בית משיח · עברית
גליון 1000 · #1000 · 2015-12-16

רבים הם הסיפורים שפורסמו ב”בית משיח” שחוללו התרגשות בקרב רבים, חלקם חוללו שינויי

רבים הם הסיפורים שפורסמו ב”בית משיח” שחוללו התרגשות בקרב רבים, חלקם חוללו שינויים ותפניות בנפשם של יהודים רבים. * עם גיליון ה–1000, מספר נתן אברהם, האמון על כתיבת סיפורי המופת וה’בדידי’, על רצף של סיפורי השגחה פרטית מופלאים, כיצד הסיפורים ב”בית משיח” הצילו שישה (!) יהודים מהתבוללות * השפעה שאינה פוס

רבים הם הסיפורים שפורסמו ב”בית משיח” שחוללו התרגשות בקרב רבים, חלקם חוללו שינויים ותפניות בנפשם של יהודים רבים. * עם גיליון ה–1000, מספר נתן אברהם, האמון על כתיבת סיפורי המופת וה’בדידי’, על רצף של סיפורי השגחה פרטית מופלאים, כיצד הסיפורים ב”בית משיח” הצילו שישה (!) יהודים מהתבוללות * השפעה שאינה פוסקת…

את האימרה “חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם”, שינן הרבי אינספור פעמים, ועם האימרה הזאת נפגשתי שוב ושוב במהלך שתים–עשרה שנות עבודתי ב’בית משיח’.

אין זה סוד שהמדור הכי אהוב עלי הוא “בדידי הווה עובדא”, מדור המגיש לפני הקוראים מדי שבוע בשבוע סיפורי מופת והשגחות פרטיות לצד סקירות, סיפורי חיים וכתבות פעילות.

את ההשפעה הגדולה שיש למילה הכתובה נכחתי לראות כבר באחת הכתבות הראשונות שמסרתי לפרסום בעיתון — כתבת סיפור חייו של ר’ יותם קליין, שעבר מסכת חיים מרתקת.

יותם נולד בקיבוץ ‘גשר’, התגייס ליחידה מובחרת וחיפש במשך שנים את אלוקיו. בין השאר השתתף במסע תרמילאים קשה וסבוך, מלא אדרנלין, בדרום אמריקה. כשביקשתי ממנו תמונות שימחישו את מסע חייו, מסר לי אי אלו תמונות שבהן הוא מחזיק בידיו תנינים ונחשי אנקונדה אימתניים. מכל שלל התמונות בחרה המערכת לצרף לכתבה תמונה אחת כשהוא מחזיק נחש אימתני בידיו. כפי שאכן קיוויתי, הכתבה עוררה ‘רעש’ חיובי, רבים התקשרו ליותם וביקשו ממנו לבוא להרצות אצלם את סיפור חייו.   

מאז חלפו עוד שנתיים ימים במהלכן כתבתי עוד כתבות וסיפורים רבים. היה זה בחודש תשרי תשס”ו, כאשר שהיתי ב–770. ערב אחד התיישבתי באחת ההתוועדויות של הבחורים, ובין הדוברים היה בחור בעל תשובה מרמת אביב שביקש לספר את סיפור התקרבותו לחב”ד. לדבריו, ‘המכה בפטיש’ להתקרבותו היה כאשר ישב באחד מבתי חב”ד בהודו בשלבי התקרבותו הראשונים ליהדות, והתלבט אם הוא עושה את הצעד הנכון. על השולחן לפניו היה מונח גיליון של ‘בית משיח’ והוא עלעל בדפיו.

את עיניו צדה תמונה של מטייל ישראלי טיפוסי אוחז בידיו נחש ענק. התמונה סקרנה אותו והוא קרא את תוכן הכתבה, קרא והתפעל. ‘אם הבחור הזה, עם הסיפור המיוחד שלו שהגיע ממקום כה מנוכר ליהדות התקרב ליהדות, אז אני בהחלט יכול ללכת בעקבותיו’, חשב לעצמו.

כשסיפר את המעשה הזה, לבי החל להלום בהתרגשות. ידעתי שיש לי חלק צנוע בהתקרבותו של הבחור — בזכות סיפור–חיים שפרסמתי ב”בית משיח”.

מאז שמעתי אינספור תגובות על כתבות שפרסמתי ובייחוד על סיפורי מופת. יש בסיפורים משהו שנוגע בלבבות ומעורר אנשים.

 

לבחור את הסיפור בה”א הידיעה

לכבוד גיליון ה–1000, התבקשתי לכתוב על אותן השפעות שנבעו מפרסום סיפורים ב”בית משיח”. האמת כי רבים הם. כמעט אחרי כל פרסום של סיפור מדהים, יש גל פניות טלפוניות של אנשים שהתרשמו ומבקשים לקבל פרטים נוספים. אך אם הייתי צריך לבחור את הסיפור שהשפעתו חצתה את הגבולות שהכרתי וגררה מהפכה חיובית בקרב אנשים רבים, זהו סיפורו של יהודי שניצל מהתבוללות ופרסמתי אותו לקראת סוף שנת תשס”ח, ואחריו הגיעו עוד ועוד סיפורים דומים שכולם היו מעין המשך ישיר לאותו סיפור מפעים ומדהים.

1.

