ארבעה רבנים חב”דיים באירופה הקומוניסטית והנאצית ביקשו לברוח מגיא-הבכא ולעלות לאר

ארבעה רבנים חב”דיים באירופה הקומוניסטית והנאצית ביקשו לברוח מגיא-הבכא ולעלות לארץ הקודש. עסקנים ומוסדות חב”דיים פעלו למענם והשיגו להם סרטיפיקטים-ויזות כדי שיוכלו להיכנס לארה”ק, אך ניסיון העליה לא צלח, והארבעה סיימו את חייהם באורח טראגי • בימים אלה חשף גנזך המדינה שורה של מסמכים חדשים השופכים אור על פעולות אלו ו”בית משיח” מפרסמם לראשונה • גאולת החסידים, פרק שני

על מצבת הבן הרב יצחק דובער אושפאל, מונצחים בני המשפחה - האבא הרב אושפאל, הרבנית, הבן והבנות שנספו בשואה הי”ד | הרב אושפאל… אשתו, בתו, בנו… גאולה מהרדיפות

השנים שנות ה–פ’ וה–צ’. הרדיפות של הקומוניסטים נגד כל סממן של יהדות, הולכות וגוברות. יהודים בכלל, וחסידי חב”ד בפרט היו במצוקה גשמית ורוחנית גדולה. רבים מהם ביקשו לצאת את רוסיה; רבים מהם ביקשו לממש שאיפה ישנה לעלות לארץ הקודש, אבל הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר, משתי סיבות: הראשונה - קבלת היתר יציאה מרוסיה. השניה - הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל, הקציבו כמות מצומצמת של אישורים (סרטיפיקטים) ליהודים המבקשים לעלות לארץ הקודש.

חלוקת הסרטיפיקטים באותה עת בוצעה בידי מספר גופים בארץ הקודש, ובהם הרבנות הראשית לישראל. מכיוון שכמות האישורים היתה מוגבלת, נקבעו כללים את מי להעדיף בחלוקה. בין המועדפים היו רבנים בפועל אשר היה מי שהתחייב לדאוג לפרנסתם בארץ הקודש במידת הצורך.

לאחרונה הוציא גנזך המדינה לאור עולם מסמכים עתיקים מהשנים ההן, ובהם גם מסמכים מרתקים השופכים אור על בקשתם של חסידים רבים בעמק הבכא (וכן ממערב אירופה) לקבל סרטיפיקטים ולעלות לארץ הקודש.

מתוך המסמכים עולה, כי היו חסידים שפנו לרבנות הראשית לישראל באמצעות הנהלת כולל חב”ד או ישיבת ‘תורת אמת’. היו כאלה שגם פנו דרך קרובי משפחה וידידים.

מן הראוי לציין, כי אדמו”ר הריי”צ היה מעורב בפעילות הרבה למען יציאת חסידים מרוסיה וממדינות אחרות ועלייתם לארץ הקודש. בטרם נספר דברים כהווייתם, מן הראוי לציין כי בשורות הבאות נביא את סיפורם של חסידי חב”ד, אך מתוך המסמכים עולה בבירור, שהנהלת ישיבת ‘תורת אמת’ החב”דית, פעלה גם למען יהודים רבים שאינם חסידי חב”ד.

בשורות הבאות נביא את סיפורם של ארבעה רבנים חב”דיים שביקשו לצאת מרוסיה ומליטא, אך ללא הצלחה.

 

הרב שלמה אליהו אושפאל הי”ד

בראש מורם הלך בראש קהילתו למות קודשים

הגאון החסיד הרב שלמה אליהו אושפאל הי”ד נולד למשפחה חב”דית בקוכארישאק - יישוב קטן ליד העיר שווינציאן שבליטא.

