רוחה של שבת קודש עדיין מרחפת בחרישיות קסומה, כמו ממאנת להיפרד מהעולם. הזמן חולף. מסתבר שהרבי עסוק בשרעפיו.

א

מוצאי שבת קודש, כ”ג בטבת תקע”ג.

רוחה של שבת קודש עדיין מרחפת בחרישיות קסומה, כמו ממאנת להיפרד מהעולם. הזמן חולף. מסתבר שהרבי עסוק בשרעפיו.

יש להבדיל, אך החולשה עצומה היא. אחד מבני הבית מגיש לרבי כוס קפה שחור. הרבי בחולשתו העצומה מתקשה להחזיק את הכוס והוא נעזר באחת מבנות הבית. אף לשתות את הקפה בתום ההבדלה לא יכול הרבי, והקפה נשפך.

נכדו ה”צמח צדק” ניגש להתפלל ערבית של מוצאי שבת קודש. השעה הקשה השפיעה על הנכד, אברך בן עשרים–וארבע, שעמד בפינת הבית ומתייחד עם קונו בתפילת ערבית קורעת לב. תפילתו נאמרת ב’תנועה’ של מרירות ושל כאב פנימי עצום.

גם רבינו הזקן מתחיל להתפלל תפילת ערבית “בדעה צלולה ומיושבת ובדבקות נפלאה”.

מתח חרישי שרר בחלל הבקתה הקטנה. המצב קשה, כולם יודעים, הרבי מתייסר בייסוריו. מעולם לא התלונן על כאב פיזי או על מחוש כל שהוא. הפעם הראשונה הייתה כעת, כאשר פנה לרבנית מתוך כאב פנימי איום: “גיהינום בבטן שלי”. שלוש מילים שתמצתו את הכול. כאבי גיהינום.

לפתע קורא הרבי לנכדו האהוב והיקר, שגידל וטיפח כבן:

“מנחם מענדל”.

מתייצב הנכד בחיל ובמורא.

“האם אתה רואה את הקורה?” מצביע הרבי לעבר קורת הבית.

מביט הנכד כלפי הקורה ולא מבין את פשר שאלתו של הסב. הוא שותק בהמתנה, מניח בדעתו הרחבה כי הרבי יסביר בעצמו.

“אני, אינני רואה כעת את הקורה, כי אם את דבר ה’ המהווה והמחיה את הקורה”, אומר הרבי בגילוי פתאומי מרעיד–לב.

לאחר מכן נענה ואמר לבני המשפחה שהתאספו סביב: “מי שיאחז ב’ידית’ שלי, אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי”.

עוד מסופר כי אמר לאשר ניצבים עמו: “ילדים! אל תבטחו בי ובזכותי, כי את הדלת לגן העדן שלי לא תמצאו”.

במוצאי שבת קודש פרשת שמות, כ”ד בטבת תקע”ג “כחצות שעה י”א, נשבה ארון הקודש מאור ישראל משיח ה’ ונתבקש בישיבה של מעלה - - -

“בחד קטירא איתקטר ביה בקוב”ה … אליו נשא את נפשו בשמחה וטוב לבב כאשר נראה בעליל לכל העומדים שמה אשר נתפלאו ונשתוממו על המראה”, כתב בנו אדמו”ר האמצעי במכתב ששיגר זמן מה לאחר מכן.

ב

שעה ארוכה לאחר חצות הלילה. האופל שולט. הקור חודר עצמות. היגון ממלא את הלבבות. מדויק יותר: הלם. הלם על פטירתו של רבינו בעל התניא, האור הגדול שהלך לפני המחנה.

אולם החסידים לא יכלו להישאר זמן רב באבלם וביגונם. היה עליהם להביא את הרבי למקום מנוחה. לאחר דין ודברים קצר התברר כי המקום הקרוב ביותר שמתגוררים בו יהודים הוא העיר האדיטש, השוכנת במרחק של כתשעים קילומטרים מן הכפר פיענא. שם, מתברר, נמצאת חלקת יהודים בבית העלמין.

כעת מבינים בני הבית את פשר דבריו של הרבי שאמר ביום השבת, כאשר חזר והזכיר את העיר האדיטש, את הנהר המקיף אותה ואת ‘בית החיים’ הנמצא בשיפוליה.