כך סיפר הת’ שניאור זלמן אהרן בשבת לתלמידי התמימים שהתקיימה בפרשת ‘במדבר’ אותה שנה:

“בקיץ שעבר”, פתח שניאור אהרן את סיפורו, “הייתי בשליחות בפראג. למקום השליחות הגיעו גם ר’ איציק גרשוביץ ורעייתו, שעתיד היה להנחות את אירועי החגים המתקיימים על ידי בית חב”ד. את סעודות ראש השנה הנחה ר’ יצחק (איציק) בכישרון רב, בעודו משלב סיפורים מהעבר ומההווה. אחד הסיפורים שסיפר היה מרגש בהחלט, ובעיקר נוכח סופו הבלתי שגרתי:

“לפני שנים מספר”, פתח ר’ יצחק גרשוביץ את סיפורו, “למדתי בישיבת חב”ד בצפת. במסגרת ה’מבצעים’ שערכנו, הייתי מגיע מידי יום שישי למגרש מכוניות בנצרת, מניח תפילין לעוברים ושבים, לעובדי המקום וכמובן שלא פסחתי על בעלי המקום. באחת הפעמים עברתי בין המכוניות המוצעות למכירה. “יהודי” פניתי ליהודי שעמד בסמוך לאחד הרכבים, “הנחת כבר תפילין היום?”

במקום להשיב, ענה לי בבקשה: “ספר לי איזה סיפור יפה”.

“אין בעיה” אמרתי, ומיד פתחתי בסיפור מעניין: “באחת הערים בבלגיה, הופיע יום אחד ישראלי טיפוסי, שעל פי ‘המסורת הישראלית’ נטש את הארץ והפליג למחוזות רחוקים כדי להרוויח כסף, ‘לעשות חיים’, ובעיקר להניח לנפשו מהחיים ההומים בארץ ישראל. שם, הרחק מהוריו וממוריו, שתשובותיהם על שאלותיו לא הניחו דעתו, ניסה למלא את החלל שבנפשו.

למרבה הצער, אותו בחור, שהשגתו ביהדות הייתה מינימלית, הכיר ל”ע נוכרייה מקומית והקשר ביניהם העמיק והתהדק. אחר שלוש שנות היכרות, החליטו בני הזוג להינשא רח”ל. אולם, הבחור ביקש מחברתו הנוכרייה, כי מאחר והוא מבין שהוא הולך לקראת צעד משמעותי בחייו, הוא היה רוצה להתייעץ קודם לכן עם רב יהודי. “לפחות אדע לקראת מה אני הולך” הסביר והגויה הסכימה.

הבחור פנה לרב מסוים ונועץ עמו. הרב שהבין את חומרת הדברים, הניח מלוא כובד משקלו בנסותו להניאו ממחשבתו. הרב הסביר לו שכל היהודים בכל שנות גלותם מסרו נפשם על קדושתם, עשו הכול כדי לשמור על הייחודיות של העם היהודי ולא להתבולל, ועל  כן הוא מפציר בו שחלילה וחס לעשות צעד חמור שכזה.

לאחר שיחה ארוכה השתכנע הבחור ונטש את הנוכריה.

אולם לאחר מספר ימים, הבחור לא עמד בהחלטתו ושב אליה. ימים מספר לפני חתונתם, שוב אמר לה כי הוא בכל אופן רוצה לדבר עם רב אחר. ‘אולי הוא לא יראה את הדברים בצורה כה חריפה’, הרהר לעצמו.

הוא אכן פנה לרב אחר, וגם הוא הפעיל את כוחו וכישרונותיו במסע שכנוע אינטנסיבי. “מה תאמר לדור ההמשך שלך?!” התריע בפניו. “לפי היהדות, ילדיך עד סוף כל הדורות יהיו גויים”. הוא הוסיף והסביר לו, שעל פי האמונה הנוצרית, בניו יהיו יהודים “וכך יסתבכו מכל כיוון”. דבריו של הרב נכנסו ללבו, והבחור נכנע.

אך הניסיון, מתברר, היה קשה מידי, וכעבור זמן לא רב, שוב לא עמד הבחור בניסיון וחזר לחברתו הנוכרייה.

זמן קצר לפני נישואיהם, שוב החליט הבחור לראות רב. הפעם הוא היה נחוש בדעתו שיהא זה המפגש האחרון ותוצאותיו יחייבוהו גם אם הדבר יעלה לו במאמצים רבים. הפעם, בהשגחה פרטית, הגיע הבחור לשליח הרבי בבלגיה, הרב שבתי סלבטיצקי, ונפשו בשאלתו. הרב סלבטיצקי ניסה אף הוא את כוחו. לאחר שעות מספר, כשנוכח שהאגוז קשה לפיצוח, התבונן מעט בכובד ראש ולאחר מספר שניות נענה בפשטות: “תשאל את הרבי!”

הבחור הסכים ונסע לניו יורק. כך מצא את עצמו עומד בתוך צפיפות רבה בתור הארוך מול 770, לקראת מעמד חלוקת הדולרים. הוא עמד מתוח ומצפה. התקדם באיטיות צעד אחר צעד בעקבות התור במטרה לעבור מול פני הרבי. בבואו לפני הרבי, התרגש מאוד. בקול חנוק מהתרגשות פתח את סגור לבו ושאל בעצתו של הרבי. הרבי הפנה אליו את מבטו החם והאוהב, בחיוך רחב, כאילו רק הוא קיים בעולמו.

“אני מקנא בך!” אמר לו הרבי. לפני שהספיק לפצות פיו, פתר לו הרבי את פשר דבריו: “כל יהודי שיש לו ניסיון והוא עומד בו, נעשה לו הניסיון כסולם לטפס לדרגות גבוהות! לי לא היה ניסיון שכזה. ניסיון כזה בוודאי הוא קשה, אך כדאי וחשוב לנצל את הרגע ולטפס”, סיים הרבי בדברי עידוד.

הוא עוד הספיק לשמוע את המילים “ברכה והצלחה” ומצא עצמו מחוץ לבניין תוהה ונבוך, מנסה להבין את המשמעות של הפגישה עם הרבי. הדמות שכה הרשימה אותו, נסכה בו אומץ וכוח. הוא הרגיש כי הרבי מצא את המילים הללו שכה היו חסרות לו. כעבור שעה קלה קיבל על עצמו בהחלטה נחושה לנטוש את חברתו אחת ולתמיד!

