אחד מאנשי הצוות, ומבטא קושי בזהות האישית שלו, הטעות הכי גדולה היא לפטור אותו במילים גבוהות של ‘ביטול היש’. במציאות כזו הנער יישאר מנותק, הוא יתאכזב ולא יבטח בנו שנסייע לו, ואז יחפש מקורות אחרים שם ינסה לגבש זהות שתתן לו ביטחון יותר.

יהיו שיאמרו שבגיל הזה, החינוך הוא כבר פחות בשליטתנו ותהליכים רגשיים כפי שאתה מציין כבר פחות יעילים. האם זה נכון?

כאשר השה ברח מעדרו של משה רבנו, הבין הרועה הנאמן שהשה מחפש מים, רק שהוא טעה בדרך, כי לא חיפש את המים במקום הנכון. מה עשה משה רבינו? נשא אותו חזרה על זרועותיו והשקהו. הוא לא זרק אותו חלילה מהעדר.

עלינו, הורים ומחנכים, למנוע מילדינו בכל גיל את החיפוש מחוץ למחנה, ככל שידינו משגת. אחת הדרכים לכך היא הקשבה לרגשותיו ותחושותיו של הילד. לפעמים די בהקשבה לבדה, שהילד יאזין לעצמו וימצא את הפתרונות הנכונים. הקשבה ניתן לעשות גם בגיל הזה וגם במסגרת הישיבה, אפילו אם אף פעם לא עשינו זאת בעבר.

יגידו לך הורים או רבנים בישיבות, שתהליך כזה בו גם לתלמיד יש מה לומר, יכול לגרום לאנרכיה. תוכל בוודאי לשמוע אמירות כמו ‘מה ילד מבין בגיל המבולבל הזה’? ומה עם ‘קבלת עול’ שזה יסוד של ‘תמים’?

אין כאן סתירה. קבלת עול היא דבר בסיסי, בלעדיה תהיה אכן אנרכיה, אך ההנעה הפנימית צריכה להגיע מהתלמיד עצמו.

אספר לך סיפור: הגיע אלי בחור מישיבה מסוימת עם הרבה מרמור. אחד הדברים ששמתי לב שהוא לא מעוניין להתפלל, ממש בכמעין הפגנתיות. הבנתי שיש דברים בגו, הוא לא ננזף  שהוא ‘פורק עול’, אך הבהרתי לו שעליו להיות נוכח בתפלה עם סידור פתוח כי זה הסדר. אם ירצה להתפלל זו החלטה שלו. מבחינתי זו מתנה שהשם נותן כדי שנוכל להתחבר אליו. לאחר כמה ימים כבר שימש דוגמה לאיך נראית תפלה בחיות.

בעבר הלא–רחוק, כשנטלתי חלק באימון ירי במטווח, נזכרתי באמרתו של הבעל שם טוב שעלינו ללמוד מכל דבר הוראה בעבודת ה’. שלושת כללי הברזל שאמר המדריך על השימוש בנשק הם: כוון את הנשק למטרה, נשום, כוון שוב ועצור את הנשימה, ואז תירה. אם תנשום תוך כדי ירי, תפספס את הדיוק. החוק שני: תמיד תסתכל בשתי הכוונות. החוק השלישי: אל תסיט את הנשק ממטרה אחת שאתה ניצב מולה, לעבר מטרה שניה מבלי שתתמקם מחדש אל מול המטרה השנייה.

למדתי מזה רבות בחינוך. ראשית, על כל החלטה ופעולה להיעשות ממקום רגוע ולא לחוץ וכועס. לנשום עמוק קודם, פעמיים! שנית, עלינו להתבונן גם דרך נקודת המבט של התלמיד. שלישית, לא כל מה שמתאים לתלמיד אחד, מתאים בהכרח גם לאחר. כל אחד הוא אישיות בפני עצמה. ולכן, כשעוברים מתלמיד לתלמיד עלינו לעשות זאת במתינות ומתוך שיקול דעת מחודש.

איך ניתן לעשות זאת בפרקטיקה?

ניתן לשבת אחת לשבוע במעגל ללא שולחנות יחד עם המחנך או המגיד שיעור (גם אבא לנערים מתבגרים יכול בהחלט לעשות זאת בבית). מעלים נושאים שקרו או שעתידים לקרות, וכל אחד בתורו מספר את התחושות שלו.

