א עם פרוץ החזית הקשה והבוערת בין גרמניה לרוסיה בעת מלחמת העולם השניה, בשנת תש”ב,

א

עם פרוץ החזית הקשה והבוערת בין גרמניה לרוסיה בעת מלחמת העולם השניה, בשנת תש”ב, נאלצה משפחת ברונשטיין ממוסקבה לעזוב את העיר ולהימלט ככל שיכלו. לאחר גלגולים ונדודים רבים הגיעה המשפחה, ובהם הבן ר’ זלמן, אל העיר צ’ימקנט שבקזאחסטאן הרחוקה.

מטרתם הייתה להתארח בבית ידיד המשפחה שבכל פעם שהיה מגיע למוסקבה, היה מתארח בביתם. הם קיוו שיגמול להם בהכנסת אורחים בעין יפה. האיש אכן קיבל יפה את פני אורחיו–מארחיו, אלא שאשתו קיימה בהידור את דברי חז”ל “אשה עינה צרה באורחים”. כשראו שכך, הבינו האורחים כי עליהם לחפש מקום אחר. הם המשיכו אפוא בנדודיהם עד שהגיעו אל הכפר מונקנט, אף הוא בקזאחסטאן. בכפר כמעט ולא היו יהודים.

כמו בכל מקום, גם במונקנט היה פקיד גיוס שתפקידו היה לשלוח את המתאימים ללשכת הגיוס. הימים ימי מלחמה, וכמעט בלתי אפשרי היה להתחמק מגיוס. ר’ זלמן, שהיה בשיא שנות עלומיו, שיחד את הפקיד על מנת שיעלים ממנו עין. הסדר הזה נמשך כחודשיים או שלושה, אלא שבאחד הימים תאבונו גבר.

באחד הימים הגיע לביתו של ר’ זלמן צו גיוס חרום. אף בלשכת הגיוס ניסה ר’ זלמן להעזר בשיטת השלמונים העתיקה, וביקש לשחד את אחת הרופאות שמיינה את החיילים, אך במצב החרום של הימים ההם, השוחד גם הוא לא עזר, ור’ זלמן אולץ להתגייס.

לא היה זה דבר של מה בכך. מלבד הרעב והמחסור הקשה, אי אפשר היה להשאיר בבית אישה ושלושה ילדים קטנים לבדם, התלויים ביכולתו של האב להביא טרף הביתה. אך לא הייתה ברירה אחרת, והאברך החסידי, עדין–הנפש, נשלח לחזית הבוערת בעל כורחו.

אותו פקיד גיוס לא ניקה, והוא קיבל את עונשו משמים, ומעשה שהיה:

בכל פעם שיצא משלוח חיילים חדשים, הוא היה אמור לבדוק אם כולם נוכחים וללוות אותם לדרכם. באותו יום, כשליווה את המשלוח החדש של החיילים, הוא הגיע למקום שתוי לחלוטין, והחל לריב עם החיילים. הקצינים הבכירים שראו כך, החליטו לספח אותו לצבא, והוא נשלח להילחם באחת החזיתות.

כעבור שלושה חודשים בלבד חזר מהחזית לביתו כשהוא קטוע רגל ויד, כתוצאה מהפצצה גרמנית עזה…

ב

ארבע שנים שירת ר’ זלמן בצבא הרוסי. היו אלו שנים קשות, מלאות באירועים מסכני–חיים. הסבירות אמרה באותם ימים, כי מי שנשלח לקו החזית יותר מחמישים אחוז שהוא לא יישאר בחיים…

ר’ זלמן חווה סיפורים ונפלאות אין–ספור. לא פעם ראה את המוות צוחק לו מול עיניו - ותמיד אירע נס על–טבעי שבזכותו ניצלו חייו. לעתים סכנת המוות ריחפה מצד האויב, ולפעמים מצד ה”ידידים”; קרי: החיילים הרוסים שהיו חברים עמו בגדוד 123. אלה לא הסתירו את שנאתם ליהודי. עוד שנים ארוכות הדהדו באוזניו של ר’ זלמן דבריו של חייל עמית בגדוד: “כשנצא להתקפה בחזית, את כדור המוות הראשון אכוון לא נגד האוייב, אלא לכיוונך”…

