אינני מתכוון לשפוך, שהרי זה בל–תשחית ובפרט בשנת השמיטה שישנו הלימוד ‘לאכלה ולא להפסד

יובל שנים חלפו מאז אותה התוועדות שמיימית ומיוחדת של פורים תשכ”ו, ששיאה היה כאשר הכריז הרבי “כלים ריקים על תמעיטי”… “כל הפושט יד נותנים לו”. החסידים כולם הבינו שזו עת רצון שאסור להחמיץ. מאותו רגע התחוללה מהומה רבתי, כאשר הרבי מוזג ‘משקה’ לכל מי שפשט ידו. מה הפלא שהמונים ‘רדפו’ אחרי הרבי גם בהיותו מחוץ ל-770 ועד לכניסה לביתו הפרטי * ראיון מרגש עם הרב שלום דובער הלוי וולפא, שהשתתף באותה התוועדות, ואף היה הגורם המרכזי לכך שהרבי המשיך לחלק ‘משקה’ גם לאחר ההתוועדות.

 

כפי שאני מבין, השמחה הגדולה של פורים החלה כבר בשבת ‘זכור’ שלפני פורים

אכן, באותה שבת, פרשת תצוה התקיימה התוועדות במשך כמה שעות, והרבי דיבר על המעלה המיוחדת שפורים חל ביום ראשון, שאז מתכיפין את מחיית עמלק לזכירתו שהיתה בשבת, בבחינת “נזכרים” ומיד “נעשים”. בין הדברים היה משמע.. מהרבי שמותר לשתות בפורים. ממילא מובן שכולם קיימו את המצוה של ‘עד דלא ידע’ כבר בלילה הראשון של פורים, כלומר, במוצאי שבת, והיה מאד שמח עד הבוקר.

ביום ראשון, כלומר בפורים עצמו, רקדו כולם ברחוב ליד 770 הרבה זמן ועשו ‘קולעס’. את גודל השמחה אין לתאר.

 

החלק המרכזי של השמחה והגילויים היה בהתוועדות שהתקיימה, כמו בכל שנה, במוצאי פורים. מה זכור לך מאותה התוועדות?

ההתוועדות של פורים החלה ב–8:30. לפני שהרבי ירד לבית המדרש, הוא הוציא מחדרו י”ב בקבוקי ‘משקה’ ונתן אותם ל’ועד המסדר’ עבור ההתוועדות. בית–המדרש היה מלא אלפי איש, היו הרבה שיחות ובין השיחות מילא הרבי מה”מ את הגביע. הרבי מזג חצי גביע מבקבוקי ה’משקה’ שחסידים הגישו לו לרגל שמחות או אירועים, ואת החצי השני היה ממלא ביין לאחר שרמז לרב מענטליק למלא את הגביע עד הסוף.

בשעה 1 בלילה בערך התחיל הרבי לדבר שכבר אחרי חצות, וההתוועדות יותר קרובה לסוף מאשר להתחלה, ובכל זאת הוא לא רואה אף אחד שמקיים בפועל את ‘עד דלא ידע’, ואולי למישהו יהיה מסירות נפש ויקיים ‘עד דלא ידע’. זכורני שר’ זלמן דוכמן שתה הרבה וצעק כל הזמן, ואחר כך נשען על השולחן של הרבי והתעלף על השולחן, ופתאום ראו שהוא לבן כולו והוציאו אותו ושפכו עליו מים. אחרי זה מצבו הסתדר.

הרבי בעצמו החל לחלק בידו הקדושה לזקנים מסביב וכן לעוד כמה אנשים, ולבחורים שנסעו לשבת כדי לשמח חיילים במחנות צבא. ככל שההתוועדות התקדמה ראו על הרבי - וכך היה ניכר גם בקולו - שהיה ממש במצב של ‘עד דלא ידע’ כי הוא שתה המון פעמים, וכאמור, זה היה יין מעורב במשקה. כמה פעמים שתה באופן שהרים את הגביע והפכו עד שנתרוקן לגמרי, והיה בשמחה גדולה.

האם אתה זוכר רעיון או נקודה כלשהי מאותה התוועדות?