אספר לך משהו מעניין: אצלי מידי בוקר בשיעור תניא, כמה דקות לפני הסיום, היה כל תלמיד בתורו מספר על ‘אתכפיא’ שעשה, ובסבב השני אתכפיא שחברו עשה. השפעת הדקות המועטות הללו הייתה עצומה, ובמהלכן שמעתי עדויות מרגשות.

הנושאים היו מגוונים: ביחס שבין אדם לחבר - “מישהו משבח אותי ברבים”.  בנושא של יראת שמים ועמידה בניסיונות -  “בדרך הייתי מאד רעב, אך לא קניתי בחנות כי זה לא הכשר מהודר”. על התקשרות לרבי - “קמתי מהמיטה רגע לפני שנרדמתי כי נזכרתי שלא סיימתי את הרמב”ם היומי” - דברים מפעימים שפשוט צריך לדבר עליהם. כך אפשר לגלות שכל ילד הוא משהו מיוחד. בהקשבה כזו אתה מעצים בהם אספקטים חיוביים.

האם לפי דבריך, כל ר”מ בישיבה צריך להתחיל את היום עם מעגל חברתי כזה? ומה קורה למי שלא רוצה להשתתף? ובכלל, איך נאמר בעדינות, כל זה לא היה אי–פעם בתומכי תמימים בליובאוויטש?

בדיוק את השאלה הזאת שאלתי את אחד המורים הבכירים בעת לימודי הפסיכודרמה במכללה - מדוע אני צריך לשלם עשרות אלפי שקלים שכר לימוד ושנים של לימודים מפרכים, כדי להבין את ה’עצמי’ שלי ואת הזולת, בעוד שפעם היו עושים זאת שני חסידים עם חתיכת דג מלוח וכוסית ‘משקה’?

תשובתו הייתה קצרה: ‘תראה לי היום אנשים כאלה’… אני משוכנע שישנם כאלו, גם בתוכנו, ובוודאי שעל כאלו חסידים לא מכוונים הדברים. מה שחשוב שההורים והתלמידים יידעו, והלוואי שגם בכל היכלי הישיבות - ש’טיפול’, זו לא מילה גסה, ולטיפול זקוקים גם אנשים בריאים. מעין זה נגזרים המושגים של ‘עשה לך רב’ ו’משפיע’.

לרפא את הכאב

תוכל לתת לנו לסיכום דוגמה כיצד טיפול בתוך הישיבה הועיל?

אספר לך משהו שעשיתי מתוך עיסוקי גם כפסיכותרפיסט, מה שלא כל ר”מ יכול לעשות, כי צריך הכשרה לכך:

ניגש אלי בחור שביקש ללמוד אומנות לחימה. כשבררתי מה עומד מאחורי המניע לדבר, התברר שהוא חווה השפלה  קשה בהיותו ילד בתלמוד תורה, השפלה שארעה בנוכחות כמה ילדים ונערים. מאז הוא נושא בתוכו את התחושה החמוצה הזו, ולכן חש צורך להפגין חוזק ולהיות מיומן.

יצרנו את הסיטואציה הזו מחדש על כל פרטיה, כל הבחורים בכתה היו שותפים לה, חלקם צופים חלקם שחקנים, אך הפעם הבחור שהיה אז ילד, יכול היה להתנהל מול ההשפלה בצורה טובה יותר, וכך להתרפא מאותו כאב ישן אך חי וחותך. הנער הזה התחיל ללמוד תופים אצל מורה מקצועי כתחליף לאומנות לחימה, ותוך זמן קצר ביטחונו העצמי התחזק, והוא התמלא באנרגיות חדשות. 

ישנה אמרה שהרבי מביא ב’היום יום’ של ב’ אלול. כשם שמים ניתן למצוא בכל מקום, כך ישנו טוב חבוי בכל יהודי. כשם שמציאת המים תלויה בכוח התמדתו וברצונו של החופר, כך הדבר הוא במציאת הטוב אצל יהודי. אני מאחל ברוח זאת הצלחה רבה לתלמידים, להוריהם ולצוות החינוכי.