מאת: הרב שניאור זלמן חביב

“משמתו נביאים אחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה נבואה מישראל”, כך אומרים חז”ל בגמרא, אולם בשיחת פרשת שופטים תשנ”א מבקש הרבי לפרסם לכל אנשי הדור “שזכינו שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה… שיהיה ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור…”  *  מה השתנה מאז ועד היום? מה הקריטריונים לנבואה? מיהו עזרא הנביא ואיפה עוד ראינו גילויי נבואה במשך הדורות? מה הסוד שעבר במשפחת הרמב”ם מדור לדור ואיך זה קשור למשיח?  מסע מרתק בעקבות הנבואה לקראת פרשת שופטים ותחילת השנה ה–800 להחזרת הנבואה לישראל  *  ויועצינו כבתחילה

מאת: הרב שניאור זלמן חביב

אגרת תימן לרבנו משה בן מימוןמיהו נביא?

הרמב”ם בתחילת חיבורו הגדול ‘היד החזקה’, כותב: “מיסודי הדת לידע שהא–ל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד. אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותם העניינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד הדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת הכסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב”ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהם גדלו וכו’ - מיד רוח הקודש שורה עליו”.

בהמשך מקדיש הרמב”ם שלשה פרקים לנושא הנבואה, בהם הוא מפרט את כל הפרטים הרלוונטיים לעניין הנבואה. הרמב”ם מציין שיש דרגות רבות בנבואה, החל מ’בני הנביאים’ שהם צדיקים שמנסים להתנבא, לעיתים בהצלחה ולעיתים לא, עד לדרגתו של משה רבינו שאתו דיבר ה’ פנים אל פנים כשהוא עומד וערני, לעומת שאר הנביאים נחשפים אל הנבואה בחלום כמו שכתוב “בחלום אליו אתוודע, במראה אדבר בו”.

כמו כן אין הנביא רשאי לעקור או לחדש מצווה מן התורה לצמיתות, “אם יעמוד איש… ויעשה אות ומופת ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק”.

באופן מפתיע אולי, מסתבר כי אין הנביא חייב לחולל ניסים ולעשות אותות ומופתים כדי להוכיח ששורה עליו רוח הנבואה. “לפיכך, כשיבוא האדם הראוי לנבואה במלאכות ה’… אין אומרים לו קרע לנו את הים, או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין לך. אלא אומרים לו: אם נביא אתה, אמור דברים העתידים להיות והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו. ואפילו נפל דבר קטן, בידוע שהוא נביא שקר ואם באו דבריו כולם יהיה בעיננו נאמן. ובודקין אותו פעמים הרבה. אם נמצאו דבריו נאמנים כולם - הרי זה נביא נאמן”. אולם התנאי הזה, חל רק בנבואות חיוביות, לעומת זאת, נבואות זעם, אינן חייבות להתקיים משום שתמיד ניתן לשוב בתשובה ולבטל את הגזירה.

גם נביא שהעיד עליו נביא אחר, הרי הוא מוחזק כנביא ולא בודקים אותו כמו בנביא ‘חדש’. מהשלב בו הוכר הנביא, אנו מחויבים לשמוע בקולו מכח הציווי “אליו תשמעון”. ולדברי הרמב”ם, אסור להרהר אחריו או לנסותו שוב ושוב.

נביא מקרבך

למרות שאדם הראשון, נח והאבות הקדושים, זכו כולם לדבר ישירות עם הקב”ה, דווקא משה נחשב לאביהם של הנביאים. משה הוא המקור להשראת הנבואה בעם ישראל, והציווי להישמע לדברי הנביא נובע מהציווי המופיע בפרשתנו: “נביא מקרבך, מאחיך, כמוני, יקים לך ה’ אלוקיך, אליו תשמעון”. ו”נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, אליו תשמעון”.

ואכן מימות משה ויהושע, קמו נביאים רבים לעם ישראל. החל מאלדד ומידד ששרתה עליהם רוח נבואה עוד במדבר, עד חגי זכריה ומלאכי שחיו בתקופת תחילת בית שני ונחשבים לאחרוני הנביאים. במשך כל השנים הללו ליוו הנביאים את עם ישראל, לעיתים הם שימשו כמנהיגים רוחניים בפני עצמם, ולעיתים שימשו להעברת מסרים מהקדוש ברוך הוא למלכים או למנהיגות שהייתה באותו הזמן.