היו כמה שיחות עמוקות שחלקן הוגה ונדפס כבר ב’לקוטי שיחות’ (כגון השיחה הידועה בענין שלשת הפסוקים ששמע מרדכי מהתינוקות שחסרו מבית הספר. כמו כן אמר את השיחה בענין “נהנו מסעודתו של אותו רשע”, ועוד). לקראת הסוף הוסיף שיחה ארוכה בדברו על כך שיש כאלו שלא מתייחסים בכבוד הראוי ובשימת לב הראויה לחלק האגדה שבתורה, אבל באמת זה כמו שאר חלקי התורה. וכמו בחלק ההלכה, הרי גם האגדתא מדוייקת במילים ובסדר איך שכל דבר כתוב. והוא הביא שני מדרשים בקשר לפורים המבארים את טענת המן: ודתיהם שונות וכו’, שכל יום הם עושים חגים “שמיטתא ויובלא”, ובמדרש השני כתוב “יובלא ושמיטא”, כלומר פעם שמיטין קודם ובשני יובלות קודם. ואמר שזה תלוי במחלוקת של התורת כהנים והירושלמי. למרות שהרבי שתה הרבה ‘משקה’ קודם לכן, הוא אמר פלפול מאוד עמוק ממנו הוכיח עד כמה כל מילה מדויקת, ואפילו הסדר איך שכתובים המילים במדרשים. והסביר את הענין של שמיטה ויובל בחסידות ובקבלה ומה עניינה של מחלוקת זו, אם שמיטה קודמת או יובל קודם בעבודת האדם.

לא יאומן כיצד האריך בביאור הדברים בעומק ובהגיון, דבר דבור על אופניו, אחרי ששתה המון פעמים גביעים גדולים של משקה ויין (באותה התוועדות ישב ראש ישיבה מארץ הקודש שהיה בביקור בניו יורק, והוא סיפר לי ששאל את משפחתו בבורו–פארק, איפה אפשר לשמוע תורה בפורים, היינו לא “פורים תורה”… אלא תורה של פורים. ואמרו לו שאת זה יוכל לשמוע “רק בליובאוויטש”, ולכן בא לכאן. והוא לא מאמין למה שראה ושמע, שזה דבר שאין כמוהו בכל עולם התורה, כי בדרך כלל פורים קשור עם “פורים רב” ו”פורים תורה” שגובל עם ליצנות וכו’ ואילו בליובאוויטש שומעים בפורים גאונות בכל חלקי התורה).

אחר כך אמר כ”ק אד”ש שנמצא כאן הנכד של הרב זוין ושהוא יגיד לחיים בשביל הסבא שלו, ואד”ש נתן לו ואמר לו שיגמור עד הסוף, ואח”כ נתן לו פעם שניה וכן נתן לו חתיכת לעקאח, וצחק באמרו שסבו עושה קידוש על משקה של 99% והוא לא צריך פארבייסען. בכלל, היה הרבי בהתגלות ובדיבורים אישיים ליחידים ובשמחה עצומה שכל המשתתפים בהתוועדות ציינו  שאף פעם לא היה כך.

באמצע ההתוועדות היה מאמר ד”ה “ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי”. מעניין לציין בהזדמנות זו, שבאותה תקופה לא היה מי שיעשה “הנחה” מהמאמרים, ואחד התמימים השיג קלטת מהמאמר והעתיק אותו מהקלטת מילה במילה באידיש, וכך חזרנו חברי ה”קבוצה” על המאמר מילה במילה מדברי הרבי ממש (כן היה גם עם מאמר “פדה בשלום” שנאמר בי”ט כסלו באותה שנה, ועוד). מאמרים אלו כל כך נתעצמו אתנו חברי אותה ‘קבוצה’, שאף על פי שעברו כבר 50 שנה, הרי הם שגורים על פינו בלשון הרבי, בלי שצריך לעיין ב”כתב” (כמו הסיפור הידוע של תלמיד המגיד ה”וואלפער”).

כפי שראיתי ביומנים, הרבי עורר שמישהו יוציא את כולם ידי חובה ב’עד דלא ידע’. מה היה שם?

