מקובל ששלוחי המלך ברחבי העולם, יוצאים לשליחותם וחוזרים ממנה רק עם התגלות המלך המ

מקובל ששלוחי המלך ברחבי העולם, יוצאים לשליחותם וחוזרים ממנה רק עם התגלות המלך המשיח. שם מקומם, שם ביתם ושם הם מגדלים את ילדיהם ומחתנים אותם. שם גם הם מזדקנים. שליחות לכל החיים. מאת נ’ שור

מסתבר שיש גם סוג נוסף לשלוחים — כאלה הפועלים חצי שנה בלבד בעת “עונת התיירות”, כפי שקוראים לזה. מדובר בשלוחים הפועלים בערים שונות ברחבי העולם, בעיקר בהודו, שם הם פועלים עם מטיילים ישראלים ויהודים המגיעים באלפיהם. דא עקא, שיש חודשים בשנה שאין שם אף לא מטייל אחד. זו פשוט לא עונת התיירות. גשמי מונסון זועפים, טמפרטורה גבוהה, לחות בלתי נסבלת — כל אלה מבריחים את המטיילים מאיזורים אלה באותן תקופות הנמשכות על פני כמה חודשים בשנה. קהילה יהודית מקומית — גם אין (ראה מסגרת).

זה הזמן שהשלוחים אורזים ציוד, וחוזרים בחזרה לארץ הקודש כדי למלא מטענים, לגייס כספים, ולהמשיך את הפעילות עם המטיילים שחזרו בינתיים לארץ ישראל ולהתקדם איתם הלאה ביהדות.

מדובר במצב לא פשוט כלל. כי איפה בעצם הבית שלך? היכן הם הרהיטים שהשקעת בהם? והבגדים הטובים היכן הם נמצאים, בארץ ישראל או בארון הבגדים שבכפר הנידח בהודו? ומה עם צעצועי הילדים? השאלות הן רבות ולא פשוטות. האם כשחוזרים לארץ ישראל, לוקחים הכול או משאירים את הכל שם, ופה קונים הכול מחדש?

מדובר בתנאי מחיה לא פשוטים, שלא לדבר על המחיר הנפשי. שכן אדם בטבעו מחפש יציבות ועוגן בחייו. בית של קבע, ולא לנדוד בין שני בתים. זו הייתה השאלה הראשונה שהפנינו לשלושה זוגות שלוחים הפועלים בתבנית עבודה זו:

איך אתם מתמודדים עם חוסר היציבות של מגורים בשני מקומות?

ר’ מוטי וליבי גרומך, הם שלוחים בעיר האמפי שבהודו, והם מודים שמדובר במצב לא פשוט כלל:

“באמת עד היום היינו נעים ונדים בלי שום יציבות, כי גם לא היתה לנו דירה בארץ ישראל. הבעיה הגדולה היא למצוא דירה מרוהטת להשכרה למשך ארבעה חודשים. בארץ ישראל רגילים להשכיר לתקופות של מינימום שנה. כך נאלצנו לשהות אצל ההורים בתקופות שבהן אין מטיילים בהאמפי. זה קשה להיות תלושים בלי מקום משלנו. רק לאחרונה קנינו סוף סוף דירה בנחלת הר חב”ד, כך שלפחות בארץ ישראל יש יציבות מסוימת”.

ר’ רן וליאת שמיר, פועלים בעיר ווטה קאנאל, אף זו בהודו, וגם הם מתמודדים עם אותה בעיה.

ליאת: “באופן פרדוקסלי אני אדם שצריך יציבות ומסגרת, ואני מסבירה לעצמי שזו היציבות שלי, חצי שנה כאן וחצי שנה שם. כי בעצם גם אדם שיוצא כל בוקר לעבודה, הוא חי חצי בבית חצי בעבודה, אז אצלי זה מתחלק בין ארצות”… מסבירה ליאת בחיוך. “זו הרוטינה שלנו, זו השגרה. אצלנו העונה של השליחות קצרה, אז אין לנו מקום שהוא יותר של ‘קבע’. אפשר לומר כי בארץ ישראל אנחנו מרגישים יותר קביעות, בגלל הדירה שאנו חוזרים אליה כמו שהיא, בניגוד להודו שם הכל ארוז ויותר חשים את המעבר של פריקת ארגזים והתארגנות מחודשת”

ר’ יואל ושטערני כפלין, גם הם מפצלים את השנה שלהם. חצי שנה אחת הם נמצאים בקאסול הודו ובחצי האחרת הם נמצאים בשיקאגו שבארצות הברית. הם מכירים היטב את קו הטיסה מנקודה לנקודה ובחזרה: “אני לא מבין מה הבעיה, אני לא מכיר משהו אחר” אומר ר’ יואל כפלין. “מאז שהתחתנו אנחנו חצי שנה בשיקאגו וחצי שנה בשליחות. זה מאוד נורמלי עבורנו, וטוב לנו כך. העונה של המטיילים בקאסול היא בקיץ, ובחורף אנחנו בשיקאגו.