כששאלו הרב סלבטיצקי לאחר מכן, מדוע דווקא דבריו של הרבי חדרו ללבו, השיב: “הרבנים עמם דיברתי קודם בואי לרבי, היו שונים בסגנונם. האחד דיבר עמי על העבר הזוהר של עם ישראל, השני דיבר עמי אודות העתיד שבניי יהיו ‘מתוסבכים’ ומחוסרי זהות דתית. אולם הרבי ייחד את דיבורו על ההווה, על היכולת וההזדמנות הגדולה שנפלה בחלקי. דברים אלו נסכו בי הכוחות להחליט נכון”.

ממשיך ר’ איציק גרשוביץ: “את הסיפור הזה סיפרתי לבחור שעמד במגרש המכוניות. לא שמתי לב עד כמה הבחור מרותק; ניכר היה עליו כי הוא שקוע עמוק בסיפור. רק לאחר רגעים מספר כשניתק פתיל מחשבותיו, פנה אלי ואמר ברעד:

“האם מישהו שלח אותך לפה?! כיצד ידעת לספר לי דווקא את הסיפור הזה?! זהו בדיוק המקרה שלי, זוהי בדיוק הבעיה שלי כרגע!… אני חש את עצמת דבריו הנכונים של הרבי, כי גם אני מתלבט ברגע זה האם לזנוח את חברתי הגויה. אבל כעת אני מחליט לעזוב אותה אחת ולתמיד, בזכות הרבי מליובאוויטש!”

עד כמה שיכולתי לרדת לסוף דעתו ונפשו, נחישותו העידה עליו כי הוא חש חרטה עמוקה, וכי הוא שלם עם עצמו בכך שהוא עושה את המעשה הנכון. שמרתי קשר עם אותו בחור, והוא אכן עזב את חברתו הגויה, ולאחר כמעט שנה הקים בית נאמן בישראל”.

 

הסיפור שחולל מהפך

המתוועדים ישבו כולם מרותקים לסיפור הנפלא, נדהמים לגלות כי הסיפור טרם הסתיים. “בזה לא תם סיפורנו”, המשיך הת’ שניאור זלמן אהרן לספר:

בבית חב”ד בפראג היה יהודי ישראלי שנדד אף הוא למרחקים כדי לברוח מעמו. למרבה הצער, גם הוא נפל עם נוכרייה — קריסטינה שמה. ניסינו לשכנע אותו כמה פעמים כי הוא חייב להיפרד ולעזוב אותה, אך כל ההסברים והסיפורים היפים לא הועילו. הוא פשוט התעקש ולא עמד בניסיון הקשה.

כעת — כלומר בעיצומה של סעודת ראש השנה בפראג — כשר’ איציק גרשוביץ סיפר את סיפורו — הבטתי לעברו וראיתי אותו שקוע בהרהוריו.

למחרת היום, ראש השנה, קראנו בתורה על עקידת יצחק, בה מסר אברהם לעקידה את כל היקר לו על מנת לקיים ציווי ה’ והקריב את בנו על המזבח בגבורת נפש עצומה.

לאחר מכן ניגש אלי ואמר: ‘היום גם אני מקריב שה לעולה’… כשראה את מבטי פליאתי, טרח להסביר: ‘אני מקריב היום את קריסטינה’… אמר וקולו רעד. דמעות מלאו את עיניו…

2.

הסיפור האמור התפרסם ב”בית משיח” ועורר הדים נרחבים. הנה כי כן, שלושה יהודים שניצלו מהתבוללות בעקבות סיפור אחד. אך ההד המדהים יותר שהיה לסיפור הזה, בא בדמות סיפור שהתפרסם כמה שנים אחר–כך, אף הוא ב”בית משיח”, מפי הרב העשיל גרינברג, שליח הרבי מלך המשיח בבופאלו. מסתבר של”בית משיח” היה תפקיד ביצירת המשך לסיפור בקצה אחר בעולם, וכך סיפר הרב גרינברג:

אחד מאורחיו הקבועים של בית חב”ד שלנו, הוא בחור יהודי בשם ג’ון (שם בדוי). ג’ון נמצא אצלנו כבר 12 שנה. באופן קבוע הוא מתפלל בבית חב”ד ואף מגיע לסעוד בביתנו את סעודות השבת. במשך הזמן התקרב ג’ון ליהדות יותר ויותר. הוא החל לשמור שבת, לאכול כשר, להניח תפילין מדי יום ועוד. הוריו של ג’ון, בעצמם אורחים תדירים אצלנו, לא מנעו ממנו את ההתחזקות. אלא, שעל דבר אחד הם התעקשו לצערי. ג’ון למד בבית ספר לא דתי. כל הניסיונות לשכנע אותם בדבר הטעות שהם עושים, לא צלחו.

ג’ון עצמו דווקא הסתובב שם בגאווה יהודית. לא היתה לו שום בעיה להתגאות ביהדותו מול כל מי שעיקם אף או חרק שן. אי אפשר היה לומר שבית הספר החילוני השפיע עליו לרעה. לפחות, כך חשבנו.

יום אחד התבררה האמת המרה. ג’ון שמר על קשר רב–שנים עם נערה ובשלב הנוכחי, ביקש לשאתה לאישה. ישנה רק בעיה אחת: היא גויה. כל פעם שניסיתי לדבר אתו על הנושא הזה, הגעתי לאותה מסקנה עצובה. הניסיון קשה מדי בשבילו. התשובות המתחמקות שלו העידו על כך יותר מאלף עדים. גם אמו של ג’ון הייתה שותפה להערכה זו. היא התנגדה בנחרצות לכך שכלתה תהיה גויה, אולם ג’ון התעקש גם הוא, ולא יכול היה לוותר.

