הרב זיו קצבי

גאוותו של נבות היזרעאלי

בתנ”ך מסופר על נבות היזרעאלי שהייתה לו כרם נאה וטובה שעברה אליו בירושה דור אחר דור ושמעה יצאה בכל המדינה. באחד הימים הגיע אליו לביקור אחאב, מלך ישראל בעת ההיא. נבות קיבלו בסבר פנים יפות ואף ערך לו סיור ממלכתי בכרם. כשהתיישבו לנוח, ביקש ממנו אחאב שימכור לו את הכרם, כדי שיוכל לספח את השטח לארמונו ולהופכו לגן ירק.

נבות היה נבוך, הוא ניסה להסביר למלך את חשיבות הכרם בעיניו לא רק מצד היופי הגשמי שבה אלא מצד ה’ייחוס’ של הכרם - “חָלִילָה לִּי מֵה’ מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ”… המלך התעקש לבצע את העסקה וניסה לשדל את נבות ולהציע לו חלופות שעולות כמה פעמים על סך הקרקע, אך לשוא.

. אחאב שב לביתו מדוכדך, שכב במיטתו וסירב לאכול. אשתו איזבל הבחינה במצוקתו ושאלה לשלומו. כשסיפר לה אחאב את המעשה, עודדה איזבל את רוחו והבטיחה לו: “אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי”.

לאחר התייעצות ממושכת הציעה לו תוכנית חיסול ממוקד לנבות. נעליל עליו עלילה עם שני עדי שקר ש’בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ” - קילל את המלך בשם ה’ וממילא על פי הדין הוא יהיה חייב מיתה. התוכנית התקבלה והביצוע יצא לדרך. חיש קל נמצאו העדים ונבות חוסל. לאחר מכן ממשיך המדרש ומתאר את כעסו של ה’ על המעשה הנפשע והעונש שהטיל על אחאב ואיזבל.

שואל המדרש: מדוע הגיע לנבות עונש מיתה כל קשה? במה חטא?

מספר המדרש, שנבות ידע לשיר בקול נעים, ולשאת תפילה כזאת שלבבות השומעים היו נפתחים. מידי שנה היה עולה לרגל ועל בימה מיוחדת שכיבדו אותו, היה מרים את קולו ומנהיג את התפילה. לאחר כמה שנים נכנסה יוהרה בליבו. כשהיו מבקשים ממנו לשיר כבר היה מכביד על המבקשים ו’נהנה מהחיזורים אחריו’ ובשל כך הגיע לו העונש.

הענווה הייחודית של משה

סיפור זה מתקשר לפרשתנו, בה אנו נתקלים באות ייחודית מיד במילה הראשונה של חומש ויקרא. בתמיהה גדולה דנים המפרשים: מדוע האלף של “ויקרא” נכתבה באלף זעירא? מה הטעם שמשה רבינו, שכתב את כל התורה - כתבה כך? ומתרצים: מכיוון שהלשון “ויקרא” הינו לשון חיבה גדולה שה’ מראה למשה, ברוב ענוותנותו ביקש למזער את גודל החיבה וכתבה באלף קטנה.

חיבה זו מודגשת כאן במיוחד, מכיוון שהקב”ה ברא את העולם ב’סוד המאזניים’ - על מנת לאפשר בחירה חופשית לכל יהודי, נתן כוחות אדירים לצד הקדושה וכוחות במידה שווה גם ה’לעומת זה’. וכאשר העניק לעם ישראל את משה רבינו, נביא הדור “פנים בפנים אדבר בו” - נתן לצד האחר נביא גדול, בלעם. שניהם היו נביאים, רק שאופן הגילוי היה שונה. הגילוי לבלעם היה בדרך של ‘ויקר’ - לשון מקרה, על הדרך. לעומתו, הגילוי למשה רבינו היה בדרך חיבה, ויקרא. משום כך, כאשר הגיע לכתוב את הפסוק ויקרא, המבטא את חיבתו היתירה של הקב”ה כלפיו - הצטנע משה וכתב באלף זעירא.

נשאלת השאלה: לכאורה הענווה של משה רבינו אינה במקומה ואיך בכלל ניתן להשוות בין משה לבלעם?

בין משה - להבדיל - לבלעם

לצורך ההשוואה, ניתן לבחון את אחת מהבדלי הגישות הבולטות בין משה לבלעם: כשפנה ה’ למשה שילך לגאול את עם ישראל ממצרים ענה לו: “שלח נא ביד תשלח”, משה רבינו לא רצה ללכת לשליחות הזו, וה’ היה צריך לשכנע אותו ללכת.

לעומתו, בלעם, מיד כשהגיעה אליו ההצעה ללכת - הוא ‘קפץ על המציאה’ ומאוד רצה ללכת (והסיבה בשלה התעכב בתחילה, הייתה משום שחשב ששלוחי בלק אינם מכובדים מספיק עבורו). כאן קרה דבר הפוך, הקב”ה ניסה לשכנע אותו שלא יילך ובדרך לשם היו לו מניעות עם האתון וכו’.

רואים כאן הבדל ברור בגישות: האחד להוט לצאת ולממש את כוחותיו ולהביע את מה שניתן לו, והשני מצטנע וצריכים לשכנעו על מנת לעשות זאת.

הבעייה של בלעם הייתה, שהוא קיבל כמובן מאליו את העובדה שזכה לכאלה גילויים מיוחדים. כשגרה. חסרה לו ההבחנה כי הכל ניתן מה’, ולכן אסור לו להחזיק טובה לעצמו ולטפוח לעצמו על השכם.

וזהו סוד הענווה של משה רבינו: אצל משה רבינו, הענווה לא מגיעה מצד אי ההכרה בגדולת עצמו או ענווה של שקר חס ושלום. הרי כל אדם חייב להכיר במעלות וחסרונות עצמו ומשה רבינו וודאי שהכיר בכל כשרונותיו.

אולם, מצד ענוותנותו של משה, הוא ראה בכל כשרונותיו מתנה מאת ה’, וחשב שאילו יהודי אחר היה זוכה בנשמה וכשרונות גבוהים כמו שלו, והיה זוכה לדבר עם הקב”ה פנים אל פנים - ייתכן שהיה מגיע לדרגות נעלות יותר ממשה רבינו!

וכאן רואים גם את ההבדל בין שני הנביאים: משה רבינו הביא גאולה לעמו והוציא את בני ישראל מארץ מצרים ומעבדות לחירות, ואילו בלעם הוביל את עמו לאסון. כי כל מה שהוביל אותו זה האגו והיישות שלא נתנה לאור האלוקי להאיר דרכו.

רעיון מעובד מאת הרב זיו קצבי מתוך ליקוטי שיחות מהרצאה במדרשה ליהדות רמת השרון