תוכלו לפרט מדוע בעצם אתם צריכים לגור חצי כאן וחצי שם?

מוטי וליבי: “בהאמפי, כמו במקומות רבים בהודו, יש עונת מטיילים. אין קהילה בהאמפי, מלבד יהודי אחד שחי כאן עם גויה רח”ל. בקיץ הטמפרטורות יכולות להגיע עד 50 מעלות. החום וגשמי המונסון ברמה שבלתי אפשרי לשהות בהם. אין פה שום מטייל שפוי בדעתו בעונה הזאת. לכן ארבעה חודשים אנחנו גרים בארץ ישראל, ושמונה חודשים בשליחות”.

רן וליאת: “העונה שלנו היא בחורף, מחנוכה עד אחרי פסח. בתשרי יש קור אימים ובחורף כבר מתחמם. לא שואלים שאלות על מזג האוויר בהודו, הכל הפוך כאן. עד סוף החורף כבר נורא חם”.

מוטי נאנח ומפרט את הקושי הכלכלי העצום הכרוך בעניין. “תבינו, אנשים פה בארץ ישראל תוהים כלפיי — איך שליח אוסף כסף כדי לקנות דירה לעצמו בזמן שהם עצמם עוד לא קנו דירה, הרי מצוקת הדיור היא של כולנו. אבל אני משלם שכירות גם במקום השליחות, וגם צריך לשלם שכירות (או משכנתא) בארץ ישראל. אז או שאני אשלם שכירות כל השנה בגלל ארבעת החודשים שאני בארץ ישראל (אי אפשר לשכור דירות לכמה חודשים בלבד), שזה הרי לא הגיוני, או שאקנה דירה. בכל  מקרה אני משלם משכנתא כאן ושכירות שם, שזה בעצם לשלם כפליים בתחום הדיור. זו הוצאה ענקית לשליח, שגם כך צריך לממן את החיים והפעילות השוטפת והענפה שם”.

רן וליאת שמיר: “אכן, גם לנו קשה עם התשלום הכפול. בארץ ישראל אנחנו גרים בשכירות בנצרת עילית, ומשלמים כל השנה למרות שאנו גרים בדירה רק חצי שנה. בעבר היינו שוכרים כל פעם מחדש ועוברים דירות גם בארץ ישראל, אבל החלטנו לייצב את המעברים והנדודים לפחות כשאנו בארץ ישראל. כך אנו משלמים כל השנה שכירות על דירה בארץ ישראל, על מחסן בהודו, וחצי שנה גסט–האוס בהודו. לפעמים אנחנו מביאים זוג שלוחים נוסף לתגבור או להחליף אותנו, כגון במצבים של לידה, ואז התשלום הוא כפול ומכופל.

“קצת כואב לשמוע ביקורת מאנ”שים שרואים בנו בעצם ‘אויס שלוחים’ בגלל שאנחנו לא שם כל הזמן. ראשית, אין מה לעשות שם מספר חודשים בשנה. אין שם נפש יהודית. שנית, הרי כל כסף שיש לנו מושקע שם. שלישית, גם כשאנחנו בארץ ישראל, אנחנו עומדים בקשר עם מטיילים שהיו אצלנו בעבר. בית חב”ד זה החיים שלנו, ומה לעשות שכאשר אין מטיילים אין לנו צורך להיות שם? זה אופי הפעילות”.

היכן נמצאים רוב החפצים שלכם?

ר’ רן שמיר: “אין כזה דבר ‘רוב’, יש לנו הכל כפול… בבית בארץ ישראל יש לנו הכל, ובהודו יש לנו פי כמה, כי בהודו צריך שלוש מאות כיסאות ולא ששה… כל מוצר ביתי שרק נעלה על דעתנו, יש לנו כפול שתיים, כי הרי לא נבזבז מקום במזוודה עבור קומקום חשמלי, כאשר צריך אוכל ודברים נחוצים אחרים. אז יש צעצועים שם וכאן, מיטת תינוק שם וכאן. הכל. זו באמת הוצאה רצינית לזוג צעיר”.

•

לא רק המגורים המפוצלים יכולים להוציא את האדם מדעתו ומשלוותו, אלא גם עצם המעבר ממקום למקום, האריזה, האכסון, המזוודות — הכול מהווה פרויקט מורכב וקשה ביותר.