כאמור, בני המשפחה היו אורחים קבועים בסעודות שבת אצלנו בבית חב”ד. שבת אחת, באמצע הסעודה, החלטתי לספר להם סיפור שקראתי באותו שבוע ב”בית משיח”. לא תמיד אני מספיק לקרוא “בית משיח” —  תלוי עד כמה מוקדם אני חוזר הביתה לפני שבת. אבל באותו שבוע בהשגחה פרטית, יצא לי לעבור על העיתון, ועיניי צדו את אחד הסיפורים. החלטתי לספר אותו בעת סעודת השבת.

ובכן, אני יושב כש”בית משיח” על ברכיי, ואני מתרגם את הסיפור האמור לאנגלית.

ג’ון ישב קפוא. הוא בהה בי כלא מאמין. תיארתי לעצמי שהוא יתרגש, אבל לא חלמתי שעד כדי כך. לא  הבנתי מה ריגש אותו כל כך בסיפור שספרתי. אחרי כמה שניות של הלם, פתח ג’ון את פיו, ואמר כשכולו רועד מהתרגשות: “כריסטינה, זה השם של החברה שלי”… ג’ון שקע במחשבות עמוקות. אמו שישבה לידו, שלחה לעברי מבט אסיר תודה. היא חשה בטלטלת הנפש שבנה עובר ברגעים אלו.

ואכן, האינסטינקט האימהי לא הכזיב. עוד באותו שבוע נגש ג’ון לאמו והודיע לה חגיגית כי הוא נפרד סופית מחברתו הגויה.

חלפו שנתיים, כמו הרבה בתי חב”ד בארצות הברית, גם לבית חב”ד בבופאלו מגיעות מדי פעם קבוצות סטודנטים ל’שבתון’ — שבת מיוחדת המותאמת בשביל הסטודנטים. לרובם זוהי הזדמנות של אחת בשנה להיפגש עם יהדות אותנטית. כמובן שאנו עושים הכל בשביל לגרום להם הנאה (כדי שירצו לבוא עוד פעם…) אך מטרתנו האמתית היא לחבר אותם ליהדות.

לפני כחודש ימים התארחה קבוצת סטודנטים כזאת בבית חב”ד. זו הייתה שבת שמחה עם הרבה שירים וריקודים. הסעודות עברו בהתרוממות רוח מופלאה, וב”ה, אפשר לומר שהחבר’ה נהנו. בכל סעודה היו דברי תורה וסיפורים שבהם אני משתדל ליצוק את התוכן הפנימי של השבת.

באחת הסעודות של אותה שבת, ספרתי את הסיפור האמור שקראתי ב”בית משיח”, עם תוספת קטנה משלי. סיפורו של  ג’ון.

רחש עבר בקהל. ניכר היה בסיפור זה, שהקהל הצעיר מזדהה עם גיבוריו ומתרגש למשמע הסוף הטוב.

בשלב מסוים קמה אחת הסטודנטיות ואמרה: “ראביי, זו בסך הכל הפעם השניה שלי ב’שבתון’, וזו הפעם השניה שאני שומעת את הסיפור הזה. אמנם הפעם הראשונה לא הייתה אצלך, אבל זה צירוף מקרים מעניין”.

כתשובה הגבתי לה: “ראשית, אצל יהודי אין ‘צירוף מקרים’ אלא ‘השגחה פרטית’. שנית, את התוספת שהוספתי על הסיפור כבר שמעת?”

“לא” הודתה בחיוך נבוך.

“נו, אז יצאת עם עוד משהו”. סיכמתי בחיוך.

אחרי שבוע הייתי צריך להיות בניו יורק לרגל שמחה. אחד ממכריי נגש אלי והצביע על צעירה שעמדה באחת מפינות האולם.

“אתה מכיר אותה?”

“לא” עניתי.

“הבחורה הזאת היתה אצלך שבוע שעבר בשבתון, ובגלל שספרת איזה סיפור, וזה היה בדיוק…” 

“נו”, קטעתי את דבריו, “נזכרתי. אבל מה התחלת לומר שקרה בגלל הסיפור ההוא?”

“הבחורה הזאת עזבה את הבחור הגוי אתו הייתה”.

3.

בעקבות סיפורים אלו וגלגוליהם, ניצלו בסך הכול חמשה יהודים מטמיעה והתבוללות. אך מסתבר שעדיין לא נסתם הגולל על השפעתו  — אך הפעם היה מדובר בהשגחה פרטית שהייתה לאחד מחבריי הטובים. בחלומותיי השחורים ביותר לא שיערתי שההמשך לאותו סיפור יתחולל בסמוך אלי ולא אצל שליח אי שם.

מסתבר שגם לסיפור שסיפר הרב גרינברג, הייתה השפעה ואת הסיפור הזה בחרנו לפרסם כשנה לאחר מכן.

מדובר באחד מחבריי הטובים (אני כמובן מנוע מלפרסם את שמו, אך לצורך העניין נקרא לו שמעון), שמעון הנו בחור שכבר מגיל קטן התקרב לחב”ד ולדרכה. אני הכרתי אותו בגיל מאוחר יותר, כשמסלול חייו התחבר יותר ויותר לתורת החסידות ולרבי מלך המשיח. הוא למד בתלמוד תורה חב”די ומאוחר יותר אף בישיבות חב”דיות שגרתיות. הוא היה בחור נורמטיבי לחלוטין, מה שיכול להוכיח שאף אחד אינו חסין, ואין אפוטרופוס. צריכים תמיד סייעתא דשמיא, והרבה!