למרות הסכנה מבית ומבחוץ, התעקש ר’ זלמן לשמור על מצוות התורה ככל יכולתו. בתקופה הראשונה היו עמו תפיליו. לא היה זה דבר של מה בכך. הוא חשש שמא ייתפס כשהוא עם התפילין, מה שהיה מעמיד אותו בסכנת חיים. אף על פי כן לא ויתר, ומדי בוקר, כשאך נראו זהרורי אור ראשונים, כולם היו עדיין שקועים היטב בשנתם, היה ר’ זלמן מתכסה תחת שמיכתו ומניח תפילין, קורא בחפזה ‘שמע ישראל’ ושמונה עשרה ומיד חולצן. את שאר התפילה היה מתפלל ללא התפילין.

בתקופה בה שהה ביער, היה משכים קום, מתרחק קמעה בין עצי היער, ושם מניח בזריזות וחולצן. כך היה מדי בוקר, עד שיום אחד איבד את התפילין לשברון לבו, ומעשה שהיה:

באחד הלילות יצאו חיילי הגדוד למסע לילי מפרך לאורך קילומטרים רבים. רק לפנות בוקר הגיעו לאזור מגורים, וכמנהג הימים ההם, התפזרו החיילים בין הבתים כדי לנוח בשעות המעטות שנותרו להם. הקור היה רב; גשם ושלג ירדו בערבוביה. ר’ זלמן נכנס לאחד הבתים, פשט את בגדיו, הניחן על התנור לייבשן. יחד איתם שם גם את התפילין.

מהר מאד שקע בתרדמה עמוקה, כשלפתע נשמעה קריאה דחופה, שעל כל החיילים לצאת מיד מהבתים ולצאת לדרך. כתוצאה מהמהירות והבלבול מיהר ר’ זלמן להתלבש ולצאת החוצה. רק לאחר שהתחילו ללכת קדימה, נזכר ששכח בבית את התפילין, אבל אז כבר לא יכול היה לחזור. “לא ניתן לשער כמה צער ועגמת נפש היו לי”, סיפר כעבור שנים לכותב השורות.

ושוב המשיך גדוד החיילים בדרכו, ובאחד הימים נכנסו החיילים לכפר אחר. גם הפעם התפזרו בין הבתים כדי לנוח מעט. ר’ זלמן מצא לו בית לנוח בו, פשט את בגדיו ונשכב מעל התנור, כשלפתע צדו עיניו יריעה של ספר תורה שהייתה מונחת באחת מפינות הבית.

גופו של ר’ זלמן החל לרעוד מהתרגשות, גם בשל הביזיון והחילול הנורא, וגם בזכות העובדה שהיה זה תשמיש קדושה ראשון שראה לאחר תקופה ארוכה. בו במקום קפץ מעל התנור, נטל את היריעות בידיו והחל לחבקן ולנשקן כשדמעות בעיניו. הוא פנה אל בעלת הבית, רוסיה קשישה, והושיט לה חמישים רובל אותם הוציא מכיסו, כל הכסף שהיה ברשותו, ונתן בידה. “קחי את הכסף ואני אקח את היריעות”, הציע לה מתוך בלבול. זו כלל לא הבינה מהם הדפים הללו.

כששמעה שהוא יהודי, סיפרה לי שבכפר זה התגוררו בעבר יהודים רבים, אך לאחר שהנאצים ימ”ש כבשו את המקום, הם הוציאו את כולם אל שפת הנהר הסמוך, שם הכריחו את כולם לעמוד על ברכיהם וירו בכולם. כשסיפרה זאת, בכתה בכי מרורים.

ר’ זלמן גם דייק על שמירת כשרות המאכלים שנכנסו לפיו. “במשך כל ארבע שנות שירותי בצבא, מעולם לא אכלתי אוכל מבושל, והסתפקתי רק בלחם ובירקות. זה לא היה קל, אבל הקב”ה עזר לי גם בזה”, סיפר בהתרגשות. פעמים רבות, כשהלך בשדות, עצר לרגעים ספורים כדי ללקט תפוחי אדמה, אותם בישל בסיר פרטי שנטל עמו. את הסיר מילא במי גשם, וכך בישל לעצמו תפוחי אדמה.

