כ”ק אדמו”ר הזקן:

תפילה ברשפי אש

כ”ק אדמו”ר הזקן: מדבר הוא מלשון דיבור. והנה בזמן הגלות, דבר ה’ בגלות ואז נקרא הוא “מדבר” — כארץ מדבר וציה, שהרי “גלו וכו’ שכינה (שזהו הדיבור האלוקי) עמהם”. וכשם שהוא בכללות העולם, כך הוא בפרטיות בנפש האדם: שבזמן הגלות הנה גם ניצוץ האלוקי שבנפש האדם הוא בגלות ומאסר הגוף הגשמי, במחשבות האדם ותחבולותיו ויצריו, בהבלי בעולם, ותכלית ירידת הניצוץ האלוקי בגלות זו היא צורך עליה, כלומר, כדי לברר ולהפריד את הרע שבנפש הבהמית מלבושי קליפת נוגה.

וכיצד מתבצע הדבר? אלא שעל ידי בחינת “מדבר”, דהיינו — דיבור, התפילה ברשפי אש וצמאון וצעקת הלב, מפריד ברשפי אש אהבת ה’ בצמאונה של הנשמה, את קליפת נוגה מהנפש הבהמית.

(לקוטי תורה פ’ במדבר ב, ג)

ירדה שנאה לאומות העולם

כ”ק אדמו”ר האמצעי: דרשו בגמרא על הפסוק “ביום הזה באו מדבר סיני” — “שירדה שנאה לאומות העולם”. טעם הדבר: לפי שביום זה, ראש חדש סיוון, התעורר גילוי אור האהבה והחסד לכנסת ישראל, ממילא, נמשכה שנאה לאומות העולם, כמו שכתוב: ואוהב את יעקב ו”ממילא” “ואת עשיו שנאתי”, כלומר, מכיון ש”זה לעומת זה עשה אלוקים”, דהיינו — שכאשר האור אור התורה שנקראת “עוז”. לכללות נשמות ישראל בראש חודש סיוון, הרי ממילא ירדה שנאה לאומות העולם, להתיש כוחם ולהשפילם.

(תורת חיים פרשת יתרו רנה, ב)

הכל — מדבר!

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: נאמר: “מי זאת עולה מן המדבר”. הפירוש הפנימי בזה הוא: מדבר הוא מלשון דיבור, העליה של כנסת ישראל היא על ידי בחינת מדבר. לאמור: על ידי דיבורי “אותיות התפילה ברשפי אש וצימאון. וגם ההתבוננות המעוררת צמאון זה לה’ היא בבחינת “מדבר”: שיתבונן, שכל העולמות העליונים והתחתונים הם בבחינת מדבר, כלומר, שמצד עצמם אין בהם שום חיות והם בבחינת דומם, מדבר ושממון. רק החיות האלוקית מהקב”ה היה המהוה ומחיה אותם, ככתוב “ואתה מחיה את כולם”.

(אור התורה פ’ במדבר עמ’ יא)

ימצאהו בארץ מדבר

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: נאמר בפרשת האזינו: “ימצאהו בארץ מדבר גו’ יצרנהו כאישון עינו”. כאישון עינו — היינו השחור שבעין, אשר בו דווקא מתגלה כח הראיה. כך בנמשל: על ידי החשך שהאדם “מחשיך את עצמו” במרירות ליבו ונפשו, בהיותו בעיניו, בבחינת מדבר ושממון ביחס לאור אין סוף ברוך הוא, יבוא על ידי כך לידי המשכת וגילוי “הרצון העליון”. זהו שדרשו חז”ל: “מי זאת עולה מן המדבר  —  עילויה מן המדבר”…

 (תורת שמואל תרכ”ז עמ’ קכד)

במדבר — מעורר שנאה לרע

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: המדבר כפי שהוא “מדבר דקדושה”, נקרא “מדבר סיני”, סיני — מלשון שנאה, שמזה ירדה שנאה על הרע. שכן, כאשר היהודי מתבונן בכך שכל העולמות וכל הגילויים הם בבחינת מדבר ושממה לגבי אור אין סוף, מתעורר הוא להיות בתוקף ה”רצוא” והצמאון לאור אין סוף ברוך הוא, כך שנעשה לו צר מאוד מהנפש הבהמית, שהיא בבחינת ציה ושממה ממש, ומעלימה ומסתירה על האלוקות. או אז מתגברת השנאה לרע, והוא שונא את הרע בתכלית השנאה, כמו שנאמר: “אוהבי ה’ שנאו רע”, לאמור: ככל שתתגבר האהבה לה’ בצמאון ורשפי אש ביותר, כך תגבר השנאה אל הרע.

(המשך תער”ב ח”ג עמ’ א’תס)

לכל אחד הכוח לברר המדבר שלו

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: מקום הקליפות עצמו נקרא “מדבר”, לפי שאינו ראוי לזריעה כלל, והוא לעומת בחינת ירושלים שהיא המקור בקדושה, כי זה שער השמיים. שנמשכת משם ההשפעה מלמעלה, כי שם ציוה ה’ את הברכה. אבל “מדבר” הוא מקור כל הקליפות ולכן הוא “ארץ מלחה אשר לא יעשה פרי”. משום כך היה הילוך משה רבינו ובני ישראל במדבר, כדי לפעול את ההכנעה בקליפת נוגה, כי כשהיא מתהפכת לטוב, הרי זה תכלית הבירור באופן של “רב תבואות”. ומבירור זה של משה וישראל במדבר, משם ניתן הכח שיוכל האדם לברר את המדבר שבו, שהוא הארציות והחומריות שבכל אחד ואחד.

(אגרות קודש כרך יד אגרת ה’פא)

מדוע ניתנה התורה במדבר ולא “ברשות הרבים”?

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: מדוע ניתנה התורה במדבר שהוא מקום הפקר ולא ב”רשות הרבים” שהיא מקום השייך לרבים? משום שהקב”ה נתן לנו לא רק את חלקי התורה שהם “בשייכות” לעולם בחינת “רשות הרבים”, אלא גם את מה שנעלה מהעולם ולמעלה משייכות אליו, שזה מרומז ב”מקום הפקר” שלמעלה משייכות. וזהו “מדבר” — לשון מדבר (מ’ — בחיריק), שאין זו בחינת דיבור בפני עצמו (כמו מדבר — מ’ בשבא), אלא בחינת שכבר נדבר (נ’ — בחיריק), דהיינו שהדיבור הוא בבחינת ביטול בדבר ה’ המדבר בו. שהלימוד הוא בתכלית הביטול בבחינת “תען לשוני אמרתך” — כעונה אחר הקורא, שזו דרגת התורה שלמעלה מהאדם.

(“דבר מלכות” משבת מברכים סיוון תנש”א)

פתגם בגאולה ומשיח

…מתבטלים הן טלטולי הגלות והן היפך המנוחה דהגלות פנימי בעבודת השם, כולל — הביטול דכל ההעלמות וההסתרים דגלות, וכל השאלות בפרטי הגאולה ומשיח צדקנו, שזה בא מצד הגלות עצמה, מצד זה שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות, במילא הרי אנו “אנשי גלות” רחמנא ליצלן, ונמצאים ב”מצב–גלותי” — שכל זה יתבטל, ויתהפך (על ידי תשובה אמיתית), על ידי גילוי אצל עצמו והדגשת הנשמה (חלק אלוקה ממעל ממש), שנמצאת למעלה מגלות, ונמצאת במצב של מנוחה, מעין שבת ומנוחה לחיי העולמים.

(משיחות ש”פ במדבר ויום ב’ דחגה”ש ה’תנש”א)