כבר בצעירותו התקבל ללימודים באחת הישיבות המפורסמות בעיר דווינסק. בימים ההם התמנה הגאון הרוגוצ’ובר לרב העיר, וביתו היה בית ועד לחכמים. גם הרב אושפאל, למרות היותו בחור צעיר, הירבה לבקר בבית הגאון כשהגאון משתעשע עמו בדברי תורה. לא פעם אמר: “מובטחני בך כי עתיד אתה להיות מורה הוראה בישראל”. ואמנם לא ארכו השנים, והרב אושפאל נסמך להוראה מהגאון הרוגוצ’ובי. שנים אחדות למד בישיבת דווינסק ובשקידתו רכש לו ידיעה רחבה בש”ס ופוסקים, אך גם שם לא סר מדרך החסידות ומנהגיה. בתקופה הבאה למד בישיבת קאפוסט, ובאותם ימים היה לחסידו של האדמו”ר מקאפוסט.

לאחר נישואיו עם רעייתו הרבנית חיה רחל, בת החסיד הרב משה חרמץ, התגורר בעיר שוויניציאן שם נולדו לו ששת ילדיו. הרב אושפאל לא רצה להתפרנס ממשרת רבנות, והוא נסע לורשא בירת פולין, שם למד הפעלת מכשירים מכניים. כששב לשווינציאן, פתח בית חרושת והסחורה שלו הופצה למרחקים. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לריגא, שם הקים בית חרושת. לצד עבודתו מסר שיעורי תורה ובהמשך עבר ללנינגרד, וגם שם פתח בית חרושת כאשר במקביל לימד נגלה וחסידות.

אך השנים הטובות נגמרו עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית. בשנים הבאות הלאים השלטון החדש את כל המפעלים והרכוש הפרטי, והרב אושפאל נותר בחוסר כל. בתקופה זו, החל לחשוב על יציאה מרוסיה ועליה לארץ הקודש. בין כך ובין כך התקבל כרב בעיירה דיסנא.

המחשבות על יציאה מעמק הבכא, החלו לקרום עור וגידים בתחילת שנת תרפ”ו, אז החלה שתדלנות עבורו לקבל סרטיפיקט. התיק 7/115, - על שם “אליהו אושפול” ומורשהו: [מי שמבקש עבורו] “ר”א ליבא” - הרב ישראל אשר ליבא ממנהלי כולל חב”ד - מכיל שני מסמכים בלבד. המסמך הראשון, בקשת הרב ליבא מהרבנות הראשית לישראל. המכתב נכתב על גבי בלנק עם חותמת של כולל חב”ד ובו בקשה לסרטיפיקט עבור הרב אושפאל ובני ביתו. בו ביום נכתב המסמך השני - בקשה של הרבנות הראשית לישראל ממושל מחוז ירושלים–יפו - לקבלת ויזה עבור: “הרב אליהו אושפול” “אשתו חיה רחל, בתו שרה, בתו דינה, בתו בתיא, בנו יצחק בער, בתו מינע”. בנו הרב מרדכי שכבר היה נשוי, אינו מוזכר בבקשה.

לפי המסמכים, הרב אושפאל שהה באותה עת בוילנה (יתכן ובאותם ימים סיים את תפקידו כרב בדיסנה, והתגורר בוילנה). כעבור חודש וחצי בט”ז כסלו התקבלה תשובה חיובית לקבלת הויזות, אך מסיבה שאינה ברורה, הרב אושפאל לא עלה לארץ הקודש. כעבור מספר חודשים, בקיץ תרפ”ו, מונה לרב העיר קורניץ שבליטא בה ישב על כסא הרבנות עד קיץ תש”א. במשך 15 שנים אלו, עשה הרב אושפאל רבות לטובת כלל יהודי העיירה לחזקם ולעודדם בגשם וברוח.

הרב אושפאל היה בעל פה מפיק מרגליות, והקהל לא נלאה מלהקשיב לדרשותיו. בשכלו הישר דן דיני תורה בענייני ממונות ולא לתושבי קורניץ בלבד. הוא ידע ליישב סכסוכים ועשה שלום בין נרגנים בעניינים המסובכים ביותר, והכול בפנים מאירות.