שמירת הכשרות גרמה לו למחסור חריף בוויטמינים. בעקבות זאת ראייתו הלכה ונחלשה עד שאיבד את מאור עיניו בשעות הלילה. בשעות היום הוא היה רואה ככל האדם, וכשהיה הלילה יורד על העולם, העיוורון היה תוקף אותו; אז לא ראה דבר.

ג

יום אחד, הבחין ר’ זלמן בהמוני חיילים שהמתינו במגרש גדול, ממתינים למשימה הבאה שתוטל עליהם. עודם ממתינים, יצא פתאום אחד הפקידים וקרא בקול רם, כי המפקדה זקוקה כעת לאלף חיילים לעבודה, ומי שמעוניין בכך, שיפנה לחלון הפקידים הסמוך. כיוון שהגדוד שלו היה רזרבה, חלק מהחיילים היו אמורים להישלח לחזית וחלק לעבודה.

כהרף עין ניגשו רצו כולם אל החלון כדי להירשם. חלקם זרקו את החבילות והצרורות שבידם כדי להקל על עצמם להגיע ראשונים לחלון הרישום. מי זה שאינו מעדיף עבודה, קשה ככל שתהיה, מאשר להישלח לחזית?!

ר’ זלמן גם הוא הזדרז ועמד בתור שהלך והתארך. הוא המתין בסבלנות, והתור שלו הלך והתקדם במהירות. לפניו עמדו עוד שני חיילים בלבד, וכבר כמעט הגיע לחלון הנכסף שהגשים חלום לחיילים רבים… לפתע נכנסה בראשו מחשבה לא–ברורה. מול עיניו עמדו המילים מהמדרש (בראשית–רבה) “אחרון אחרון חביב”. המילים ריצדו לנגד עיניו ללא הרף. ר’ זלמן ניסה לגרשן ממוחו; הוא לא הבין מהיכן נחתה פתאום המחשבה הזאת. עוד חייל אחד עמד לפניו, וכבר מגיע תורו… והנה פתאום, מבלי שהוא עצמו הבין מדוע, נטש את מקומו בתור הארוך ונעמד מחדש בסוף התור כדי להיות ‘אחרון חביב’… החיילים שעמדו במקום, היו בטוחים שהיהודי השתגע לגמרי!

רק לאחר שנעמד בסוף התור, תפס ר’ זלמן את ראשו “אוי, מה עשיתי? למה עשיתי את השטות הזאת?”, נזף בעצמו ללא רחמים. “הרי עד שיגיע תורי, כבר תמלא מכסת אלף החיילים שישלחו לעבודה, ואילו אני אשלח לחזית”. ר’ זלמן ניסה להסביר לעצמו, שלא בכדי נכנסה למוחו לפתע מחשבה זו. ‘כנראה שיש בזה משהו’, אך הוא לא ידע להסביר זאת.

למותר לציין כי ר’ זלמן נשאר מחוץ למכסת אלף הזוכים והמאושרים. כבר באותו לילה יצאו אלף החיילים המאושרים לעבודה, ואילו הוא נשאר מאחור עם שאר החיילים, בהמתנה לקבל פקודה לגבי המשך דרכם.

למחרת בבוקר התקבלה הפקודה - להתחיל לצעוד. החיילים יצאו לדרכם, והחלו לעבור בין שדות לא מעובדים. לאט לאט התגלה לנגד עיניהם מחזות מזעזעים. לכל אורך הדרך, מימין ומשמאל, ראו מאות גופות חיילים קטועי איברים ואף קטועי ראש. כשהתבוננו בגופות, זיהו עד מהרה כי אלו הם אותם חיילים “מאושרים” שנרשמו אך אתמול בערב לעבודה. התברר כי הללו נשלחו להתקפה חזיתית ממנה כמעט לא נותר איש בחיים.

“לפתע הבנתי מה זה ‘אחרון אחרון חביב’”, סיפר. “ריבונו של עולם, הרי זה היה נס גלוי שזכיתי בו”.

ד

הניסים המשיכו ללוות את החסיד הצעיר בכל צעד ושעל. לעתים הועמד בשמירה על הגבול, כשהחיילים הגרמנים עמדו בסמוך אליהם. היו אלו שרשראות של חיילים, רוסים מול גרמנים, שעמדו במרחק של עשרים מטר האחד מרעהו.