הגמרא כותבת כי לאחר הסתלקותם של חגי, זכריה ומלאכי “נסתלקה הנבואה מישראל”. אולם לאור המקום המרכזי של הנבואה באמונה היהודית, “מיסודי הדת”, כמו שכותב הרמב”ם, וההתייחסות הרחבה שהוא מקדיש להלכות הנבואה בחיבורו, קשה לומר שהנבואה הייתה תקפה רק לפרק הזמן שבין משה למלאכי, ואינה רלוונטית עוד היום. מה גם, שהרמב”ם בכל ההלכות הנוגעות לנביא, לא מזכיר שום מצב שבו הנבואה כבר אינה קיימת בישראל. ולכן גדולי ישראל ובראשם הרמב”ם דיברו לא אחת על שלב שבו תחזור הנבואה לישראל.

הרמב”ם נחלץ לעזרה

לפני קצת יותר משמונה מאות שנה, בערך בשנת ד’ אלפים תתקמ”ט, עמדה יהדות תימן בפני משבר חמור ביותר. השלטון עבר לידיהם של מוסלמים קיצוניים בני הכת השיאטית שניסו לכפות את הדת המוסלמית על הקהילה היהודית וגזרו עונש מוות על כל יהודי שימשיך להחזיק באמונתו.

במקביל, החל יהודי שהתאסלם להפיץ את ‘בשורת’ האיסלם ולשכנע את יהודי תימן לקבל על עצמם את האיסלם כשהוא מסייע בידי שליטי תימן להצר את צעדי היהודים הנאמנים. באותם ימים סוערים התגוררו בתימן יהודים תמימים וישרי דרך, שהצטיינו באהבת תורה ובגמילות חסדים. רובם עמדו בתוקף מול הגזירות הקשות, אולם בין יהודי תימן היו גם כאלו שהבנתם ביהדות הייתה דלה ושטחית ובעקבות גזירות השמד, החלו אותם יהודים לפקפק באמונתם.

בתוך המצב הזה, קם אדם מדומיין, שהכתיר את עצמו ל”נביא” ולשליחו של המלך המשיח, הופיע במחוזות היהודים והכריז באזניהם, וכמו גם באזני ערביי תימן, שעליהם לזנוח את כל עיסוקיהם כי משיח הולך להגיע בכל רגע. רבים מן הנרדפים, למודי הסבל והמצוקה, שהיאוש השתלט עליהם, נתפסו לדבריו ולכזביו, מתוך תקוה ששחר חדש הולך ומפציע בשמי העולם כולו וישועתם קרובה לבוא.

לנוכח המצב הקשה של הקהילה היהודית, פנה מנהיגם של יהודי תימן באותם הימים, רבי יעקב בן נתנאל אלפיומי, במכתב אל הרמב”ם, שהתגורר באותם ימים במצרים, וביקש ממנו עזרה, עצה ותושיה, כיצד לחזק את יהודי תימן הנדכאים, כדי שימשיכו לאחוז במעוז האמונה של תורת ישראל.

בתגובה שיגר הרמב”ם אל הרב אלפיומי ודרכו אל יהודי תימן, אגרת ארוכה ונרגשת המוכרת לנו בשם “איגרת תימן” הידועה. האיגרת נכתבה במקור בערבית ותורגמה ללשון הקודש על ידי רבי נחום המערבי. למרות שהאיגרת נכתבה לפני למעלה משמונה מאות שנה, היא מעולם לא איבדה את האקטואליות שלה.

הרמב”ם מסביר באיגרתו את יסודות האמונה, מצביע על המחיצה החוצצת בין האמת לשקר, בין נצח ישראל לקיום הארעי של אומות העולם. בדבריו הוא גם נותן ביטוי ללעג ולקלס, לבוז ולקלון כלפי אותו משומד עם הוכחותיו הטיפשיות.

הרמב”ם מתאר את דמותו האמיתית של גואל הצדק האמיתי. הוא מנפץ ומפזר לכל עבר את כל דמיונותיו של אותו “נביא” מדומה. ואכן, באמצעות אותה איגרת, שציוה רבנו הרמב”ם ללמד אותה לאנשים, נשים וטף, הוא הצליח לגאול את יהודי תימן מהסכנה העצומה שריחפה על ראשם.

