א הימים ימי טרום מלחמת העולם השניה. בוורשא בירת פולין נמצאת ממלכה יהודית, מבורכת

א

הימים ימי טרום מלחמת העולם השניה. בוורשא בירת פולין נמצאת ממלכה יהודית, מבורכת בחסידויות למכביר. על חסידויות אלו נמנו רבבות חסידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים, צורבי תורה ומוקירי רבנן.

באותם ימים התגורר בוורשא חסיד חב”ד שהיה סוחר לפרנסתו, ר’ זלמן שמוטקין שמו. בכל צהרי יום היה עושה את דרכו מהמרכז המסחרי של וורשא ונכנס לישיבה שהיתה ממוקמת בסמוך, שם היה נוהג להתפלל תפילת מנחה ובשעות שלאחר מכן נכנס בלימוד עמקני ומפולפל עם תלמידי הישיבה, מהחריפים שבהם.

יום אחד פנה אליו אחד מבחירי הבחורים, ‘העילוי’, בחור בשם מאיר, ובפיו טענה:

“מדוע אינך מלמד אותנו חסידות?” שאל הבחור. “אתה הרי חסיד חב”ד והיה מן הראוי לערוך שיעור בחסידות”.

ר’ זלמן הביט בפניו הצעירות והרציניות של הבחור. פניו הפיקו חן נעים. האמת והתמימות שבהן נאמרו הדברים נגעו לליבו, והוא קיבל את הטענה החיובית. בו במקום הוחלט על הקמת שיעור תניא יומי.

במשך כמה שבועות התמיד ר’ זלמן בקיום השיעור, כשמדי יום היו מגיעים אל השיעור תלמידים סקרנים נוספים. אלו נסחפו אחר הסבריו המאלפים של ר’ זלמן ועד מהרה הפכו לבאי קבע. אל השיעור הגיעו ‘העילוים’ וטובי הבחורים של הישיבה. עם הזמן, אהבתם לר’ זלמן הפכה לבלתי מסוייגת; הם השתוקקו לשמוע את הסבריו בחסידות. כעבור זמן קצר, החלו אף להתייעץ עימו בהנהגתם התורנית והחסידית, ועצותיו הנבונות שהיו ספוגות ברגש חסידי, היו נר לרגליהם.

האוירה החסידית בישיבה הפכה את פניה. מנהגי חב”ד החלו נצפים בהנהגת התלמידים וליבם גועש ורוגש במעיינות החסידות. הדבר שימח מאוד את ר’ זלמן, שראה את השפעתו נושאת פירות מתוקים.

לעומתו, קשה היה הדבר לאדמו”ר שהיה נשיא הישיבה. הלה סירב להשלים עם העובדה שבחירי תלמידיו נמנים על משתתפי השיעור הנלהבים. היה לו ברור כי לבם של התלמידים לא איתו. זו הייתה תחושה לא פשוטה שהטרידה את מנוחתו.

ב

היה זה יום אביבי, טרום חג הפסח, כאשר ר’ זלמן הגיע כהרגלו אל היכל הישיבה. אך פסע על מפתן דלת היכל הישיבה, פנה אליו אחד מצוות הישיבה ואמר לו כי ראש הישיבה קורא אותו לחדרו. ר’ זלמן נענה לקריאה התמוהה ופנה לחדרו של ראש הישיבה.

“ידוע לנו על השיעור בתניא שאתה מוסר כאן מדי יום”, פתח ראש הישיבה ישירות. “כפי ששמת אל לבך, מאז שבאת לכאן, ניכר שינוי ברוח הישיבה, ורבים ממצוייני התלמידים פונים לדרך של חב”ד”.

ראש הישיבה דיבר גלויות. “למרות שאנו מכבדים את חסידות חב”ד, איננו מסכימים עימם ודרכנו שונה. מכיון שכך, קיבלתי הוראה ישירה מהאדמו”ר, שלא להרשות לך על קיום השיעור שלך בישיבתנו”. חתם את השיחה בקול נחרץ.

ר’ זלמן הנהן בראשו ושמר את הדבר בליבו, חיכה לראות כיצד יפול דבר.