לכן, כששמעתי ממנו ערב אחד מעין שיחת וידוי שנמשכה עמוק אל תוך הלילה, הסתבר שהוא התחבר עם צעירה גויה. כשהוא סיפר לי זאת, נותרתי פעור פה. זו סיטואציה שאתה כלל לא חושב עליה, ועוד שתקרה עם אחד מידידך הטובים שמקפיד להתפלל שלוש תפילות ביום, לומד חסידות בבוקר ובערב, יודע מה זה ‘רבי’, מבין את המשמעות העמוקה של המעשה הזה.

התגובה הראשונה שלי הייתה שתיקה ארוכה, ולאחר מכן גמגום ארוך: מה? איך? מדוע? למה? רק בהמשך השיחה, כשעיכלתי מעט את הבשורה, הצלחתי להשחיל משפט נורמלי ראשון: “איך הגעת לזה בכלל?!”

מסתבר שהסיפור לא היה כזה מורכב. הוא סעד את לבו בארוחת צהריים באחת המסעדות. המלצרית הייתה גויה, שם הם הכירו, ומאז הכול היסטוריה. כשהדברים מגיעים בקלילות ובפשיטות שכזו, ההלם גדול פי כמה, וכך אכן היה. תחילה קיוויתי שאותה רוח שטות תסור ממנו במהירות כשם שהיא באה, והוא יפנים את חומרת העניין וינטוש את הגויה, אך ככל שחלפו הימים — התבדיתי. אדרבא, הקשר ביניהם הלך והתהדק.

בשלב מסויים אף התוודע להוריה ולמשפחתה. הוא הגיע לבקר את משפחתה בניו–ג’רסי. הוריה ומשפחתה אהבו אותו כבר ממבט הראשון. אֵם המשפחה שמחה מאוד שבתה הכירה יהודי, ולא היה משנה לה שהוא אורתודוקסי, על אף שבתחילה הציגה בפניו את השאלה איך הוא יכול לבגוד באורח חייו. היה זה מחמאה בעבורה שבתה הכירה יהודי, מהעם הנבחר, עם חכם ומוכשר.

חברי הטוב נשאב אפוא עמוק למערבולת הזאת. המדהים הוא, שמעשה שטן זה לא שינה אצלו במאום את מראהו החיצוני. הוא המשיך ללכת ברחוב כשכיפה לראשו, על גופו עטה ציצית צמר, הקפיד להניח תפילין רש”י ור”ת, ולהתפלל שלוש פעמים ביום. לבי נחמץ בקרבי. כל ניסיונותיי להסביר לו את טעותו, עלו בתוהו ונפלו על אוזניים ערלות. היו לנו הרבה שיחות אל תוך הלילה, הפניתי אותו, כמובן בדיסקרטיות, להיוועץ באנשים שעוסקים בנושא, אך שום דבר לא הועיל.     

שוב ושוב חזר באוזניי על המשפט, “אני יודע הכול, אני ער למעשיי, אני אפילו יודע ומבין שאני עושה טעות, אבל אני כבר נמצא בתוך זה ולא יכול להתנתק”.

מאוחר יותר החלה כמובן התדרדרות רוחנית. זה היה מתבקש. בהדרגה שינה את לבושיו ואת סגנון דיבורו.

קרן אור אחת ויחידה הייתה לי במהלך התקופה הזאת, בה חשבתי שהנה נפתחה הזדמנות שהוא יעזוב את הגויה ויבין את טעותו. היה זה בעשרת ימי תשובה, בראש השנה וביום הכיפורים. בכל זאת מדובר בבחור שיודע ספר, למד ושנה מאמרי חסידות, ובראש השנה הוא התפלל ב–770. בדקות בהן הקהל העצום ניגן את ניגוני רבותינו נשיאנו לפני תקיעת השופר, עמד לידי וראיתי אותו פורץ בבכי. אנשים ששהו בסמיכות אלינו התפלאו, ואני דווקא שמחתי עמוק בתוך לבי.

ביום הכיפורים הוא השכים קום והתפלל ברצינות תהומית. עוד קודם לכן, כשערכנו כפרות, סובב את התרנגול מעל לראשו. מבטנו נפגשו לכמה שניות. הוא הוריד את ראשו וביקש ‘הקדוש ברוך הוא, אתה יצרת את העולם הזה, אתה מהווה אותו מ’אין’ ל’יש’ ממש בכל רגע ויודע מה יקרה ומה קרה ומה קורה. אנא תפעל שאני אצליח להיפרד מהגויה, ותעשה שזה יקרה בקלות’.

היה לי יותר מסתם יסוד להסתמך שהוא אכן הפנים והבין את המצב לאשורו. קיוויתי שהפרידה קרובה. למגינת ליבי, חלפו החגים ואיתם גם ההתרגשות וההתעוררות הפנימית, והוא, כמי שכפאהו שד, חזר אל חברתו הגויה. נראה היה שהמצב אבוד.

באותם ימים יצאתי לשליחות מחוץ לניו יורק, אך המשכתי לשמור איתו על קשר. בעיקר התפללתי עבורו, מה עוד יכולתי לעשות מלבד זה?! בשיחת הטלפון שהייתה לנו באחד הימים, סיפר לי, שמבלי ידיעתו חברתו ואימהּ החלו ללמוד יהדות בטמפל רפורמי לכבודו. הזלתי דמעה, ולא מהתרגשות. ‘איך נפלו גיבורים?!’ חשבתי בכאב.

