ורוח נדיבה תסמכני כ”ק אדמו”ר הזקן: נדב ואביהו היו נפש ורוח של יוסף הצדיק. ומה שנ

ורוח נדיבה תסמכני

כ”ק אדמו”ר הזקן: נדב ואביהו היו נפש ורוח של יוסף הצדיק. ומה שנאמר “ואנחנו טמאים לנפש אדם”, על אביהו נאמר (נפש).

אולם נדב היה מבחינת רוח של יוסף וכה נעלית היא מדרגה זו עד כדי כך שלא היו צריכים בשבילו הזאה כלל, ועליו נאמר: “ורוח נדיבה תסמכני” (רוח).

(תורה אור, בראשית כט, א)

כמו במשיח

כ”ק אדמו”ר האמצעי: זה שנדב אינו צריך הזאה כלל, הוא משום שבבחינת רוח - בחינתו של נדב שהיה רוח של יוסף הצדיק, אין בזה שום אחיזה לחיצונים כלל. כה גבהה מעלתו ודרגתו, שהרי זה כמו במשיח, שאז יקויים “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.

(תורת חיים שמות ח”א לט, ב)

דרושה התכללות

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: על הפסוק “בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה” מפורש בזוהר: פר - כנגד אברהם. איל - כנגד יצחק. היינו שצריכה להיות התכללות של חסד וגבורה בעבודת המקדש, שכן אברהם הוא בחינת חסד ויצחק הוא בחינת גבורה. טעם הדבר: אצל נדב ואביהו בני אהרן היתה רק בחינת הרצוא בלי שוב. רצוא - היא בחינת גבורה, ושוב - היא בחינת חסד. ובא ה’ להודיענו שהסדר הוא, שיהיה רצוא (גבורה) בהתכללות עם שוב (חסד).

(מאמרי הצמח צדק ספר תרט”ו עמ’ רמו)

פינחס - גלגול נדב ואביהו

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: מובא בספרים שפינחס היה גלגול של נדב ואביהו, ועל ידי שקינא את קנאת ה’ בזמרי, תיקן בכך את נדב ואביהו. ולכאורה פלא הוא: הרי נדב ואביהו כלתה נפשם לה’ ומסרו נפשם אליו לדבקה בו ממש, ומדוע ייקרא הדבר חטא ועוון והלא מסירות נפש חשובה ויקרה יותר מכל התורה והמצוות? ואם אכן הרצוא במסירות נפש חטא הוא, אזי כיצד תיקן זאת פינחס במעשה כזה של מסירות נפש?

ברם, צריך שיהיה הרצוא עם שוב, כך שהרצוא יתועל להוספה בתורה ומצוות. זאת ועוד: ברצוא שלהם היתה מסירת הנפש ולא מסירת הגוף, שהרי גופם נשאר שלם, ורק נפשם כלתה בעריבות מתיקות ידידות, ויצאה מגופם. וזאת תיקן פינחס, שהרי פינחס מסר את גופו, שכן שבט שמעון רצו להרגו, ופרחה נשמתו ונתלבשה בו נשמת נדב ואביהו, ועמד במסירת גופו ועשה קנאת ה’ צבאות.

(תורת שמואל תרכ”ט עמ’ עדר) 

מה שתיקן פינחס

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: הסדר הוא - כפי שאומרים אנו בפרשת שמע: תחילה - ה’ אחד - מסירות נפש. ואחר כך - והיו הדברים האלה - קיום המצוות בפועל ובגשמיות. והנה, ענין ה”שוב” בקיום מצוות כתוצאה מה”רצוא”, חסר היה אז בנדב ואביהו. ואת זה תיקן פינחס, שמסירת נפשו וגופו בהריגת זמרי, היתה מעשה של רצוא עם שוב, שהרי היתה זו מצוה - מצות קידוש ה’. 

(המשך תער”ב ח”א עמ’ שיא)

לפני הוי’

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: כללות העבודה של יום הכיפורים היא “לפני הוי’”, דהיינו שמגעת ופועלת למעלה משם הוי’. לפיכך הקריאה ביום הכפורים היא בפרשת “אחרי מות”, שנאמר בהם בבני אהרן - “בקרבתם לפני ה’ וימותו”, שזוהי עליה בלי שוב, והיה זה קודם שניתן הסדר בענין זה על פי התורה, שצריך להיות “שוב” עם ה”רצוא”. לאחר מכן מפרטת התורה את העבודה ביום הכיפורים, אשר הכל באשר לכל הוא בבחינת ומדרגת “לפני הוי’ה”!

(סה”מ תרצ”ט עמ’ 35)

משכיני השכינה

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: לכאורה בלתי ניתן להבנה: הייתכן ש”קידוש הבית” יהיה על ידי ענין של חטא? ועוד: הייתכן שאנשים שחטאו - יאמר עליהם משה רבינו לאהרן הכהן - “הם גדולים ממני וממך”?

המענה על כך: ענין זה שבפעם זו בלבד יהיה רצוא בלי שוב, היה רצונו של ה’ כדי שבכוח צמאון זה תומשך השכינה להאיר בבית ולקדשו בכך. והנה, כפירוש ה”אור החיים” הקדוש, התעוררו נדב ואביהו ברצוא לדבוק בה’ ולהתכלל בו, עד שהקטירו קטורת כדי להתקשר בה’, שכן הוא פירוש ותוכן הקטורת - מלשון התקשרות והתחברות. בהגיעם לדרגה זו של רצוא להתכלל בה’, נתעלו הם למצב שחשו את רצון ה’ באופן שלמעלה מציווי ושאין צורך בציווי, כיון שהם דבקים בו ועושים רצונו המורגש בהם. כך שאש זו “זרה” היתה -  למעליותא! וכשם שירדה אש מלמעלה לאכול את הקרבנות, ביום השמיני, כך ירדה אש מלמעלה - “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם”, את נשמות נדב ואביהו. כך פעלו קדושי עליון אלו שיתקדש הבית.

(לקוטי שיחות חל”ב עמ’ 100)