ימים אלה שבין כסה לעשור, היו ימים מיוחדים ב–770, מעבר לאווירת הימים הנוראים וההכ

ימים אלה שבין כסה לעשור, היו ימים מיוחדים ב–770, מעבר לאווירת הימים הנוראים וההכנות ל’שבת שובה’ ויום כיפור, היה לובש 770 חג בשל יחידות הגבירים שהייתה מתקיימת בו במהלך ימים אלה. ביום אחד מתוך ימים אלה 770 היה 770 מפונה מבאיו — למרות שאלפי האורחים חיפשו להיות בו בבחינת “אחת שאלתי .. שבתי בבית ה’ — והיו ממרקים אותו ומצחצחים אותו מלגו ומלבר, לכבוד בואם של אותם יהודים נגידים, שועי ארץ, שהיו פותחים את לבם וארנקם עבור מוסדותיו הקדושים של הרבי. שטיח ארגמני מהודר היה נפרש על רצפת בית הכנסת שידעה בימים אלה אלפי רגליים מכל הסוגים, שולחנות עגולים מעוצבים היו מוכנים פנימה ומחליפים את מקומם של ספסלי העץ החומים–קשיחים, שהיו נושאים על גבם מאות חסידים כמהים ומשתוקקים.

פעמיים בשנה היה מתקיים המעמד הזה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, ולקראת י”א בניסן, יום הולדתו של הרבי.

ההכנות למעמד הזה, החלו הרבה קודם לכן, כאשר הרבי אישר את תאריך האירוע ואת ההזמנה שנשלחה לגבירים. כל אחד מהם יושב בממלכת עסקים חובקת עולם, כאשר הגישה אליו היא רק דרך סוללה של מזכירים ומזכירות. אך כשהם הגיעו אל הרבי, כולם הניחו את כבודם בצד, עטו כיפה לראשם ונמסו מול דמותו המאירה של הרבי, שהאיר להם פנים בבחינת “רבי מכבד עשירים”.

המפגש עצמו החל באירוע יוקרתי באולם “אהלי תורה” אך שיאו התקיים בבניין 770 גופא. האורחים היו הולכים רגלית את הדרך הקצרה, והקשישים שבהם, היו מוסעים בלימוזינות יוקרתיות אל בית חיינו, שם התקיים חלקו השני שלא האירוע שהגיע לשיאו במפגש הבלתי–אמצעי עם הרבי. בשנים הראשונות קיבל הרבי את הגבירים, נדיבי הלב, ב’זאל הקטן’ שבקומה הראשונה, אך עם הרחבת מסגרת המשתתפים שהגיעו למאות, עבר מעמד היחידות ל’זאל הגדול’ שבקומת המרתף, שכאמור, הוכן במיוחד לקראת האורחים הנכבדים.

בעת הנקובה, נכנס הרבי בהדרו, פוסע על השטיח האדום ותופס את מקומו. במעמד הזה תמיד הפיקו פניו של הרבי אור לבבי מיוחד. האירוע היה נפתח בלחיצת יד של הרבי ליו”ר קרן הידידים, הנגיד מר דוד צ’ייס. זכה הוא והרבי גילה לו הארת פנים בלתי מצויה. הרבי היה סוקר את הנאספים ולאחר מכן פותח בשיחה. כל אחד מ”ידידי ליובאוויטש”, כפי שהיו מכונים, היה מקבל אוזניות דרכן יכול היה לקבל תרגום סימלוטני לתוכן השיחה.

עם תום השיחה, היה נפתח החלק האחרון — העיקרי והחשוב ביותר מבחינת התורמים — במעמד שנמשך, כאמור מאז שעות הבוקר. בזה אחר זה היו ניגשים הגבירים אל הרבי, כל אחד לבדו (או עם רעייתו) והיו משוחחים עם הרבי בנושאים שעל אודותם ביקשו לשוחח. חלק היו מציגים לבטים בעולם העסקים שניווטו, חלק ביקשו להתייעץ בנושאי השקעות שונות שהוצעו להם, והיו מהם שביקשו לנצל את ההזדמנות בשביל הדבר היקר והחשוב להם ביותר — בני ביתם; לבקש בעבורם ברכה לבריאות ולשנה טובה.

בשנת תנש”א נמשך מעמד זה קרוב לשש שעות, כאשר הרבי נכנס לבית המדרש בסביבות השעה חמש אחר הצהריים. במשך כשעה נשא הרבי דברים בעניני צדקה ובעניני הזמן והשעה — עשרת ימי תשובה בתום השיחה החלו הגבירים לעבור בזה אחר זה במשך חמש שעות רצופות!

אם בכל ימות השנה השלוחים היו מקבלים מהרבי יחס עם שאר אחיהם החסידים, הרי שבמעמד זה הרבי האיר פנים גם לשלוחים והיה מראה להם אותות קירוב שלא כרגיל. השלוחים שהביאו את האורחים שלהם, הנגידים, ניגשו יחד עמם אל הקודש — אם בשביל תרגום דברי הרבי, ואם בשל עצם העמידה לצדו של האורח שהגיע בפעם הראשונה לרבי. היו גם שלוחים שעמדו מהצד ביראת כבוד וביראת הרוממות.

כשסיימו ה’בעלי בתים’ לעבור, היו השלוחים עצמם שומעים שיחה קצרה מפי הקודש, ולאחר מכן זוכים לקבל דולר עבור צדקה. בשנת תש”נ, טרם צאתו, פנה לשלוחים שליוו את האורחים, ואיחל להם “גמר חתימה טובה”, כשהוא מפרט ברכות לפי סדר האלף–בית, החל מ”שנת אורה, שנת ברכה”, וכו’, עד “שנת שמחות גדולות, תשועה ותשובה עילאה”.

אין להעריך את גודל הרושם העז שהותיר מעמד מיוחד זה על נפשם של האורחים ה’בעלי בתים’, אשר זכו לדבר עם הרבי ב’יחידות’ כפי שהייתה קיימת בשנים ההן, בארבע עיניים. לצד העידוד על הצדקה, הרבי תמיד ניצל שיחות אלו כדי לחזק את הזהות היהודית ואת החיבור המעשי שלהם לחיי תורה ומצוות, מה שהשפיע באופן ישיר גם תרומותיהם עבור פעולות השלוחים במקומם, והפיכתם לשותפים נאמנים לענייניו הקדושים של הרבי.

בתום מעמד היחידות, כל אחד מהמשתתפים קיבל לביתו בדואר מכתב אישי מהרבי, וכן תמונה מהודרת שבה הוא נראה משוחח עם הרבי ביחידות.