“אוי,” אומר ר’ מוטי גרומך, “מדובר בסיפור רציני. בגלל שאנחנו גרים כאן בהודו בחיק הטבע ולא בעיר נורמלית, הטבע יכול להרוס לנו את כל הציוד בבית. בהעדרנו נכנסים לכאן נחשים ועקרבים, יש גם עכברים למיניהם, שלא לדבר על דליפת גשמים ועובש שהורסים כל חלקה טובה. זו הסיבה שאיננו יכולים לסגור את הבית ולנסוע לארץ ישראל, אלא כל נסיעה כזאת כרוכה בפרויקט של ממש. בכל פעם שאנחנו עוזבים את הודו, אנחנו אורזים הכל בארגזים — לא כמו למעבר דירה, אלא כמו למלחמה — כדי שהכול יישאר שלם עד שנשוב. הספרים למשל, שהם יקרי המציאות כאן, ארוזים בארגזי ברזל כדי למנוע מבעלי חיים לכרסם בהם…

למרות זאת, כשאנחנו שבים מהארץ, הבית נראה נורא. צריך עבודה קשה עם מספר פועלים כדי שאפשר יהיה לשבת על כיסא. כדי לשתות כוס מים צריך לפרוק את כל ארגזי הציוד של המטבח. בגלל הקושי הזה, אני נוסע בכל פעם לפני אשתי והילדים ומכין את הבית עבורם כדי שיגיעו לבית מוכן ונורמלי”.

ליבי: “אני נשארת בארץ ישראל ומגיעה אחריו עם הילדה, וזה עצמו מדובר בפרויקט לא פשוט. לא קל לי לטוס לבד עם הילדה, לקנות את כל הציוד הנדרש ולארוז הכול לבד, אבל זה ודאי עדיף לי מלהגיע לבית שנראה כמו אחרי מלחמה…

“כל מעבר משם לכאן ומכאן לשם, דורש התארגנות וחישוב מדוקדק של מה לוקחים למשך התקופה הבאה, אילו בגדים לוקחים ואילו משאירים, כי הרי כשנחזור להודו נצטרך לקחת אתנו הרבה אוכל, וצריך מקום פנוי במזוודות. כל פרט נרשם ומחושב, מה חסר לנו, מה צריך לקנות בארץ ישראל, מה כבר יש, הכל דורש חשיבה והתארגנות רצינית מראש”.

ר’ רן וליאת: “גם אצלנו הטבע הורס הכל. נאכלו לנו כאן הרבה ספרים על ידי עכברושים. עם הזמן למדנו לארוז ולשמור על החפצים. רק לאחרונה גיליתי תכשיר סופח רטיבות שימנע עובש, כל רעיון כזה משכלל לנו את האחסון המורכב. אנחנו גם לא יכולים לסמוך על המקומיים שישמרו לנו על הבית, כי לעיתים הם פורצים למחסן וגונבים מצרכים. צריך להתפלל חזק שהכל יישאר שלם במקומו”.

ר’ יואל כפלין: אנחנו משתדלים שבכל מקום תהיה לנו יציבות ותנאים נוחים. בנינו בית חב”ד יפה עם מקווה וכל מה שצריך במקום השליחות. נכון שבכל פעם, המעבר עם הילדים דורש תקופת הסתגלות של כמה שבועות, עד שהם נכנסים לתלם. ובכל זאת עבורם זה יותר מאתגר, בית שונה, שפה שונה, אקלים ונוף שונים.

•

מה חוסר היציבות הזה עושה לנפש? הרי האדם, ובפרט הילדים, צריך מקום קבוע משל עצמו.

ר’ מוטי: “כשלא היתה לנו דירה בארץ ישראל, באמת הרגשנו תלושים. זה היה קשה מכל בחינה. אבל אין ספק שהמקור והבסיס ודירת–הקבע שלנו היא בהודו, במקום השליחות. אפשר לומר שכשאנחנו נמצאים בארץ ישראל, אנחנו מתגעגעים לשם וחשים הקלה כשאנחנו מגיעים למקום ‘שלנו’, שזה מקום השליחות. גם בקיץ האחרון, כאשר כבר ברוך השם היתה לנו דירה משלנו בארץ ישראל והרגשנו סוג של יציבות, התגעגענו למקום השליחות. אנחנו מחדירים את הרגש הזה גם בילדה, שתרצה לחזור להודו ולא תקבל זאת כקושי חלילה. כל צעצוע יפה שאנחנו רואים, אנחנו קונים “עבור הודו”, כלומר נפתח את זה רק כשנגיע לשם, ואז הילדה מחכה להגיע לשליחות.

אך למעשה, השליחות נמשכת במלוא עוזה גם כשאנחנו בארץ ישראל. אנחנו מארחים מטיילים שהכרנו בהודו, עומדים בקשר עם “בוגרים”, ולמעשה אנחנו כל הזמן עם הפנים לשם, השליחות היא–היא החיים שלנו.