בהגיע יום שביעי של פסח, התאספה קבוצת תלמידים, מושפעיו של ר’ זלמן בביתו לסעודת משיח. לפתע נשתנתה ארשת פניו של ר’ זלמן וניכר היה כי משהו נסתר מעיב על רוחו. לאחר מספר רגעים חשף בפניהם את שיחתו הטעונה עם ראש הישיבה ועל החלטתו החד–משמעית. אנחה פרצה מליבו ר’ זלמן והוא הוסיף: “מכיון שכך, לא אוכל יותר למסור לכם שיעור בישיבה”. פניהם של התלמידים הביעו מורת רוח מרובה.

התלמידים לא ויתרו: “אם נעשה זאת בבית אחר ולא בין כתלי הישיבה, לא יוכל איש לומר לנו מה נעשה”, אמרו. “לאחר שגילינו את תורת החסידות - לא נוכל לוותר עליה. לולא תורת החסידות חיינו אינם חיים!” הטעימו בדבריהם היוצאים מן הלב.

בלית ברירה, הוחלט על העתקת השיעור לאחת הדירות שבסמוך לישיבה. מספר בחורים מתלמידי הישיבה הצטרפו לשיעור, ועד מהרה הפך השיעור לאבן שואבת עבור תלמידים רבים.

משנוכח האדמו”ר, מנהיג הקהילה החסידית שבמסגרתה פעלה הישיבה, שכך הם פני הדברים, לא היסס מלהטיל חרם על התלמידים ואסר על הוריהם להיפגש עימם עד שישובו מסורם. בעיני כל הקהילה הם הפכו למנודים שאסור לצרפם למנין. לא פחות.

על רקע האירועים הקשים נאלץ ר’ זלמן להפוך את השיעור למסגרת ישיבתית לכל דבר, ולהעביר את הישיבה לאיזור אחר, הרחק מהקהילה המקומית.

תחושת הבחורים היתה קשה. לא היה גבול לבדידותם ולעצבונם, זאת בנוסף על חרדתם מקפידתו של האדמו”ר שהייתה ידועה כמזיקה. אף על פי כן, לא נמנעו מלהמשיך ולדבוק בהצטרפותם לישיבה החדשה, ובעיקר לדרך החדשה.

ג

לאחר מספר חודשים הופיע אחיו של מאיר, מנהיג ה’מורדים’, בדירה החדשה של הישיבה ובפיו הודעה לאחיו: בהוראת האדמו”ר, עליו להתייצב בחדרו לאחר תפילת מנחה. הבחור העילוי מאיר אמנם לא הסכים עם דרכו של האדמו”ר, אך זה לא פגע בהערכתו אליו כתלמיד חכם ומנהיג קדוש.

בצעדים מתוחים פסע מאיר לעבר חדרו של האדמו”ר, מצייר בעיני רוחו את הפגישה המתוחה שסופה מי יידע. ‘אחת היא לי’, הרהר לעצמו. ‘אני ממשיך בדרך שנחשפה לפני’. 

והנה, הוא כבר ניצב מול פניו הזכות של האדמו”ר, מביט בו בעינים מבוישות. קולו של האדמו”ר היה מרגיע:

“מה אתה לומד כעת?” שאל האדמו”ר בטון רך.

“אנו עוסקים כרגע במאמר ‘והתקדשתם’ בליקוטי תורה של אדמו”ר הזקן”, מאיר החל להרצות בפניו את תוכן המאמר בהתלהבות רבה, כשפלג גופו העליון מיטלטל בהתלהבות ואגודלו חותרת באוויר מעלה ומטה.

כשסיים, ניכר היה מהבעת פניו של האדמו”ר כי הוא בהתפעלות מעומק המאמר אך לא מהדרך… מאיר ניסה לדבר ולהסביר את הדרך החדשה, את המניעים, את ההשתוקקות לעלות ולהתעלות בדרך העולה בית א–ל, אך האדמו”ר עמד על דעתו. בשלב מסוים הוזכר שמו של הרבי הריי”צ, או אז הוציא האדמו”ר מפיו משפט חריף.

הבחור ההמום לא יכול עוד היה לסבול את המעמד, ומילט עצמו החוצה.

ד

למחרת השיחה הכואבת עם האדמו”ר, החל מאיר לחוש בתשישות איומה פושה בכל חלקי גופו. הוא חלה וחומו עלה. עד מהרה התברר כי לקה בקדחת ואושפז בבית הרפואה.