גם הפסימיות שכבר קיננה בתוכי נוכח מצבו העגום, לא הכינה אותי לדבריו באחת משיחות הטלפון שערכנו. הוא סיפר כי הוא וחברתו החליטו לעבור ולהתגורר יחדיו בפלורידה. לבי נצבט בקרבי. לא ידעתי מה לעשות; איך אוכל בכל זאת לעצור את הרכבת הדוהרת הזאת שמובילה את חברי הטוב לתהום? ידעתי שבמוקדם או במאוחר הוא יבין את טעותו, אבל מה המחיר שהוא ישלם?!

הוא המשיך וסיפר “בימים אלה אנחנו עורכים את ההכנות האחרונות. שכרנו דירה, רכשנו מכונית, ובעוד שבוע נהיה שם עם מטלטלינו”.

הפעם הסרתי את כפפות המשי. יש לי חוב מוסרי ויהודי ראשון במעלה לומר לו דברים כדורבנות. “אל תגיד שלא הזהירו אותך”, אמרתי, “אתה עומד בצומת דרכים ופונה ביודעין אל הדרך האסורה והרת האסון. אתה מאמלל לא רק את עצמך, אלא זה עניין שנוגע לדורות. חזור בך, זאת הזדמנות בשבילך!”. נכשלתי. אם לכמה רגעים היה נדמה לי שסדקתי במשהו את חומת ההחלטיות שלו, אבל המילים שיצאו מפיו לאחר מכן, הוכיחו לי שוב כי מאום לא השתנה.

חלפו כמה שבועות. שגרת החיים העמוסה הסירה אותו ממחשבותיי. מדי פעם הייתה מציפה אותי מחשבה עליו ועל מקומו בעולם, אך גם זה נמוג ככל שנקפו הימים.

לילה אחד קבלתי ממנו טלפון. השעה הייתה מאוחרת ואני התכוננתי לשינה. ‘מי יכול להתקשר בשעה כזו מאוחרת?!’ תהיתי, ואת תמיהתי שאלתי בקול מנומנם. התנערתי ברגע ששמעתי את קולו. הטון בדבריו היה הפעם שונה.

“עזבתי אותה לפני כשבועיים ימים”, סיפר, “יותר נכון ברחתי ממנה”. נדרכתי. באותו לילה כבר לא נתתי תנומה לעפעפי. השיחה הטלפונית נמשכה עד שהפציע השחר. הוא דיבר בכאב על התקופה הקשה שעבר, על תמרורי האזהרה שעמדו בדרכו, אך הוא לא מצא את האומץ לנהוג בהתאם. מי שתפס אותו ומשכו בשתי ידיים, היה “הרבי בכבודו ובעצמו”, כלשונו, יממה אחת בלבד לפני שנסע להתגורר עימה בפלורידה. “אין לי כל הסבר אחר”, אמר.

באות ערב לפני שיצא עמה לפלורידה, יצא לסעוד את לבו באחת המסעדות הכשרות של ניו–יורק. הוא היה מבולבל מאוד, תוהה ודואב, מבין שהוא עומד לעשות צעד שיקבע את עתידו. הוא ביקש להירגע מעט.

באותה מסעדה ישב באותה עת שליח הרבי מה”מ בחולון הרב ירחמיאל גורליק וכמה ממקורביו, ביניהם גם מנהל המסעדה, ישראלי יורד. בין השניים התפתחה שיחה. שמעון ישב במקומו והקשיב לדו–שיח המעניין שהתפתח לא הרחק ממנו.

מנהל המסעדה התאונן בפני השליח, מדוע חבריו שעובדים בשבת, צוברים הון יפה, והוא שסוגר את מסעדתו בשבת, מרוויח הרבה פחות מהם. טענה יפה. הרב גורליק הקשיב לטענתו, חשב קמעה ואז ענה: “אני מקנא בך”. הרב גורליק סיפר לבעל המסעדה את הסיפור (שסופר לעיל) על יהודי שעמד לפני נישואין עם גויה, והרבי הצליח להניאו מכך על ידי שהבהיר לו שהוא מקנא בו על הניסיון שמשמים מעמידים בפניו.

“גם אני מקנא בך”, עבר הרב ירחמיאל גורליק למוסר ההשכל הנגזר מאותו סיפור. “אם נותנים לך לעמוד בניסיון של שמירת שבת, כנראה שלא רק יש לך את הכוח להתגבר, אלא גם לצמוח מאותו מקום”.

אין מקריות בעולם, את זה ידע גם שמעון מיודענו. הוא הבין שלא בכדי שהה באותה מסעדה בדיוק באותה שעה, כדי לשמוע את סיפורו של הרב גורליק. המסר העיק על מצפונו. במקום להשתחרר מעט, האבן הכבדה שהייתה מונחת על לבו, כמו גדלה והתעצמה. אך דומה היה שגם סיטואציה זו הייתה כמו הבזק בודד של אור שאמור היה להיכבות תוך מספר דקות. מה כבר יכול להשתנות?! הרי גם הוא יודע שהוא עומד לעשות משהו שנוגד את ה’אני’ האמיתי שלו, את צו מצפונו, את אמונתו, אך את מה שהוא עצמו הסביר לי בעבר ‘אני מרגיש שיצאתי מהשליטה של עצמי’…

כשסיים לסעוד את לבו, פנה לתחנת הרכבת התחתית. לפתע החליט לעשות דרכו דווקא לקראון הייטס, לא פחות ולא יותר, אלא ל–770. כנראה מין דחף פנימי, לפני שהוא יורד בשתי רגליו אל תוך הקליפות; כמו להיפרד מהמקום הכי קדוש היום לעם היהודי.

קל לנחש את מצב רוחו השפוף באותן שעות, ההרגשה היא שהנפש האלוקית נלחמת מאבק איתנים בנפש הבהמית במלוא העוז, נלחמת על עצם קיומה. הוא ישב ברכבת התחתית כשהוא מכונס בעצמו ובמחשבותיו.