הוא שמר על קשרים טובים עם נדבנים בארצות הברית. בהשפעתו נשלחו תרומות הגונות לטובת עניי העיירה ולטובת התלמידים העניים שלא יכלו לשלם עבור לימודם בתלמוד תורה של העיירה. הוא היה נכנס ויוצא אצל פקידי הממשלה, ובמסירות רבה פעל תמיד לטובת הציבור.

בנו, הרה”ח ר’ יצחק דב אושפאל ע”ה (מנהל ישיבת תומכי תמימים בוילנה וחבר הנהלת מרכז ישיבות ‘תומכי תמימים’ בניו יורק), סיפר לימים: “אבי ז”ל מתמיד גדול היה, שוקד על לימוד התורה וקולו הערב בעת גרסתו נשמע מתוך ביתנו ועינג את לבבות העוברים ושבים. מהבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות היה עוסק בתורה. הוא גם היה דורש בפני הקהל ומרביץ תורה ברבים. דבריו היו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

“בספריה הגדולה שבביתנו נמצאו כמה כתבי יד ישנים, יקרי המציאות, בהם כתבי יד של אבי ז”ל, שעניינם חידושי תורה. כתב יד אחד מוכן היה להימסר לבית הדפוס ונקרא בשם “איילת השחר” אך לדאבון ליבי נשארו גם הם בידי הזדים הארורים ימ”ש”.

במהלך ביקור אדמו”ר הריי”צ בעיר, בשנת תרצ”ב, נערכה פגישה מיוחדת עם רבני וזקני חב”ד, ובראשם הרב אושפאל.

בשנות הזעם פעל אדמו”ר הריי”צ רבות כדי להציל יהודים וחסידים מאירופה המדממת. הוא הצליח להשיג כמות חשובה של ויזות עבור יהודים וחסידים באירופה, ובהם הרב אושפאל. אך לדאבון לב, הרב אושפאל לא הצליח לצאת מהגיהינום הנאצי.

בתוך שאר יהודי קורניץ, גורש על ידי הגרמנים אל העיר שווינציאן. הדרך לשם ארכה שלושה ימים, במהלכה סבלו בני המשפחה יחד עם שמונת אלפים יהודים תחת כיפת השמיים, בלי אוכל ובלי משקה.

ביום א’ דחול המועד סוכות תש”ב, נערך בהם טבח. תחילה נרצחו האנשים, וביום ב’ דחול המועד סוכות נרצחו הנשים והטף. כולם קבורים בקבר–אחים אחד, שארכו שלוש מאות מטרים. הרב אושפאל הלך בראש הקדושים אל מותם כשהוא עטוף בטליתו. הוא נאם לפני הקדושים, ודבריו האחרונים היו סביב מצוות קידוש השם. בכך חיזק ועודד את אלפי היהודים.

מכל משפחתו, רק בנו הרב יצחק דוב אושפאל ע”ה נותר לפליטה, אוד מוצל מאש, מתוך המשפחה הענפה. לימים הצליח להגיע בניסים לחוף מבטחים בארצות הברית.

הרב דובער גרינפרס הי”ד

נסיונות הצלה שלא צלחו

הרב דובער גרינפרס הי”ד - נולד בעיר ראמען לאביו הרב יחזקאל גרינפרעס. הוא למד ב’תומכי תמימים’ בליובאוויטש. לימים מונה לרבה של העיר פולטבה באוקראינה.

אין בידינו מידע רב על אודות הרב גרינפערס, אך הוא חתום בראש כתב קבלת הנשיאות של אדמו”ר הריי”צ, וגם סייע רבות לתמימים בנדודיהם בימי מלחמת העולם הראשונה. נציין עוד, כי בספר ‘ליובאוויטש וחייליה’ נכתב כי בשנת תרצ”ג נאסר ונעלמו עקבותיו, ואילו בדפי עדות ב’יד ושם’ נכתב כי נספה בשואה בפולטבה. משיחה שערכתי עם צאצאי אחותו עולה, כי נאסר בשנת תרח”צ, כפי שיסופר לקמן.