לא פשוט היה להביא את הרבי להאדיטש. הדרכים מכוסות בשלג עמוק או בקרח חלק ומסוכן. הקור היה מקפיא עצמות; ואם לא די בכך - הרי בגלל מאורעות המלחמה ניצבו שוטרים בערים ובכפרים וערכו בדיקות פתע בעגלותיהם של הנוסעים, מתוך חשש למרגלים העושים דרכם בנתיבות רוסיה כדי להעביר מידע לאויב.

אולם חזקה הייתה מצוותו של הרבי, ולאחר התייעצות ממושכת עם בני המשפחה ועם החסידים הוחלט להושיב את הרבי על מזחלת חורף, כאדם חי היושב בכיסאו, ועמו שלושה אנשים מלווים: הנכד הרבי ה”צמח צדק”, עוד נכד - רבי מנחם נחום, בנו של אדמו”ר האמצעי, ועמם אדם נוסף.

הדרך הייתה ארוכה ומייגעת, וניסים רבים נעשו להם בדרך המפרכת, עד כדי כך, שזמן מה לאחר מכן נגלה אדמו”ר הזקן לנכדו בחלום הלילה והודה לו על מסירות הנפש שהייתה לו כדי להביאו לקבורה בהאדיטש, ובזכות כך הבטיח לו להיות עמו במחיצתו בעלמא דאתי.

בתום נסיעה ארוכה, נטמן רבינו הזקן ברגבי אדמתה הקפואה של האדיטש, פלך פולטבה. “ועשינו כיפת עץ טוב וגם בית גדול, והכנו לבנים לבניין חומה כדי לבנות לכבודו” - מספר כ”ק אדמו”ר האמצעי - “וכמו על קברי אבות וגדולי הצדיקים שבאים להיות נודרים ומתפללים שם בעת צרתם, כי גדולים צדיקים במיתתן כו’”.

ג

סמוך ונראה, מימין לאוהל כ”ק אדמו”ר הזקן, ניצבה מצבה לא גדולה, מהוהה קמעה, מעידה על השוכנת מנוחה במקום זה, הרבנית פריידא, בתו של אדמו”ר הזקן.

מדוע זכתה צדקת זו להיטמן ליד אביה, שלא כמנהג המקובל שלא להניח נשים בסמוך למקום ציוני רבותינו נשיאינו?

שאלה זו שאל החסיד המפורסם רבי מרדכי יואל את רבי נחום, בנו של אדמו”ר האמצעי בעת ביקורו בציון הקדוש שבהאדיטש. רבי נחום, שכאמור הביא את אדמו”ר הזקן למקום מנוחתו זה, פתח וסיפר מעשה נורא ונפלא:

בשעת הסתלקותו של אדמו”ר הזקן לא היה בנו רבי דובער, אדמו”ר האמצעי, במחיצתו, שכן נסע בשליחות אביו לקרמנצ’וג למצוא מקום מגורים בעבור הרבי ופמלייתו שברחו מחזית הקרב מול נפוליון. הם קיוו להתיישב שם עד יעבור זעם אימי המלחמה. כשהגיעה הידיעה המרה על הסתלקותו של הרבי, בני הבית, שידעו את הקשר הפנימי–נשמתי העז בין האב לבנו, הכינו את רופאי קרמנצ’וג לעמוד על המשמר בעת בוא המבשר.

לא הועילו הרופאים ורפואותיהם, ורבי דובער נפל והתעלף פעם אחר פעם. כל סממני הרפואה שנתנו לו כדי להקיצו, לא הועילו, שכן מיד כשהתעורר ונזכר בהסתלקות, חזר והתעלף. מחזה מרטיט זה נמשך עשרים וארבע שעות רצופות!

הוגיעו החסידים את מוחם לטכס עצה מה לעשות. רעיון נצנץ במוחם - להביא לפניו תיבה מלאה בכתבי קודש של אביו. כשהקיצוהו לרגעים מעטים, הזדרזו להראות לו את כתבי הקודש. הביט בהם רבי דובער, בן–הרבי, ואמר: “נו, יש לנו במה לחיות”, ושוב לא התעלף.

ד

גם אחותו, הרבנית פריידא, לא קיבלה בקלות את ההסתלקות. היא הייתה אישה בעלת מוחין רחבים וחביבה מאוד על אביה. הוא היה אומר לפניה ביחידות מאמרי חסידות, עובדה המעידה על בינתה היתרה ועל החביבות הרבה שרחש לה. פעמים שאחיה, אדמו”ר האמצעי, ביקש לברר עניין בחסידות ואביו לא נענה לו, היה מבקש ממנה לפנות אל אביהם, והיא הייתה משיבה לו תשובה.