הרכבת דהרה מתחנה לתחנה, כשבאחת התחנות עלה לקרון צעיר. עד מהרה התברר כי הלה אינו אלא ישראלי. זה האחרון הרגיש בנוח לפצוח בשיחה עם מיודענו על דא ועל הא. הוא אהב לדבר על עצמו, על הסובבים ועל כל העולם. העיקר לדבר.

שמעון מיודענו ישב על מקומו ופילל שהלה יעזוב אותו לנפשו. ‘אין לי ראש להיכנס עכשיו לשיחה’. אך כנראה שמסובב הסיבות שלח את הצעיר הזה בשליחות מיוחדת. הצעיר רק העצים את דבריו ולא פסק מלחייך.

“אתה מוכר לי מהיכן שהוא”, אמר הישראלי בקלילות. שמעון השיב בנימוס “כל ישראל אחים, אתה יודע העולם קטן”, אמר וקיווה שהלה יבין את הרמז. הישראלי לא שם לבו לקונוטציה של הדברים, והמשיך לפטפט ללא מעצורים. הוא אפילו לא המתין לתגובה מהיושב מולו. תחילה סיפר על הדירה החדשה שמצא, על הקהילה היהודית החזקה בארצות הברית, על עבודתו בהובלות. רק לאחר דקות ארוכות, עצר לפתע את שטף דיבורו ופתאום אמר “אני חייב לספר לך משהו”.

מבלי להמתין לתגובה, זרק הישראלי לחלל הקרון: “אפילו שאני נראה לך מסורתי, וסבא שלי היה רב בית כנסת — עד לפני כמה ימים הייתה לי חברה גויה מפורטו–ריקו. אתם החב”דניקים הצלתם אותי. אם הייתי שומע לכם בזמן, לא הייתי נכנס לכל התסבוכת הזו”.

הישראלי לא שם לב לגווני פניו המשתנים של שמעון היושב מולו, והמשיך במונולוג אישי. “שנה שלמה יצאתי עם אותה גויה. הוריה ובני משפחתה גילו כלפיי אהבה מופגנת, הם שמחו שבתם הכירה יהודי ואפילו קנו לנו מכונית.

“הייתי בטוח שהקשר הזה לא יינתק לעולם. אבל בכל פעם ששהיתי בקראון הייטס והתארחתי אצל כמה מכרים שיש לי, הם לא עשו לי הנחות והסבירו לי בצורה ברורה שיהודי עם גויה זה משהו שלא יכול לצאת ממנו חיים מאושרים או חיי משפחה נורמליים. באמת לא הבנתי מה הם רוצים ממני; בתוך עמי אני חי; הישראליות, חשבתי תמיד, רק רוצות לקחת ממני את הכסף שיש לי, והנה מגיעה גויה שרק מעניקה ונותנת לי מבלי שיש לה בקשות… למה הם מדברים על הגויים בצורה כזו?! לא אהבתי את צורת ההתייחסות שלהם. ידעתי שכשאחליט להינשא לה, אגייר אותה, בדיוק כמו שעושים רבים אחרים.

“לפני כמה ימים נסעתי עם המכונית המשותפת שלנו במנהטן לצרכי סידורים. בתחילת הנסיעה שוב חשבתי לעצמי מה החב”דניקים רוצים ממני, ואם אשמע להם, אפילו רכב לא יהיה לי, מכיוון שהוריה רכשו אותו בעבורנו. רבע שעה אחר כך הייתי מעורב בתאונת דרכים. המכונית לא ניזוקה כל כך אבל מיהרתי להתקשר לאימהּ של חברתי הגויה כדי לעדכן אותה. כששמעה שהייתי מעורב בתאונת דרכים, החלה לקלל אותי בקללות אנטישמיות כמו “יהודי מלוכלך” וכגון דא.

“מעולם לא הייתי מאמין שהיא תדבר אלי בצורה שכזו. כל העת היא הייתה כה חביבה ונחמדה כלפיי, אבל כנראה שהכל היה מן הפה ולחוץ. פתאום תפסתי את עצמי שהחב”דניקים בעצם צודקים!…

“היום” — המשיך הצעיר הישראלי לספר — “למדתי את פרק א’ בתניא עם אחד החב”דניקים, ובעל התניא כתב שם על העניין של ‘חסד לאומים חטאת’. כאלה הם… כבר באותו יום הודעתי לחברתי הגויה שאני עוזב אותה. היא התחננה והתנצלה, אבל אני הבנתי שחבל לשגות בחלומות שווא; יהודי וגויה זה משהו שלא יכול ללכת יחד. עכשיו אני בדרכי ל–770, שם התחלתי להגיע בקביעות מדי יום”…

הצעיר הישראלי סיים את סיפורו, והרכבת נעצרה. מפקח הרכבת הודיע בקולו המונוטוני כי הגיעו לתחנת קינגסטון.

שמעון כמעט ולא יכול היה לקום ממקומו. לפני שעתיים שמע במסעדה סיפור על יהודי שהרבי הציל מהתבוללות, וכעת הוא שומע מצעיר זר, סיפור מדהים אחר, על כך שגם הוא ניצל מהתבוללות — וכל זה, בעוד הוא עצמו עומד בסיטואציה כה דומה. הצעיר הישראלי לא הבין מדוע הבחור החב”דניק שלצידו מתהלך כמאובן ולא פוצה פה.

שמעון הרגיש שמלמעלה מנסים לסייע לו לקבל את ההחלטה הנכונה. ‘העובדה שדווקא היום אני שומע שני סיפורי הצלה מהתבוללות ברצף שכזה’, הרהר לעצמו. ‘מאז שהייתי ילד לא שמעתי ולא קראתי סיפורים על התבוללות’.

