ליפול אל הים

ארבע כיתות היו על הים, כל אחת מושכת לכיוון אחר. הרבי מה”מ בשיחותיו מאפיין אותם, ומסתבר שהם לא נעלמו, אלא נמצאים גם היום, אני, אתה, וגם הוא. כולנו נמצאים כל יום מחדש על שפת הים, נבוכים מפני ש”סגר עליהם המדבר” • פרשיות השבוע עם זיקה ל(קשיי) חיי היום יום, וכמה ‘טיפים’ להכרת המציאות ודרכים להתמודדות

קיימת אנאלוגיה מובהקת בין סיפור יציאת מצרים לבין תהליך אימון אישי שתפס תאוצה בדורנו ומכונה בשם “קואצ’ינג”. כמו כל הדברים הטובים המועילים והמשפיעים טוב לבני האדם, יש להם שורש בתורתנו הקדושה ובתורת החסידות. זו מלמדת אותנו כי יציאת מצרים היא יציאה ממיצרים וגבולים, קרי: המסגרות המקובעות שעל פיהן אנו חיים וחושבים ודפוסי פעולה שלנו שמניעים אותנו בחיינו.

חז”ל ציוו אותנו שבכל דור ודור — ועל פי רבינו הזקן: “בכל יום ויום” — צריך כל אחד לפעול בנפשו ‘תנועה’ של יציאה מאותם מיצרים מגבילים, פריצה מהמסגרות השבלוניות המעיקות אל “ארץ טובה ורחבה”. לחיות חיים גאולתיים, מתוך הרחבת הדעת והרחבת הלב, הסתכלות כוללת ומבינה המייצגת חשיבה גאולתית. לא עוד להיתפס בקטנות של היום יום, לא להאחז בזוטות, אלא להסתער על המטרה ולהתקדם קדימה בכל המישורים, הן ברוחניות והן בגשמיות.

תהליך זה אינו נעשה ביום אחד, אלא תהליך מתמשך ונבנה. יציאה ממיצר אחד אל מקום חדש, כאשר המקום החדש הופך בשלב הבא ל”מצרים” החדש. התהליך דורש להתנתק גם ממנו אל דפוסי פעולה וחשיבה חדשים, רחבים הרבה יותר.

איפה אתם בארבע כתות?

כל אדם מתמודד אחרת עם חוסר–הכוחות להמשיך בתהליך בדרך אל ההצלחה. ההתמודדות היא בהתאם לתכונותיו של אדם באשר הוא. אם נידרש שוב לאחד המבחנים הגדולים שהיו לעם ישראל ביציאת מצרים — בחוף ים סוף, כאשר המים מלפנים, הרודפים נחושים מאחור והמדבר סוגר עליהם משני עברים נוספים. משבר אמִתי.

חז”ל מספרים על ארבע כתות/דעות שנחלקו בבני ישראל: (א) כת ראשונה אמרה: ליפול אל הים (העיקר שלא להשתעבד שוב לפרעה). (ב) כת שניה אמרה: לשוב למצרים (לחזור למצב הקודם ולהיות שוב עבדים לפרעה). (ג) שלישית אמרה: לעשות מלחמה כנגדן (נלחם עד הסוף, מי יודע, אולי ננצח). (ד) רביעית: נצווח כנגדם (נתפלל שה’ יושיע).

אלו הם ארבעה מאפיינים כלליים של האוכלוסיה (מעובד רעיונית על פי שיחת י’ שבט תשכ”ב ובלקו”ש חלק ג’ שיחת פ’ בשלח). את הנציגים שלהם אפשר לפגוש ביום יום שלנו.

הכת הראשונה שביקשה ‘להפיל את עצמה אל הים’ — הם אנשים שבכל מקום בו הם נדרשים להתמודדות או כשהם ניצבים לפני אתגר, הם נוטים לייאוש, לוויתור מראש. הם מבקשים להניח ולאבד הכול, ולא לעשות כלום. שוקעים בדיכאון. הם יסתגרו בעצמם ויהדפו כל ניסיון לעזרה. קל לשמוע אותם משתמשים במושגים “אבוד”, “אין לי סיכויים”, “בחיים לא אצליח”, “אני לא יוצלח”.