זה היה כבר בשעה מאוחרת כאשר אמר הרבי, “כיוון שעומדים כבר קרוב יותר לסיום מאשר להתחלה, כבר לאחר חצות, ומכיוון שצריך להיות ‘עד דלא ידע’ ולעת עתה לא נראה שמישהו אוחז במצב זה, אם כן, אולי שאחד ייקח זאת על עצמו ויוציא ידי חובה את כולם”. והאמת היא שכבר היו שם מאות במצב של ‘לא ידע’, אבל כולם שמרו על עצמם מצד הכבוד של “מ’דארף וויסען, אוו מ’שטייט און פאר וועמען מ’שטייט”.

אחד החסידים רצה למזוג לעצמו כוס משקה מהבקבוק שעל שלחנו הטהור. הרבי לא קיבל זאת כל כך, אבל בכל–זאת נתן לו ‘לחיים’ ושאל אם הוא ה”נבחר שבעם”… על פי בקשתו, הרבי נתן לו גם כמה חתיכות ‘מזונות’ ורבים החלו לחטוף ממנו שיריים. הרבי שראה זאת, נענה ואמר: “איר וועט באלד מאכן ספיטשעס” [= תיכף תתחילו לנאום]… הלה החל לענות משהו לרבי ואמר לו הרבי, “איך האב געזאגט אז באלד וועט איר מאכן ספיטשעס” [= הלוא אמרתי שתיכף תתחילו לנאום…].

אחר–כך שאל האם עושה את מלאכתו, שלכן קיבל מזונות, ושוב התחיל לדבר ואמר לו הרבי - “מיט ספיטשעס וועט איר גארניט אויפטאן, מ’דארף האבן ‘עד דלא ידע’” [= “בנאומים לא תפעלו מאומה. צריך להיות ‘עד דלא ידע’”].

הרבי קרא לר’ חיים–אשר הכהן כהנוב ואמר, “הרי הוא כהן, שייגש”. כשניגש, מזג לו כוס מלאה של וודקה 96% ושתה ולא הרגישו עליו כלל. הלה פנה לרבי וברך ‘לחיים’ והרבי בירכו שיהיה לו “א הרחבה’דיקער יאר בגשמיות” (= “שנה של הרחבה בגשמיות”). אחר–כך הורה לו לומר “לחיים” עוד כמה פעמים, באומרו: “הפגישה הראשונה אתו הייתה כאשר עשה קידוש על 96% בפאריז”… ואחר–כך אמר לו לשתות עוד כוס ושתה עוד כוס מלאה.

שני החסידים הללו נרדמו אחרי ששתו את ה’משקה’ שקיבלו מהרבי. כששמע זאת הרבי הגיב: “זהו ה’עד דלא ידע’ האמיתי”.

הרבי דיבר שיחה בעניין שיכולים לשמוע חסידות ואפילו לראות מופתים גלויים כמו שראו אצל ה”שווער” [ = אדמו”ר הריי”צ], ובמקום שזה יפעל זעזוע, הרי עולם כמנהגו נוהג ואילו אחר–כך הולכים לאכול קוגל. אחד ששתה יותר מדי היה עונה אחר הרבי - “לאכול קוגל” - ורצו לסלקו, אבל כמה פעמים הביט אליו הרבי בפנים שוחקות. הרבי התבטא בענין זה שאצל הרבי הריי”צ ראו מופתים בריבוי גדול לגבי הדור שלפני זה.

במשך ההתוועדות מזג הרבי לאנשים שונים כוסות מלאים ביי”ש. הרב שמואל לויטין, מזקני החסידים, פנה לרבי ואמר כי גם הוא רוצה משקה. אמר לו הרבי “מיט אייך האב איך מורא אנצוהויבען” [= איתכם, חושש אני להתחיל”], ונתן לו. לרב יצחק דובער אושפל אמר: “תאספו כוח לקחת משקה, שיהיה כוס מלא על–פי שולחן–ערוך”, ואמר לו לקחת כמה פעמים.

התחיל לנגן “כאטש מי כודי” ושר מאוד “לעבעדיק” [= בחיות]. ציווה לנגן “אבינו מלכנו” ועצם את עיניו. על ניגון אדמו”ר הזקן ציווה לחזור שלוש פעמים.

לגיסו הרש”ג מסר יין ולא יי”ש באמרו: “עס איז דאך פורים און עס איז דא א עניין להרבות ביין” [= “זה הרי פורים ויש עניין להרבות ביין”]. להרב חודוקוב אמר, “וואס איז מיט מיין דירעקטאר?” [= “מה עם המנהל שלי?”] ומזג לו יי”ש.

