האם אני חי בגלל שאני צריך או בגלל שאני רוצה?

שניים מתכוננים לגאולה ה’חיצוני’ וה’פנימי’. שניהם רוצים שמשיח כבר יבוא ויתגלה והגאולה תהיה כאן, ובכל זאת: מה ההבדל בגישה של השניים? ואיך ‘חיצוני’ יכול להיות ‘פנימי’ בשעה שאם ישאף לכך, גם זה משאיפה חיצונית?

מאת הרב נדב כהן

האם אני חי בגלל שאני צריך או בגלל שאני רוצה?

הרבה פעמים, מבלי לשים לב, אנחנו מתרגלים לעשות הכל פשוט כי צריך / כי נרוויח מזה משהו / כי מסתכלים עלינו / כי יש לנו טובת הנאה / כי צריך לשמר את התדמית שיצרנו לעצמנו / ועוד. כל אלו אינם אלא בגלל סיבות חיצוניות ולא אמיתיות (נסו פעם אחת להעביר יום שלם מבלי ‘להסתכל לצדדים’, מבלי לבדוק מה חושבים עלי, בלי לבדוק איפה אני ביחס לאחרים).

‘חיצוני’, הוא מי שחי ומקיים מצוות פשוט כי צריך. לא חשוב לו באמת העניין אלא חשובה לו רק התוצאה או כי חשוב לו מה יגידו עליו. גם כשהוא רוצה את הגאולה, זה לא באמת, אלא כי הוא פשוט יודע שכך צריך או כי הוא כבר התרגל לבקש את הגאולה.

‘פנימי’ הוא מי שחי באמת ומונח במה שהוא עושה. כאשר הוא עושה פעולה הוא עושה אותה עד הסוף בשביל האמת ובשביל שכך צריך להיות, ולא בגלל סיבה צדדית או חיצונית. אצל ‘פנימי’ ההכנה לעניין חשובה לא פחות מהדבר עצמו. הוא לא מתייחס להכנה כאמצעי להגיע למטרה אלא הוא יודע שגם בהכנה עצמה יש מטרה.

ניקח את התפילה כדוגמה. ה’פנימי’ מתייחס לתפילה כאל זמן מיוחד שבו הוא יכול לעצור מהמרוץ היומיומי ולהתחבר לבורא עולם. ומכיוון שזוהי הזדמנות מיוחדת יש להתכונן אליה כראוי, שהרי אי אפשר ‘ליפול’ לתוך התפילה; אי אפשר להיכנס לבית הכנסת ולהתחיל ישר לדבר עם הבורא, אלא יש לערוך לכך הכנות מתאימות.

קודם התפילה לומדים חסידות כדי להתחבר ולהכיר קצת את ‘מי שאמר והיה העולם’. בתפיסה החיצונית, לומדים חסידות כדי להתפלל, אבל ה’פנימי’, מסתכל גם על האמצעי כמטרה; גם ההכנה היא עניין בפני עצמו וגם את ההכנות צריך לעשות באופן פנימי. גם כשהוא לומד חסידות קודם התפילה כדי להיות מוכן לתפילה, הוא מתייחס ללימוד כמטרה בפני עצמה ובזמן הלימוד הוא מונח בלימוד עד הסוף מבלי לחשוב על התפילה.

גם התפילה היא ההכנה לשלב הבא, אחרי התפילה יושבים ללמוד תורה, וכדי שהלימוד יהיה מתוך ביטול, כדי שהלימוד יהיה חדור בידיעה שהתורה היא תורת השם ולא שכל אנושי חס ושלום, צריך להקדים את התפילה, אז אנו נזכרים שהכל אלוקות ואלוקות זה הכל.

התפילה והלימוד עצמם הם הכנה ליציאה לעולם, החל מ’פת שחרית’ - ארוחת הבוקר והמשך בהתעסקות בענייני העולם. אליהם צריך לגשת כראוי על מנת שנצליח ‘לברר’ את הניצוצות המוסתרים בעולם הגשמי.

כך גם הלאה - כל שלב הוא הכנה לשלב הבא. ב’תפיסה החיצונית’, האדם כל הזמן יהיה עסוק בשלב הבא, כי כל הזמן הוא עסוק בלהתכונן אליו. כאשר הוא לומד חסידות הוא חושב על התפילה, וכשהוא מתפלל הוא חושב על העסקים וכן הלאה. הוא אף פעם לא כאן, הוא לא חווה את ההווה, הוא תמיד במקום אחר.

אך ‘התפיסה הפנימית’ שונה. כאשר האדם לומד חסידות בבוקר, הוא שם לגמרי! כשהוא מתפלל - הוא לגמרי בתפילה! גם כשהוא בעולם - הוא לגמרי מונח במשימה שיש לו, לגלות אלוקות ולברר את הניצוצות בכל מקום שאליו הוא מגיע.