מעיון בתיק המסמכים של הרב גרינפרס עולה, כי בשנת תרצ”ד החל ר’ ברוך לייב ווינץ (עסקן ציבורי שפעל בנושאים שונים לטובת הכלל), במאמצים להשיג סרטיפיקט עבור הרב של פולטבה, זאת חרף העובדה שנאסר שנה קודם ומאז לא נודע מה עלה בגורלו. אולי הדבר נעשה במודע במטרה להציל את רעייתו הרבנית יוכבד גרינפרעס, שגם היא הייתה בבקשה שהוגשה.

הנה המסמך הראשון בתיק 7/977 על שם: ברקו [דובער] גרינפרס.

מורשהו [מבקש ואחראי עבורו] ברוך לייב ווינץ - אחוה בית היינברג ירושלים.

הרבנות הראשית לישראל

הצהרה

אני החתום מטה, ברוך ליבו וינץ, מצהיר בזה, כי כפי שאני יודע ומאמין, הרב דובער (בערקו) גרינפרס, אשתו יוכבד גרינפרס, מעיר פולטאווע, אוקראינה, רוסיה הסובייטית - הם אנשים ישרים ואינם בלתי רצויים מטעמים פוליטיים.

ולראיה באתי על החתום, היום י”ב אלול תרצ”ד פה ירושלים ת”ו.

מעוני: שכונת ‘אחוה’ בית היימברג, ירושלים.

נאום: ברוך לייב ווינץ.

עשרה ימים עברו, והרבנות הראשית לישראל מאשרת כי הרב גרינפרס הוא רב בפועל ועל החתום - “הנשיא” [נשיא הרבנות הראשית לישראל] “איהק” [ראשי תיבות: הרב אברהם יהודה הכהן קוק]. ו”שאו” [מזכיר הרבנות - הרב שמואל אהרן וובר]. בו ביום משגר מזכיר הרבנות מכתב למנהל מחלקת עליה, ומבקש סרטיפיקט עבור הרב גרינפרס.

לאחר חודש וחצי הגיע האישור המיוחל בו מודיעה הרבנות הראשית לר’ ברוך לייב, כי הגיע סרטיפיקט. על גוף המכתב מופיע אישורו של ר’ ברוך לייב כי קיבל את המסמכים הנדרשים, ואילו את התשלום בסך לירה אחת ישלם הרב כאשר יגיע לארץ הקודש.

לאחר שהתקבל המסמך התברר, כי מצויין בו רק שם הרב ואילו שם הרבנית נשמט. הרבנות שיגרה אפוא מכתב נוסף למחלקת העליה בו ביקשה תעודה חדשה עם שם האישה, כשהפעם מצורפת התחייבות, שאם הממשלה משום מה תיאלץ לגרש את הרב תוך שלוש שנים, הרבנות תתחייב לשלם ההוצאות.

גם על התעודה החדשה מופיע אישורו של ר’ ברוך לייב ווינץ, בו מעיד כי קיבל את התעודה המתוקנת עם שם הרבנית גרינפערס.

המסמכים נשלחו לאוקראינה, אך כפי שהוזכר לעיל, הרב גרינפרס נאסר ולא נודעו עקבותיו. עם הזמן התבטל תוקף המסמכים. כעבור למעלה משנה, ביקש ר’ ברוך לייב לחדש את התעודה, ומחלקת העליה העניקה סרטיפיקט חדש חלופי.

בכך מסתיים התיק. נראה כי הרב לא הצליח להשיג אישור יציאה מברית המועצות.

מספר שנים חלפו, ובערב פורים תרח”צ נאסר הרב גרינפרעס וכעבור מספר חודשים הוצא להורג על ידי הקומוניטסים, ואילו רעייתו הרבנית יוכבד נרצחה על ידי הנאצים בשנת תש”ב.