היו כמה בחורים שנסעו למחנות הצבא כדי לזכות אותם בקריאת המגילה. כשהם חזרו לתוך ההתוועדות, העמידו ‘משקה’ וגם נתנו תפוזים ששלחו החיילים לרבי. הרבי מזג ‘משקה’ לכל אחד מהם ואת השאר השאיר על השולחן שלפניו. אחר–כך שאל הרבי אם קיבלו את המברק ששלח להם והשיבו בשלילה. הרבי הביט עליהם בתימהון ועשה בידיו הקדושות כמו “חבל”.

ר’ נחמן קובלסקי מסר לרבי תאנים ועוגות ו’משקה’ ועמד על–יד הרבי משך זמן. הרבי שחק ואמר שהוא בעצמו לא יאכל מצד שאלה ב’ברכה אחרונה’, ומסר לרמ”ל ראדשטיין בפנים שוחקות.

מתי התחיל הרבי להכריז על ‘כלים ריקים על תמעיטי”?

בשעה 2:30 לפנות בוקר, לאחר ששתה הרבי כמה כוסות עד הסוף העביר ידו הקדושה על המצח בתנועה של התבוננות, ואז המשיך לדבר דברי תורה בלי שירגישו כלל שהדברים נאמרים לאחר שקיים “לבסומי” כפשוטו (על דרך הסיפור מהרבי ה”צמח צדק” שביאר על פי דברי הגמרא (בבא בתרא י, א) “יין קשה פחד מפיגו”, היינו פחד של יראת השם. אף על פי שבגמרא זה בסגנון הפוך: “פחד קשה יין מפיגו”, אבל בספר “שבחי הבעל שם טוב” מופיע כך בשם הבעש”ט “יין קשה פחד מפיגו”. וכן הוא ב”פלא יועץ” (ערך גילה) מהבעש”ט, וראה עוד בשפתי צדיק פרשת שמיני אות י”ט). כך היה כמה פעמים. קרה שהביט פעם בכוס וראה שהיא ריקה; הרב מרדכי מענטליק הבין את הרמז ומיד ניגש למלא מחדש… בדיוק אז הרבי דיבר עם מישהו והרב מענטליק חיכה עד שהרבי יאמר שוב למזוג. הוא כנראה חיפש תירוץ למה לא למזוג שוב כדי למנוע מהרבי שתיה מרובה שעלולה להזיק לבריאותו, אך כשהרבי סיים השיחה רמז לו שוב, ומיד מזג ומילא את הגביע.

בשלב מסוים אמר לרב מנטליק בחיוך רחב: “טוט מיר א טובה און נעמט ‘משקה’” [= “עשו לי טובה וקחו ‘משקה’”], ומזג לו כוס מלא של 96% והרב מנטליק שתה את כל הכוס. הרבי חילק משקה לעוד כמה ואחר–כך שאל על ר’ משה–יצחק העכט אבל הוא לא היה נוכח.

כשהרבי לקח את הסידור כדי לברך ברכה אחרונה, הוא פתח אותו, אבל בינתיים המשיך לשוחח עם כמה אנשים. כמעט חצי שעה חלפה מאז שהרבי פתח את הסידור. הרבי התחיל למזוג משקה לנוכחים. כמה מהחסידים התקרבו אליו והרבי מזג להם יי”ש.

בשלב זה, בשעה 3 לפנות בוקר, שאל בקול רם “האם נשאר עדיין משקה על השלחן”? ואחר כך הכריז “כלים ריקים אל תמעיטי, אוואו ס’איז נאר פאראן אביסל משקה, זאל מען דאס אויסליידיקען” [= היכן שרק ישנו מעט ‘משקה’, שירוקנו את זה], והוסיף: “אינני מתכוון לשפוך, שהרי זה בל–תשחית ובפרט בשנת השמיטה שישנו הלימוד ‘לאכלה ולא להפסד’”. אחר כך שאל שוב: “כבר כל הכלים ריקים?”