ביציאה מן התחנה, נפרד ממנו הישראלי חטופות, לא לפני ש’זרק’ לעברו עוד ‘תובנת חיים’: “הגויים האלה, הם יכולים להראות לך שהם אוהבים אותך, אבל אם התורה אומרת ‘עשיו שונא ליעקב’, כנראה שזו המציאות האמיתית ואני חוויתי זאת על בשרי. רק בגלל זה אני מתקרב לאחרונה לה’”.

להתרומם מהתחתית

שעה ארוכה ישב שמעון על הספסל מול ‘בית חיינו’, מנסה להתאושש. חייו עברו במוחו כבסרט נע. ‘האם אני נמצא בחלום שאני עוד מעט יתפכח ממנו. ניצני התעוררות אמיתית הבוקעים מן הלב החלו לבעבע בתוכו. ‘אסור לך לעשות את המהלך הזה’ שמע את קולו–שלו מצווה. ‘אבא שבשמים, תעזור לי לצאת מהפלונטר שנכנסתי אליו’. במחשבותיו ראה את עצמו יושב בהתוועדויות ושותה בצמא את דבריהם של המשפיעים והרבנים.

הוא נזכר ברגעי ההתקשרות שלו לרבי, בקריאת שמע של המיטה, בעובדה שבתור ‘תמים’ לא החמיץ אף בוקר בלי מקווה, נזכר בשיחות ובמאמרים של הרבי שלמד כל בוקר. כל הדברים הללו דקרו אותו כמדקרות של חרב. הוא הביט בתמימים הנכנסים והיוצאים מ–770, הביט בפניהם העדינות והשלוות, ולבו התמלא בקנאה. ‘לאן הגעתי? איך בכלל הגעתי למקום כזה?’ פרץ בכי חרישי בקע מתוך נשמתו הדואבת.  

רק לאחר שעה ארוכה מצא את הכוח להיכנס ל–770 ומצא את עצמו מצטרף לתפילת מנחה במניין, אך מחשבותיו נדדו למקום אחר.

כשסיים את התפילה, התיישב על אחד הספסלים בוהה ותוהה בפיזור נפש. על השולחן בסמוך ראה עותק ישן של “בית משיח”. הוא דפדף בו מבלי חשק, כלאחר יד. בנוסטלגיה עצובה נזכר כיצד בישיבה היה ממתין בכל יום רביעי לקבל את העיתון, לקרוא את שלל המדורים, ביניהם את המדור “חסידים איין משפחה”. הוא חייך במרירות כשחשב איפה יכתבו את שמו כאשר יינשא לחברתו הגויה…

הוא דפדף במהירות, כשבאחד העמודים קפצה לנגד עיניו המילה “התבוללות”. הוא שב לאותו עמוד, ולנגד עיניו היה סיפור שסיפר השליח הרב העשיל גרינברג מבופאלו למקורביו, כיצד הרבי הציל יהודי מהתבוללות, ובמהלך דבריו קם יהודי ששמו דמה לנשוא הסיפור ושמו של חברתו הגויה דמה גם לשמה של הגויה בסיפור, וקיבל על עצמו החלטה טובה לעזוב את הגויה.

כששמעון קרא את הסיפור הזה, הזדעזע כולו. זה היה המסר השלישי לאותו יום. מסר ברור וחד.

דמעות שטפו את לחייו, והוא לא ניסה כלל לעצור בעדן. שעה ארוכה לא הפסיק לדמוע. מספר בחורים שישבו על ידו ולמדו, הביטו בו במבטים תמוהים, ואף ניסו לדעת אם הוא צריך עזרה במשהו, אך הוא דחה אותם בעדינות. ‘את העזרה שלי כבר קיבלתי, והדמעות הללו הם התוצאה’, הרהר לעצמו.

הוא לא חשב יותר מדי. קם ממקומו נחוש, נסע לדירתו והביא משם את כל חפציו ל–770. עוד לפני שסוכנויות הנסיעות נסגרו, מיהר להזמין לעצמו כרטיס טיסה אל מחוץ לניו–יורק בטיסה שיוצאת כבר למחרת. בינתיים השמיד את מכשיר הסלולארי שלו כדי שחברתו לא תוכל להשיגו בדרך כלשהי.

“ליבי הלם בפראות”, סיים שמעון חברי את השתלשלות האירועים באותה שיחת טלפון שנמשכה עד אור הבוקר. “מאז עזבתי הכול ונכנסתי לישיבה בה אני לומד מבוקר עד ערב. בשעות הפנאי אני עושה ‘מבצעים’ עם יהודים אחרים. הקב”ה הציל אותי!”

אשרינו מה טוב חלקינו

אכן “חזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם”.

שלושה סיפורים שפורסמו ב”בית משיח” — ששה יהודים שניצלו מטמיעה בין אומות העולם.

אלו סיפורים בודדים מתוך רבים בהם אני נפגש במהלך כתיבתי ב”בית משיח”.

הנה דוגמה נוספת: במהלך השנה החולפת ראיינתי את הרב ד”ר בר עמי שזכה שהרבי ייתן לנו סגולה רוחנית לגרום לעקרות לפרי בטן, ומאז אני מוצף בטלפונים של אנשים המבקשים ליצור עמו קשר, ומי יודע עוד חזון למועד — עשרות זאטוטי חמד שיוולדו ויקימו משפחות חסידיות מאושרות בזכות פרסום הסיפור ב’בית משיח’…

אשרינו מה טוב חלקינו, שזאת היא שליחותינו וייעודינו ב”בית משיח” — לפרסם את דברי הרבי מלך המשיח, את דרכו, את משנתו ולהפיץ את בשורת הגאולה.