איך מתחילים להיות ‘פנימי’?

כל כך התרגלנו לחיים של חיצוניות, איך באמת עוברים לחיים של פנימיות? זה באמת לא פשוט, כי אם אדם ‘חיצוני’ מנסה להיות ‘פנימי’, הרי שגם את זה הוא עושה בחיצוניות… הוא לכתחילה מנסה להיות פנימי בשביל סיבה חיצונית (שיגידו שהוא פנימי) ולא ממקום אמיתי. אז מה הדרך הנכונה?

אין ברירה, צריך לקפוץ למים, לדלג קדימה, לא רק עליה מסודרת משלב א’ לשלב ב’, אלא קפיצה של ממש.

להבין שהאמת היא בפנימיות,  להפנים שזו המשימה שלנו כרגע ולהתמסר לעניין.  אחרי שנקלוט שפנימי הוא מהות אחרת נבין שאנחנו צריכים לבצע דילוג,  לא מעבר הדרגתי אלא דילוג,  ובין ‘יש’ ל’יש’ עובר ‘אין’ באמצע.  הזרע צריך להירקב לפני שהוא מתחיל לצמוח מחדש.  האדם צריך להתבטל מהמציאות הנוכחית כדי לעבור למהות אחרת. כשנבין שאי אפשר להישאר בחיצוניות וכי שחייבים לעשות שינוי מהותי (ולא הדרגתי), נקפוץ למים. רגע הקפיצה הוא הכי קשה, אבל ברגע שאחרי הכל כבר נהיה קל יותר.

מובן שאדם לא משתנה ברגע אחד, ובוודאי שלא הופך לפנימי ברגע, וגם אחרי הדילוג הראשוני תהיה לנו עוד הרבה עבודה, וייתכן שגם את הדילוג הראשוני נצטרך לעשות כל יום מחדש.

בנוגע לפועל, כדאי לבחור תחום אחד שבו רוצים להיות יותר אמיתיים ולהתחיל לעבוד איתו כל פעם כמה דקות ביום, ואחר כך להוסיף כל פעם עוד כמה דקות של ‘פנימי’ כל יום. 

לחכות לגאולה

אני מחכה לגאולה כי צריך לחכות לגאולה, או שאני באמת רוצה את הגאולה?

בגישה החיצונית אנחנו מחכים לגאולה בגלל סיבה צדדית; מחכים כי כך חונכנו שצריך לעשות, או שמחכים כי רוצים להיפטר מהצרות, מהמינוס בבנק ושואפים כבר לממש את השפע הגשמי שהובטחנו. אבל בגישה הפנימית הציפיה שונה לגמרי. הגאולה האמיתית והשלימה, כשמה כן היא, עניינה אמת ושלימות.

בגאולה כל דבר ייעשה באמת ובפנימיות, לא בגלל שצריך או בגלל מה שיגידו עלי; אנחנו נקיים את המצוות באמת כי רק כך מתחברים לקב”ה, כי זו האמת לאמתתה ובה נשאף. התפילה שלנו תהיה בשלימות, לימוד התורה וחיי היום יום, ובעצם בכל תחום, הכול ייעשה באמת מפני שזו היא האמת.

לכן גם ההכנה היא כזו, גם ההכנה לגאולה, היא לא מתוך בריחה מהגלות; ההכנה שלנו לגאולה היא באופן שמתחילים לחיות את הגאולה כבר עכשיו ברגעים האחרונים של הגלות; לעשות כל דבר באופן בפנימיות, בשלימות, בלימוד, בתפילה וכן הלאה.

וזו הייתה טענתו של הרבי מה”מ בשיחה הידועה של כ”ח בניסן תנש”א: גם כשצועקים “עד מתי” הרי זה מפני הציווי כו’, ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא! מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל”. הרבי רוצה שהצעקה לא תהיה “מפני הציווי” וההרגל, אלא שהצעקה תהיה באמת, והרבי מדגיש זאת פעמיים באותו משפט.

לבקש את הגאולה - שזה חלק מהציווי - זהו רק השלב הראשון, ואילו בשלב השני צריך להתחיל לחיות גאולה כדי לקרב אותה.

במילים אחרות, מי שמצפה לגאולה באמת, לא מסתפק בציפייה למה שעתיד לקרות (זהו רק השלב הראשון), אלא צריך כבר עכשיו להתחיל לחיות את הגאולה, להתנהג באופן של גאולה באופן של שלימות מדי יום ביומו. להיות מונחים במה שעושים מבלי להסתכל לצדדים. וזה מה שחשוב, להיות כאן ועכשיו בתוך כל פעולה שעושים, זאת הגאולה הפרטית, וממנה ממשיכים את הגאולה האמיתית והשלימה.