לא יאומן כי יסופר, איך שכל הנוכחים גילו פתאום עוד בקבוקי ‘משקה’, וראית מאות ואלפי חסידים אומרים ‘לחיים’ לרבי, וגם אחד לשני על כוסות גדולות, והיו גם ששתו ישר מהבקבוק… הציבור שר “האפ–קאזאק” והרבי היה בשמחה עצומה ופניו היו להבים. במשך כל הזמן חילק בידו הקדושה ‘משקה’ לזקנים וכן לאורחים שבאו להתוועדות, בעוד שהבחורים ושאר אנ”ש לא ניגשו לקחת, אבל לקראת השעה 3 לפנות בוקר, הכריז הרבי בקול גדול “כל הפושט ידו נותנים לו” (זאת על פי פסק השלחן ערוך שבפורים נותנים צדקה לכל הפושט יד בלי לבדוק אם מגיע לו). כולם הבינו מיד שמדובר בעת רצון לא רגילה. ואז רצו כולם על השלחנות והיו דחיפות איומות, וכולם הביאו את כל ה’משקה’ שנשאר, והניחו הבקבוקים על השולחן של הרבי, ושם נשברו בקבוקים והיה ממש סכנה ח”ו, וכמעט שדחפו את הרבי.

לא היה מי שניסה לעשות סדר?

צריך להבין שמדובר באלפי אנשים שכל אחד מהם היה במצב של רבה ורב זירא, והיה ממש נס מהשמים שלא היה “שחטיה” כפשוטו. כולם רצו לזכות לקבל ‘משקה’ מידו הקדושה, ומי יכול היה לעשות סדר במצב כזה?! אני זוכר שהיו מהזקנים שהתחננו בפני הרבי שיפסיק לחלק ‘משקה’ כיון שהיה ח”ו סכנה, אבל הרבי המשיך על אף הכל. אני עמדתי במשך 10 דקות ממש קרוב לרבי וניסיתי להושיט את היד שלי עם הכוסית בין מאות הידיים, אבל לצערי לא זכיתי לקבל, כי הייתי נער בן ח”י שנים ולא הייתי בקי במלאכת הדחיפות.

ופתאום מישהו נתן בלי כוונה דחיפה לגביע של הרבי ונשפך יין על הסידור שלו שהיה פתוח בברכה אחרונה, ומיד הפסיק הרבי את החלוקה, ניגב את הסידור במפית וברך ברכה אחרונה. ואז נעמדו כולם בדרך ארץ על אף שכרותם, והרבי התחיל ללכת לחדרו הקדוש. כשהרבי היה בדרכו, התחיל חסיד אחד לצעוק לעבר הרבי: “רבי, רבי, איר האט מיר צוגעזאגט, רבי פארגעסט מיר ניט!” [= “רבי רבי, הבטחתם לי, רבי אל תשכחו ממני!”…] והרבי חייך.

ההתוועדות נמשכה 7 שעות. בסוף ההתוועדות אמר הרבי שמסתמא יתוועדו מחר, ונתן את בקבוק ה’משקה’ שלו וכן ‘לעקאח’ שעמד שם בשביל ההתוועדות.

כשהרבי עלה לחדרו, הורה בידו הקדושה בתנועה של שמחה, והקהל ב’זאל’ שהיה נתון בשמחה גדולה, יצא בריקוד סוחף. איש תפס באחיו, בין שהכירו ובין שלא הכירו, רוקדים ומקפצים על ספסלים ועל השולחנות. ראיתי תיאור יפה שמופיע באחד היומנים: “כאן רוקדים בעיגול וכאן ככוכב; כאן שניים מתלהבים בריקוד יד על יד וכאן אחד בודד קופץ על מקומו, מוחא כף וצועק ושר ככרוכיא והיה זה מחזה נורא ונפלא”.

הייתי מאד בצער מכך שלא זכיתי לקבל ‘משקה’. פתאום נזכרתי שידידי הת’ אברהם פרידלאנד  שי’ (“בומי”, שהיה החברותא שלי) נתן לי באותו יום משלוח מנות שכלל בקבוק ‘משקה’ קטן, וזה נמצא אצלי בחדר בפנימיה. רצתי מיד לחדרי והבאתי את הבקבוק ונעמדתי בכניסה ל–770 ליד הווטרינה של ספרי קה”ת, כשבידי בקבוק ‘משקה’ וכוסית. בינתיים התקבצו כמה עשרות מהתמימים מאחוריי, וכולנו חיכינו שהרבי יצא מחדרו הקדוש לנסוע לביתו.