הרב צבי הירש הכהן

לא ידוע גורלם

הרב צבי הירש הכהן קַצֶב המכונה הירשל קצב, או העשקע האדיצער, נולד וגדל בהאדיטש, מקום מנוחתו של אדמו”ר הזקן. הוא למד ב’תומכי תמימים’ בליובאוויטש, ובשנת תרע”ב שלח אדמו”ר הרש”ב את ר’ צבי הירש יחד עם קבוצת תלמידים, בראשם הרב שלמה זלמן הבלין, כדי לייסד את ישיבת ‘תורת אמת’ בחברון. במקום זה למד כשלוש שנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז גורשו התמימים למצרים ומשם שבו לליובאוויטש.

בשנים הבאות למד בישיבות ‘תומכי תמימים’ ברוסיה, ולימים כיהן כרב בעיירה פוחוביץ ליד מינסק.

בקשותיו לקבל אשרת כניסה לארץ ישראל, מובאות בתיק 7/120 על שם “הירש קצב” ומורשהו [המבקש והאחראי] “ר’ משה גורדון”.

סדר הבקשות מתחיל בעדותם של אנשי מינסק:

“הננו מעידים בזה שהרב מו”ה הירש כַצֶב [הניקוד במקור], היה במשך שנים האחרונות רב בעיר פוחאוויץ פלך מינסק ברוסיה הלבנה, והוא נרדף ובדוחק גדול ונחוץ מאוד להביאו בהקדם האפשרי.

יום ז’ חשון תרצה

אייזיק פאייקין רב ממינסק”.

מיהו אייזיק פאייקין שביקש עבורו?

בחלקת חב”ד בהר הזיתים יש מצבה עליה כתוב: “פה נטמן הרב ר’ אברהם יצחק אייזיק ב”ר מיכאל דוד ז”ל פאייקין ממינסק. הקדיש כל ימיו לעבודת ד’ להשרשת האמונה ביהדות מינסק. נפטר כ”ו ניסן תרצ”ה”.

בחצי השני של העמוד שנכתב יומיים אחר כך, ט’ חשון תרצ”ה, מופיעה התחייבות כלכלית של כולל מינסק. כעבור יום הצטרפה התחייבות נוספת על ידי יהודי בשם “ירמיה פריד” שכיהן בעבר כרב ברוסיה הלבנה. הוא התחייב עבור הרב הירש והרבנית רחל קצב.

בעקבות זאת פנתה הרבנות הראשית למנהל מחלקת העליה בבקשה לקבל ויזות עבור הרב והרבנית קצב, שניהם בני 43. הבקשה נשלחה בצירוף תעודה המעידה על רבנותו ועליה חתום הראי”ה קוק והמזכיר הרב וובר. בכ’ בכסלו נמסרו הויזות עבורם ל”ר’ משה גורדון”.

במקביל ניסו הרב והרבנית להשיג היתרי יציאה מרוסיה. בתחילת חורף תרצ”ו כותב לו אדמו”ר הריי”צ אגרת בו הוא מורה לו לעבור למוסקבה, שם, כך נראה, היה קל יותר לקבל אישור יציאה. לא ידוע לנו אם הרב קצב אכן עבר למוסקבה. בין כך ובין כך, בחודש אדר תרצ”ו, פג תוקפן של הויזות והרבנות ביקשה לחדש את הויזה עבורם. זו אכן הגיעה והיא נמסרה ל”זונדוביץ” בי”ג בניסן תרצ”ו.

המשך קורות חייהם של הרב והרבנית קצב לא ידועים לנו.

ב’דפי עד’ של ‘יד ושם’, יש כמה “הירש קצב” שנספו במדינות שונות, אך הפרטים אינם תואמים.