אימו של מאיר שעד כה נמנעה מלבקרו בשל האיסור שהטיל האדמו”ר, פנתה לאדמו”ר בבקשה לברך את בנה להירפא ממחלתו. תשובת האדמו”ר הדהימה אותה:

“הנהגתו גרמה זאת!” אמר האדמו”ר חדות. “במידה וימשיך לעמוד במריו, הוא יילך לעולמו בתוך יומיים”.

חיציו החדים של האדמו”ר פילחו את ליבה הדווה של האם ואותות חרדה ניכרו על פניה.

היא נחפזה לבית הרפואה וביקשה לשוחח עם בנה ששכב מרותק למיטתו, מתקשה להניע את איבריו. הפגישה היתה גורלית, והיא עשתה ככל יכולתה להתחנן אליו ולשכנעו לשוב לישיבה ולדרכו של האדמו”ר. בכיה הגובר של אימו נגע מאוד לליבו של מאיר וייסר קשות את מצפונו.

לאחר הפצרות בלתי פוסקות, נענה ואמר לה בהתרגשות:

“אמא, תני לי שעתיים לחשוב על זה”.

הביטה האם דומם בבנה, מנענעת קלות בראשה. חשה בקצה אור במנהרה החשוכה.

בתום שעתיים של צפייה דרוכה, שבה האם למיטתו, גחנה לעברו, כמו מבקשת לשמוע את המילים שהיא כה רוצה לשמוע.

“לאחר שאני כבר יודע את האמת”, פתח בהתרגשות, “אני נחוש להמשיך בדרכי זאת, אף אם חלילה מחיר האמת הוא גזירת מוות, אחת היא לי ולא אוותר!” סיים את דבריו בנחרצות, לקול בכייה המתייפח של אימו.

מעתה, כל הפצרותיה נפלו על לב עיקש שמיאן לשקול בשנית את החלטתו, אך מאידך, התפלץ בתוכו לשמע בכייה הגובר של אימו המיוסרת.

יום אחד חלף, ומצבו של מאיר הדרדר ביתר שאת. סבלו גבר ומכאוביו תקפוהו ללא רחם.

ה

היה זה בתקופת הימים הנוראים. השמועה על בואו של הרבי הריי”צ אל העיר וורשא, עשתה לה כנפיים והגיעה גם לאוזני חביריו של מאיר החרדים לגורלו. בעצת אחת עם ר’ זלמן שמוטקין, נסעו שניים מהם לרבי לבקש את ברכתו הקדושה.

בבואם אל הרבי, שטחו את אשר על ליבם והתייפחו בבכי קורע לב. הרבי, כמו מתעלם מדבריהם, נעץ מבטו בנקודה נעלמת ושקע בהגיגיו. לפתע הניף הרבי ידו בתנועת ביטול חדשה, וכשחיוך קל על פניו סימן כי היחידות הסתיימה.

השניים לא הבינו את פשר תנועתו של הרבי ומשמעותה. הם חזרו אפוא לעירם במפח נפש, שבורים ורצוצים.

בהגיעם לעירם, פסעו השניים בצעדים מתוחים אל חדרו של מאיר בבית הרפואה, והתקשו להאמין למראה עיניהם. מאיר ששכב עד לנסיעתם בלא יכולת להניע את גופו הצמוק, התעורר לפתע לחיים רעננים. רק יומיים חלפו מאז, וכבר כוחו שב אליו ואור מילא את פניו…

ו

זכה מאיר - הלא הוא הרה”ח ר’ מאיר בליז’ינסקי - והיה לאחד מגדולי החסידים. שמו נישא לתהילה ולתפארת בידי מאות מושפעיו ותלמידיו הרבים שנהנו מפקחותו החסידית ולשונו השנונה, לצד מידות טובות ויראת השמים שלו שליווהו בכל דרכיו. 

את הסיפור סיפר בעל המעשה בעצמו בהתוועדות י”ב י”ג תמוז תשמ”ה לתלמידיו ונושאי לקחו בישיבת תו”ת כפר חב”ד בנוכחתו של ר’ מענדל פוטרפאס ע”ה