פתאום יצא הרבי מחדרו ואני עמדתי שם קרוב לפתח כדי שיראה אותי עם ה’משקה’ ויתן לי, אך הוא המשיך כאילו שלא הבחין בי. אני לא מבין עכשיו מאין באה לי החוצפה הזו, אבל בהיותי במצב של ‘עד דלא ידע’, העזתי והלכתי לאחור באופן שהרבי בודאי ישים לב אלי, ואז ראה אותי שוב עם ה’משקה’, וחייך אלי, לקח את הבקבוק ופתח אותו ומזג לי פעמיים באומרו “לחיים ולברכה”. זה היה מעין “יחידות של שמחה” והרגשה רוחנית נדירה שקשה לתארה במילים. אחר כך הגישו כולם את הכוסיות שהיו בידיהם, והרבי המשיך לחלק בפתח של 770 לכולם. כך התפרסם הענין ומאות החלו להגיע בחזרה מביתם עם עוד ‘משקה’, כיון שראו שהרבי ממשיך לחלק.

במשך שעה שלמה עמד הרבי בפתח 770 וחילק ‘משקה’ למי שביקש, ובין לבין הרבי דיבר עם אנשים רבים, ואף בירך. היה חסיד שרצה לעצור את הדחיפות והרבי שדעתו לא הייתה נוחה מכך אמר לו: “הרי כבר קיבלת ומדוע אתה עדיין עומד כאן?”… הלה השיב כי הוא מנסה לעצור את הדחיפות, והרבי השיב: “אם אתה מצליח לעצור את הדחיפות או לא אינני יודע, דבר אחד בטוח - שאתה תופס מקום”. לחסיד אחר  שביקש ‘משקה’ אמר הרבי: “הרי כבר קיבלת?!” הלה השיב כי בכוס היה חור וכל המשקה נשפך. נענה הרבי: “ומה יועיל עכשיו אם גם עכשיו יש חור?”

אחד התמימים צילם והרבי שאל לדעת “מי זה?” והוסיף: “מחלקים ‘משקה’, ‘חיצוניות’ ממש”. בין השאר ניגש ר’ לייבל מוצ’קין, והרבי מזג לו ושאלו אם מקבל על עצמו ללמוד ‘תורה אור’ ו’ליקוטי תורה’ בכל שבוע. ר’ לייבל ענה: “יע יע” [= כן, כן] ואד”ש אמר: “יע אדער ניין, דאס איז א מסחר” [= כן או לא, זה הוא מסחר]. הרבי פנה לאביו המשפיע הרב פרץ מוצ’קין, והרב לייבל אמר שוב שמקבל על עצמו.

היה אחד שניגש וביקש ‘משקה’ גם בשביל חברו. שאלו הרבי מדוע החבר אינו לוקח בעצמו? והשיב כי הלה אינו רוצה להידחף. “אם אינו רוצה להידחף, הוא אינו יכול לקבל”, פסק הרבי.  היו הרבה אנשים שניצלו את ה’עת רצון’ וביקשו ברכות פרטיות ולהרבה מהם נתן את ברכתו. לכל אחד בירך הרבי “לחיים ולברכה” בקול רם.

אט אט ירד הרבי במדרגות והתקדם בשביל לכיוון הרכב, כשכל הזמן הזה הוא ממשיך לחלק. גם כשהגיע אל הרכב, המשיך את החלוקה. אלא ששם נוצרה בעיה, כי הרכב חסם את הבחורים שלא יכלו לגשת מכל הצדדים, והדחיפות היו כל כך גדולות, עד כדי כך שהבחורים שכבו על הגג של הרכב והושיטו את ידיהם אל הרבי שהמשיך לחלק לכולם. בשלב מסוים קרס הגג של הרכב שהיה אמור להסיע את הרבי וגם נהיה פנצ’ר בגלגל.

רק בשעה 4:30 לפנות בוקר נכנס הרבי אל רכבו של אחד החסידים (כמדומני שהיה זה לייבל מוצקין שהביא את מכוניתו), ואני ועוד כמה בחורים התחלנו לרוץ לבית של הרבי ברחוב פרזידנט, והספקנו להגיע עוד לפני הרכב. עמדו שם עוד כמה בחורים שלא קיבלו ‘משקה’ ונתנו לרבי בקבוקים והוא המשיך לחלק ליד ביתו. גם שם נוצרו דחיפות והרבי ‘הרגיע ואמר “דא איז דאך ניטא וואס צו שטופן זיך” [= כאן אין מה להדחף], שכן היו שם רק כשלושים בחורים.