הסוד נחשף

אחד הגילויים המעניינים באותה איגרת הוא גילוי של קבלה מיוחדת שעברה במשפחתו של הרמב”ם מאב לבן ובו השנה המדוייקת בה תשוב הנבואה לישראל. התאריך בו נקט הרמב”ם הוא כארבעים שנה לאחר פרסום האיגרת. במקור, כנראה חשף הרמב”ם את הסוד כדי להראות הבדל בין סודות מהימנים המצויים בפסוקים ושעוברים מאב לבן לבין סברות בטן וגמטריאות שאינן מיוחסות לחכמים, מהם מנסים להשיק מסקנות שונות ובעיקר משונות. אולם עבורנו האיגרת מהווה המקור הקדום המוסמך ביותר, מקור אותו מביא הרבי כהוכחה לכך כי אכן הנבואה קיימת גם בימינו, ואולי דווקא בימינו כיוון שהיא קשורה ישירות לגאולה וביאת המשיח.

וכך כותב הרמב”ם:

“אבל אמיתת העת על בוריה אינה מודעת, אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת, קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קיבל הדבר וכן הדבר עד תחילת הגלות של ירושלים. כמו שנאמר עובדיה א’ כ’ “וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב”. וביאור הדבר, שבנבואת בלעם רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם. לפי שיש בתורה פסוקים שאף על פי שהכוונה בהם לשום עניין, אף על  פי כן יש בהם רמז לעניין אחר, כמו שמצינו ממאמר יעקב אבינו עליו השלום שאמר לבניו “רדו שמה”, שעכבו במצרים כמנין רד”ו שהם מאתים ועשר שנים. וכן מאמר משה רבנו עליו השלום שאמר דברים “כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ”, שישבנו בארץ ישראל מיום שנכנסנו בה עד גלות המלך יהויכין כמנין “נושנתם” והם תתע”ו שנה. וכזה הרבה.

“על העניין הזה קבלנו, שזה שאמר בלעם “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל”, יש בו סוד, שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזור הנבואה לישראל. ואז יאמרו להם הנביאים “מה פעל אל”. ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ”ח שנה, שהסימן “בתפ”ח גאולים”. ולפי ההיקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תתקע”ו ליצירה. ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח, שנאמר “ונבאו בניכם ובנותיכם” וגומר. זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ”.

במילים אחרות, כותב הרמב”ם ששום פסוק לא נאמר לחינם. ויש כמה וכמה פסוקים שטמון בהם רמזים גדולים. כמו למשל יעקב שאמר לבניו “רדו שמה”, שבזה נרמז מנין השנים שבני ישראל היו במצרים - 210 שנה כמנין ‘רד”ו’. בהמשך כותב הרמב”ם כי קיבל קבלה מאביו ואביו מאביו, שבפסוק שבדברי בלעם “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל”, מופיעה השנה המדויקת שבה תשוב הנבואה לישראל.

לדברי הרמב”ם, תשוב הנבואה כאשר יעבור אותו מספר שנים שעברו מבריאת העולם עד לנבואת בלעם. נבואת בלעם נאמרה בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים שזה יוצא - 2488 ב’תפ”ח. שם הקוד לקבלה הזו הוא ‘בתפ”ח גאולים’. והחשבון הפשוט שצריך לעשות הוא להכפיל את המספר הזה בשתיים ולקבל את התוצאה המדויקת - ד’תתקע”ו.

גילויי נבואה

ואכן, בשמונה מאות השנים שחלפו זכה עם ישראל לגילויי נבואה רבים בדרגות שונות, גלויות בצורה כזו או אחרת.

אחד החכמים הראשונים שזכו לתואר הפומבי ‘נביא’ היה רבי עזרא הנביא המוזכר בתוספות המכונה גם רבי עזרא ממונקטור. על פי החיד”א בספרו ‘שם מגדולים’, רבי עזרא הנביא הוא רבי עזרא בן שמואל שהיה מגדולי המקובלים ומרבותיו של הרמב”ן. שנת פטירתו של רבי עזרא שנויה במחלוקת, אולם אין ספק שהוא חי ממש בתקופת חזרת הנבואה לפי הרמב”ם.

גם על רבי קלונימוס בן רבי משולם ממגנצא, שהיה מרבותיו של רבינו גרשום מאור הגולה, מי שעל פי המסורת, קיבל בחלום את הפיוט ‘ונתנה תוקף’, מובא בתוספות שהתנבא בשעת פטירתו.