הכת השניה רצתה ‘לשוב למצרים’ ולהיות שוב עבדים לפרעה — האפיון שלהם: אנשים חסרי חוט שידרה, לא אוהבים מלחמות, שונאים התמודדויות; לעולם לא יחפשו דרכים יצירתיות; חסרי מעוף; לא ישתדלו יותר ממה שמצופה מהם. הם מוכנים בקלות להיות עבדים לעצמם, לתכתיבי הסביבה, מקובעים ומשועבדים ללו”ז היומי שלהם. רק תנו להם שקט, רוגע ויציבות. הם אנשים שיעשו מה שנדרש מהם ללא שמחת חיים וללא רגש. כל משימה אמנם תֵּעשה, אבל כ”עבודת פרך”. תזהו אותם על פי טרמינולוגיה מוכרת: “אני עושה בדיוק מה שצריך, למה אתה ‘מחפש’ אותי?”, “מי בכלל אמר שצריך רגש בעשייה?” “יצירתיות? מעוף? תודה, זה רק ל’פריירים’”.

כת שלישית ששה אלי קרב: לעשות מלחמה כנגדם מתוך תקווה לנצח, ואם לא, לפחות נמות מות גיבורים. אלה הם אנשים בעלי מרץ ואנרגיה; ששים לאתגרים אבל לא תמיד פועלים במקומות או בזמנים הנכונים; ‘מנהלים את כל העולם’ אך פעמים רבות שלא את עצמם; מתעסקים בשלל נושאים ולא במה שצריך; מרוב להט הקרב הם לא יודעים להבחין בין עיקר לטפל. לא פעם הם עסוקים בעצם הלחימה במקום להתקדם אל המטרה. הטרמינולוגיה שלהם היא של ‘סמוך’ ו’חפיף’: “אני מסתדר נהדר”, “עזוב, קטן עלי”, “שום דבר לא בעיה בשבילי”.

כת רביעית לא ידעה מה לעשות והציעה “נצווח כנגדם”, כשהכוונה היא תפילה לישועת ה’. ליותר מכך הם לא מסוגלים. תפילה זה חשוב, אך הקב”ה מצפה לעשיה שלנו.

בחלוקת הדולרים דרבן הרבי את אחד הבאים להוסיף בעשייה. הלה השיב כמנהג יהודים: “אם ירצה ה’”. השיב לו הרבי: “הקב”ה כבר רוצה, והוא נתן לך את הכוחות. כעת עליך לבצע!”

מאפייני אישיותם של האנשים הללו: אנשים מחוברים למציאות; חייכניים ואופטימיים בדרך כלל; בעלי בטחון רב בה’, אבל לא אוהבים להתערב בעשייה. רק תנו להם לחיות חייהם ברוגע, הם מעדיפים להתפלל בפינה שלהם בשקט ולבקש שה’ יעשה את העבודה במקומם. כשתדרוש מהם עשיה ופעולה אמתיים — ישאו עיניים חסדניות לשמים ויאמרו “השם יעזור, יהיה בסדר”. “אם ירצה השם”. זה נכון, אבל מה אתך??!

צריך למצוא את הדרך המתאימה לכל אחד בסגנונו הוא ולעבוד בהתאם. בהרבה בסבלנות. ובכל זאת, יש מכנה משותף אחד לכולם בתהליך העבודה: “ויאמר ה’ אל משה, מה תצעק אלי דבר אל–בְּנֵי–ישראל ויסעו!”. זוהי תמצית התורה שהרבי הנחיל לנו הדור השביעי: אל ‘תתבשל’ בעבר, אל תבכה את הקושי המוכר. צא מהמקום האישי הכואב, המציק, המגביל, ופרוץ לך דרך חדשה בחייך. מה שהיה עד כה — לא טוב (עובדה שהגעת לתהליך אימון). כעת צא לדרך חדשה.

לא פעם אכן צריך למצוא דרכים יצירתיות כיצד לפרוץ את הדרך. לעתים זה צריך להיות יצירתי כמו קריעת ים סוף, לסלול דרך שניתן להגיע באמצעותה למקומות שלא הוכרו בעבר, כמו גם למקומות שלא חשבנו להגיע אליהם. כשם שקריעת ים סוף מגלה את האדמה שתחתיה ומציפה את הנעלם — כך תהליך אימוני בכוחו לגלות את הכוחות פנימיים שבאדם, העצמת כוח הרצון והמוטיבציה, אמונה עצמית, תוך תזוזה והנעה לעשייה ולפעולה בדרך אל הארץ המובטחת.

לשאלות, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com