היו כאלה (וכן אני) שקיבלו כבר ליד 770 וכאן ניסו לקבל שוב. ואז אמר הרבי “דער וואס האט שוין געהאט איין מאל, איז א צווייטע מאל וועט גארניט צוגעבן” [= מי שכבר קיבל פעם אחת, פעם שניה לא תוסיף כלום]. אחר כך שאל אם יש עוד ‘משקה’, וניגש אורח שהגיע מטורונטו והרבי מזג לו ואמר שיקח מה שנשאר ויחלק בטורונטו. אותו יהודי בירך את הרבי, והרבי בירכו בחזרה: “גם אתם, א פריילעכער שושן פורים, און מען זאל ממשיך זיין די שמחה אויף א גאנץ יאר [= שושן פורים שמח, ולהמשיך השמחה על כל השנה].

 

מתי הרבי נכנס לביתו?

רק כשסיים לחלק, התקרב לפתח ביתו והתחילו לשיר כפי הזכור לי “ויהי בימי אחשוורוש” אך הרבי עוד לא נכנס, אלא עמד ליד פתח הבית, “בשער המלך”, ורקד בשמחה רבה כמעט כרבע שעה! הוא אף עודד בידו הקדושה שירקדו. כבר היה אור יום. הקהל היה אמנם קטן אבל במצב של נשמות בלי גופים.. ורקדו בכלות הנפש בעוד הרבי מעודד את השירה בידו הקדושה כשהוא מתקדם בשביל לעבר ביתו בעודו הולך אחורנית, כמו שעושים ב”עושה שלום”… אפילו אחרי שדלת הזכוכית נסגרה, עדיין ראו את הרבי מעודד בידו.

יש לציין שביתו הפרטי של הרבי היה תמיד “מחוץ לתחום” של החסידים והתמימים, ופתאום הרבי עומד בפתח ביתו בעלות השחר, ועורך “הקפות” עם חסידים ששרים בקול רם… השכנים התעוררו והציצו מהחלונות, וגם הגוים שבהם רואים “גילוי אלוקות” בעיני בשר. זהו דבר נדיר לפי כל קנה מידה. 

מי שלא ראה את השמחה שם, לא ראה שמחה מימיו. כמה שאתאר, לא אוכל באמת לצייר במדויק מה שנעשה שם ברגעים אלו. כל אנ”ש שהיו אמרו לאחר מכן, שעוד אף פעם לא הייתה התוועדות כזאת ובודאי שמעולם לא היה מעין המאורעות הנ”ל שאחריה.

היה לזה המשך בימים הבאים?

זכורני שהחברותא שלי לחסידות הרה”ת ר’ נתן (“נוסי”) גוראריה היה אף הוא בהתוועדות, אך לא זכה לקבל ‘משקה’. אחר כך ניסה להידחף בחלוקה שהתקיימה בחוץ, אך גם שם לא הצליח לקבל. הוא לא התייאש, ורץ לעבר ביתו של הרבי, אבל גם שם לא קיבל. היה לו צער גדול מזה, ובפרט ש”שושן פורים” הוא יום הולדתו, לאורך ימים ושנים טובות. כשחזר לפנות בוקר מהבית של הרבי, החליט שאינו הולך לישון אלא הוא מחכה לרבי ליד חדרו הקדוש עד שיגיע לקריאת התורה בבוקר. כאשר הרבי הגיע, פנה לרבי ואמר שלא קיבל ‘משקה’. הרבי פתח את חדרו, התכופף לאחד המדפים בארון, הוציא משם את הגביע שלו שהיה בו יין משיירי ההתוועדות, ומזג לו כשהוא מברך אותו ב’פורים שמח’ ו’בשנת הצלחה’.

אולם אחרי קריאת התורה, כאשר ניגשו אליו אלה שעדיין לא קיבלו, הוא לא חילק שוב, ואמר שעכשיו כבר ‘שושן פורים’ ואפשר לקחת לבד, ושיקיימו ‘עד דלא ידע’ גם היום…