הרבנית פריידא קיבלה את הסתלקותו של אביה בצורה קשה. גם ככה הייתה אישה חלשה וחולה, ובגלל מאורע זה נחלשה עוד יותר. בלית ברירה, נאלצו בני משפחתה להביאה לנאות דשא כדי שתנוח קמעה, ותשוב רוחה אליה.

לא חלפו ימים רבים, והיא חשה כי כוחותיה הולכים ואוזלים. בבינתה הרחבה הבינה כי יומה האחרון הולך וקרב. זימנה אפוא את החסידים מקרמנצ’וג לבוא לביתה, כי דבר–סתר לה אליהם. הגיעו נכבדי החסידים וזקניהם והטו אוזן.

“חשה אני כי קרב ובא עת פקודה”, לאטה בקול רפה, “ועל כן, מבקשת אני מכם כי במלאת ימיי, שאוני להאדיטש, כי ברצוני להיטמן בבית העלמין מימינו של אבא”.

נענעו החסידים בראשם, ספק לחיוב ספק לשלילה. היו מופתעים מבקשה לא–צפויה זו. אמנם ידעו כי חביבה הייתה פריידא בעיני אביה, וקרובה אליו ביותר, אך בכל זאת, לקבור אותה ליד קבר הרבי??!

יצאו אפוא מביתה בלא להבטיח דבר; חיכו לראות כיצד ייפול דבר, בידעם שמעשי צדיקים הם מעשי שמים, והכול צפוי והרשות נתונה - - -

פקחית הייתה והבינה את ספיקותיהם ואת תשובתם שאינה תשובה.

חלפו עוד ימים אחדים, ושוב שלחה אחר החסידים וביקשה כי יואילו לבוא לביתה. לא פירטה הרבנית את הסיבה ששלחה לקרוא אחריהם, והם באו מצווים ועומדים למלא את בקשתה של צדקת זו, בת צדיק. אותו יום היה ט”ז בסיוון תקע”ג, פחות מחמישה חודשים לאחר הסתלקות רבינו הזקן.

משהגיעו לביתה, מצאו את מיטתה עומדת בטבורו של החדר הגדול. היא עצמה שכבה במיטתה, לבושה בבגדיה, מוכנה ומזומנת.

בניע אצבע הורתה להם להקיף את מיטתה, בעוד היא עצמה החלה לומר תפילת “אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא”. בקול צלול ומתון, כסופרת יהלומים, הודתה ושיבחה ליוצר הנשמות, “אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי”. משהגיעה למילים “ואתה עתיד ליטלה ממני”, זקפה לפתע את ידיה מעלה–מעלה, הושיטה עשר אצבעותיה כלפי שמיא, וצעקה בקול גדול:

“א–ב–א חכה! הנה, כבר!”

ידיה נשמטו באחת, וראשה צנח לאחור, משיבה את נשמתה לאדון עולם.

הביטו החסידים במחזה הנורא והנפלא, נדהמים ומשתאים, שותקים מאימת שעת הדין…

מחזה מיוחד שכזה כמעט שכנע אותם כי ראויה צדקנית זו כי ימלאו את בקשתה, ותיטמן ליד אביה הגדול. אך בכל זאת, כיוון שידעו כי ענייני צדיקים ורצונם נשגבים הם מבינתם, נותר שיור של ספק בלבם. נמנו וגמרו אפוא להניח עצמם בצד, וה’ יעשה הטוב בעיניו.

העלו את ארונה על מרכבה רתומה לסוסים, ויצאו בדרכם להאדיטש. בהגיעם לפרשת דרכים, כאשר דרך אחת פנתה לקרמנצ’וג ודרך אחרת פנתה להאדיטש, הניחו לסוסים ללכת כחפץ ה’, ובאשר ילכו - יהא זה סימן משמים.

“הלוא תבין מעצמך” - סיים רבי נחום את סיפורו באוזני החסיד רבי מרדכי יואל - “כי הסוסים המשיכו את דרכם להאדיטש, ושם נטמנה בכבוד לצד אביה הגדול רבינו הזקן”.

(מעובד על פי “לשמע אוזן”; “פניני הכתר”)