 

הרב שמחה גנזבורג הי”ד

בואו יהי לתועלת לעניני היהדות

הרב שמחה גנזבורג הי”ד נולד למשפחה חב”דית שורשית. הוא התברך בכשרונות ייחודיים וכבר בצעירותו הוסמך לרבנות. הוא היה מחסידי אדמו”ר המהר”ש, התגורר בדנייפרופטרובסק והיה מקורב לרב העיר הגאון המקובל הרב לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי.

תחילה עבד כנפח, אך בשנים הבאות התמנה לרבה של העיירה ווערכנעדנעפרובסק הסמוכה לדנייפרופטרובסק, בה התגורר חמיו ר’ יהודה לייב דוטליבוב. מדי פעם בפעם היה הרב שמחה נוסע עם כל משפחתו לדנייפרופטרובסק כדי להיפגש עם הרב לוי יצחק. גם בניו ר’ משה דובער (בערל) גנזבורג ור’ צבי הירש (היישקע) גנזבורג ור’ מנחם, היו מקורבים לרבי לוי יצחק.

בתיק 7/2/293 על שם “שמחה הנזבורג” ומורשהו [המבקש והאחראי עבורו] “תורת אמת”, מופיעים מסמכים מהם עולה כי העביר באופן רשמי את מקום מגוריו למוסקבה, ייתכן כדי לקבל אשרת יציאה בקלות רבה יותר.

המסמכים הראשונים בתיק נושאים את התאריך כ”ט כסלו תרצ”ה, והם הוגשו על ידי הנהלת ישיבת ‘תורת אמת’ לרבנות הראשית לישראל. במסמכים אלה מוסבר כי הרב גנזבורג מכהן כרב בפועל במוסקבה, והנהלת תורת אמת לוקחת עליהם אחריות כלכלית במידה ויידרש.

כעבור שבוע הוציאה הרבנות הראשית תעודה כי הרב גנזבורג מכהן כרב במוסקבה, והיא פנתה למנהל מחלקת עליה בבקשה לאשר ויזות לרב והרבנית גנזבורג:

י”א לחודש טבת תרצ”ה

לכבוד

מנהל מחלקת העליה, ירושלים- בנין עמיאל.

הרב שמחה הנזבורג, רחוב פטרובקה 15/64, מוסקבה רוסיה הסובייטית, הוא רב מובהק, בואו יהי לתועלת לעניני היהדות בארץ ישראל, הוא יתפרנס פה בכבוד ולא יפול למשא על הציבור.

בהיותו בתור דתי, נלחץ מתגרת הבולשביקים. נהיה אסירי תודה לכבודו בהואילו לסדר שיתנו הרשיונות הדרושים לבוא אל הארץ להרבה נ”ל ולאשתו.

הוא - בן 73 שנה

אשתו יאכא - בת 67 שנה

רצוף פה כתב ערבות כחוק, בלויית התעודות הדרושות.

בכבוד רב

הרבנות הראשית לארץ ישראל

המזכיר הכללי: שא”ו.

חלפו מספר חודשים, וביום ב’ בניסן תרצ”ה התקבלו הויזות. נראה שהרב והרבנית לא הצליחו לקבל אישורי יציאה מרוסיה, וכעבור זמן פג תוקפן של הויזות. בז’ במנחם–אב תרצ”ו ביקשה הרבנות הראשית ויזות בשנית עבור הרב והרבנית.

הרב גזנבורג המשיך בכהונתו כרב העיר. בתקופה הבאה חלק מצאצאיו הצליחו לעלות לארץ הקודש. הרב והרבנית נספו בימי השואה יחד עם בני קהילתם.

חלק מצאצאיו עלו לארץ הקודש, כאן גידלו משפחות חסידיות לתפארת, וראו פירות חסידיים, טובים ויפים. 

 

מקורות: אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ, תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית, תולדות חב”ד בפולין, חייל בשירות הרבי, ליובאוויטש וחייליה, תורת אמת, קורניץ, שוויניציאן, ארכיון המדינה, סדרת חב”ד בשואה וראיונות בעל פה.