החושך היה סמיך וכבד, וכמעט אי אפשר היה לראות דבר. די היה בניצוץ קטן כדי שתבערת תופת ומוות תפרוץ. החיילים הרוסים ידעו כי הגרמנים אורבים להם, וכי הם מנסים לתפוס חיילים חיים כדי להוציא מהם מידע על תנועות הצבא.

בזכות ערנותו של החייל זלמן, חס עליו אחד המפקדים שהגיע לביקורת פתע, והוציא אותו מרשימת השמירות. במקום זאת נתן לו תפקיד של חייל–משלוחן. תפקידו היה ללכת בכל יום מרחק של עשרה קילומטרים אל מקום הישוב הסמוך כדי להביא משם דברי דואר וסיגריות עבור החיילים. החייל שעסק בכך עד כה, פוטר לאחר שהתברר כי מעל בשליחותו וגנב סיגריות לעצמו. המפקד חיפש חייל נאמן שאפשר יהיה לסמוך על יושרו. ר’ זלמן יכול היה לעשות את הדרך גם ברכב המפקדה, אולם הוא העדיף לעשות זאת רגלית, כדי להיות כמה שיותר זמן רחוק מקו האש.

היה זה תפקיד נח ובטוח יותר. הוא היה יוצא מהבסיס בשעות הבוקר וחוזר רק לפנות ערב.

כשהיה יוצא לדרכו בימי שישי, הוא היה נוהג להשאיר את חפציו בבונקר, מלבד את נשקו האישי, שהיה חייב להיות עליו.

יום שישי אחד, יצא ר’ זלמן לדרכו. כשחזר, החיש את הליכתו במטרה לחזור לבסיס מוקדם מתמיד כדי למנוע חילול שבת. השמש נטתה מערבה וזמן הדלקת נרות הגיע. ר’ זלמן כמעט הגיע לבסיסו, כשלפתע פתחו הגרמנים באש תופת כה צולבת, עד שגם עצי החורשה מסביב קרסו בזה אחר זה. ר’ זלמן סטה במהירות מהכביש ונכנס ליער, שם עמד לבדו רועד מפחד, ובכה כמו ילד. הוא ידע שהיער לא ממש יחפה עליו והבין כי בכל רגע הוא יכול למות, או למצער, לאבד ידיים או רגליים.

הוא בכה ונשא תפילת–תחינה לפני קונו מלב קרוע. “אני זוכר שאמרתי ‘רבונו של עולם, בדיוק עכשיו עומדת אשתי ומדליקה נרות שבת והיא מתפללת עבורי. אנא עזור ותציל אותי’.

רק לאחר עשרים דקות, הארוכות בחייו, נרגעה התופת. ר’ זלמן קם מהשוחה לתוכה קפץ, ובזהירות החל לחזור לכיוון הכביש ממנו בא. כמו משום–מקום, צץ לנגד עיניו חייל–פרש רכוב על סוס. ר’ זלמן נדהם. “אני מאמין שהוא היה שליח משמים, כי אחרת אין לי הסבר איך הוא שרד את ההתקפה”, סיפר לימים. השערה זו התחזקה, כשראה את הפרש יושב על הסוס שלוו ורגוע כאילו דבר לא קרה.

“היי חייל!” - קרא לעבר ר’ זלמן - “לאן אתה מבקש להגיע?” ר’ זלמן הצביע לעבר הבסיס בו שכן גדוד 123.

“אין צורך, כבר אין שם כלום”, הפטיר, והורה לו באצבעו על כיוון אחר. “לך לשם”. הפרש נתן קריאה, והסוס החל להתרחק בדהרה מן המקום - - -

התברר כי הגרמנים גילו שמטה הגדוד נמצא ביער, והם פתחו בהתקפת אש חזקה. החיילים נפלו שם כמו זבובים, ומכל חבריו, נותר רק ר’ זלמן בחיים.

 

המדור הזה שלך. רוצה לשתף את הקוראים בסיפור אישי שקרה לך? שלח תקציר של הסיפור וניצור עמך קשר. bookmz@gmai.com