תיעוד נוסף לגילויים של נבואה, אנו מוצאים בהקדמה לספר ‘שאלות ותשובות מן השמיים’ שחיבר רבי יעקב הלוי ממרויש שהיה מבעלי התוספות. בספר מרוכזות תשובות הלכתיות שקיבל רבי יעקב על ידי ‘שאלת חלום’. את הספר ההדיר הרב ראובן מרגליות בלבוב שבפולין לראשונה בשנת תרפ”ו, ובהקדמה לספר מביא הרב מרגליות רשימה ארוכה של מקרים נוספים בהם זכו גדולי ישראל לרוח נבואה ששרתה עליהם ופסקו על פיה.

אמנם, בשו”ת מן השמיים מדובר בעיקר בדברי תורה, ואילו הגדר של נבואה כפי שמזכיר הרמב”ם הוא דווקא לא בדברי תורה, אלא ‘אומר דברים העתידית להיות בעולם’. גם הרבי מסביר שעיקר העניין של נביא הוא דווקא ביכולתו לנבא ולייעץ בדברים גשמיים. אולם, בכל זאת, יש בדברים משום הוכחה לקיומה נבואה ברובד מסויים.

דברי הרמב”ם על החזרת הנבואה לישראל, עולים בקנה אחד עם הדעה שהנבואה למעשה, מעולם לא בטלה. דעה זו מבוססת על דיוק ידוע בדברי הגמרא: “משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל”. בעוד שבנושאים רבים אחרים משתמשת הגמרא בלשון ‘בטלה’ או ‘פסקה’. כגון “משמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים, משחרב בית המקדש בטל השמיר ונפת צופים ופסקו אנשי אמונה מישראל”. לעומת זאת בנוגע לנבואה, חז”ל לא משתמשים במילה פסקה, או בטלה, אלא ‘נסתלקה’, המתארת היעלמות זמנית. מה גם שהגמרא עצמה בהמשך המאמר ממשיכה ואומרת “ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול”. ובהמשך היא מספרת על מקרים בהם ישבו יחד חכמי ישראל כששרתה עליהם השכינה וגילתה להם סודות”.

למעשה, מסביר הרבי, כי אין סתירה בין הכתובים משום שיש דרגות רבות בנבואה, כפי שכותב הרמב”ם. ואכן אחרי הסתלקותו של מלאכי, נסתלקה הנבואה כפי שהייתה בזמן הנביאים ונותרה רק הגילוי הנמוך שלה - רוח הקודש. אולם לאחר השנה בה נוקט הרמב”ם - שבה הנבואה לישראל ברמה גבוהה יותר של נבואה.

לפרסם לכל אנשי הדור את נבואתו של נשיא הדור: “הנה זה (משיח) בא”!

בשבת פרשת שופטים ה’תנש”א הטיל הרבי פצצה, כאשר קרא במהלך השיחה “צריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מכל אנשי הדור, שיהיה ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור, שיורה הוראות וייתן עצות בנוגע לעבודת בני ישראל”.

לאחר שמאריך אודות גילויי הנבואה אצל רבותינו נשיאינו, ממשיך הרבי ומורה: “לפרסם לכל אנשי הדור שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה שהוא מעצמו נעלה מכל אנשי הדור שיהיה  “לפרסם אצל עצמו ואצל כל אלו שאליהם אפשר להגיע - שצריכים לקבל על־עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות ועצות ד”שופטיך ו”יועציך” שבדורנו - “מאן מלכי רבנן” בכלל, ובפרט נשיא דורנו - הבא בהמשך לרבותינו נשיאינו שלפניו - שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו.. עד - הנבואה העיקרית - הנבואה ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא.”

על פי דברי הרמב”ם כי הנבואה היא ‘הקדמת משיח’. אין ספק כי השיחה המפורסמת בשבת פרשת שופטים נ”א, היא עליית מדרגה בכל הקשור לבשורת הגאולה של הרבי ובמחוייבות שלנו להביאה ‘לכל אנשי הדור’. לדברי הרבי על הגאולה העומדת ממש בפתח הדלת, והעובדה ש’הנה הנה משיח בא’ אין דין של איחול או תפילה אלא גדר של נבואה ובשורה נפלאה שעלינו לבשר לכל אנשי הדור.

(עוד על התגלות הנבואה אצל רבינו הזקן, וחידושו בנוגע לגדר הנבואה - ראה במדור ‘הפרשה החסידית’)