כל מעבר ממקום למקום, דורש שבועיים של הסתגלות, בעיקר עבור הילדה. אמנם היא עוד קטנה ולכן עוד לא חווינו קושי משמעותי. סביר להניח שכאשר היא תיכנס לגן הילדים, הכול יהיה מורכב יותר. אבל אנחנו משתדלים שהמקום אליו שואפים, יהיה השליחות ולא הנוחות בארץ ישראל, כך שזה יחדור גם בה בעזרת השם”.

ר’ יואל כפלין: ההבדלים לא כאלו גדולים, כי גם בשליחות אנחנו נמצאים עם עוד משפחה, משפחת וינדרבאום, ולכן יש לנו חברה ולילדים יש עם מי לשחק. מאידך, דווקא בשיקאגו הקהילה היא קטנה עם שישה ילדים בכיתה, כך שהמעבר מבחינה חברתית לא כל כך משמעותי בעבורם, בין גננת בגן קטנטן בשיקגו, לגננת או בחור שהבאנו עבורם לקאסול שילמד יחד עם הילדים שלנו ושל משפחת וינדרבאום.

ובכלל, מבחינה חברתית כיום, לנו המבוגרים יש וואטסאפ, אז גם אם היינו לבד, אין זו הבדידות של פעם שאין עם מי לדבר. כל החבר’ה בקשר כל הזמן, הטכנולוגיה מחקה את המרחק, ברוך השם.

ר’ רן וליאת: “בארץ ישראל, תקופת ההסתגלות קלה יותר. הילדים נכנסים למוסדות החינוך המקומיים. אמנם לא תמיד יש מקום מחמת אילוצי המסגרת, אבל לרוב אנו מצליחים להכניסם למוסדות. המעבר להודו קשה לילדים וגם לנו, כי זה מעבר בין ציוויליזציה נורמטיבית לטבע הפראי, בין עיר בארץ ישראל לבין מקום המתפקד כג’ונגל. בין הפרטיות של בית בקהילה, לחיים בבית ציבורי הומה אדם באופן תמידי. בכל מעבר כזה, הילדים חווים עצירה בתהליך ההתפתחות שלהם עד להסתגלות…”

•

למעשה, גם כשהם בארץ ישראל, הם לא נחים. יש מספיק מה לעשות ולפעול. מה בדיוק, זו השאלה שהפנינו אל השלוחים: מה אתם עושים כשאתם בארץ ישראל?

ר’ מוטי וליבי: בארץ ישראל אנחנו פועלים הרבה לגיוס כספים כדי שנוכל להמשיך את הפעילות כשנחזור. כמו גם אנחנו בקשר רצוף עם המטיילים שהיו אצלנו בבחינת “פעולה נמשכת”. דואגים לשיבוץ של המקורבים בישיבות או במדרשות לבנות, מארחים אותם לשבתות, ועוד. 

ליאת: אני מצאתי עבודה עונתית קבועה במוסדות חב”ד בנצרת, וזה משתלב לי יפה עם התקופה שאנחנו בארץ ישראל. רן יוצא בינתיים לגיוס כספים רציני, ואז האתגר שלי הוא להישאר לבד עם הילדים.

אנחנו מקפידים לשמור על קשר עם המטיילים, והסיפוק הגדול הוא לקבל ד”שים חמים מאנשים שהיו אצלנו והחלו להתקדם ביהדות. כך למשל, הייתה אצלנו בבית חב”ד אישה שהחליטה “בסך הכול” לכסות את הראש פעם בשבוע, והיום היא בכיסוי ראש מלא ובעלה מזוקן, וכבר נולד להם תינוק ושמו בישראל: ‘שניאור’… או קיבוצניקית שהחליטה להדליק נרות והתקשרה לבשר שהיא אכן מתמידה בכך.

פה בארץ ישראל, אנחנו ממשיכים לשמש להם כאוזן קשבת לשאר ענייניהם. השליחות לא מסתיימת בשדה התעופה בלוד…

ר’ יואל כפלין: בשיקאגו יש לנו קהילת בית משיח, קטנה ונחמדה, ובתקופה שאני שם, אני עובד כרגיל כדי להתפרנס ובינתיים מגייס כספים לתקופת השליחות.

תוכלו להצביע גם על יתרונות בשליחות באופן הזה של חצי–חצי?

“אכן, יש כאן גם יתרונות, ולא רק קושי,” אומר ר’ מוטי. “יש שלוחים שכל השנה חיים גם את השליחות לצד המלאכה המפרכת של גיוס הכספים, וזה עלול להשפיע להם על הפעילות, כמו למשל שהלב שלהם ימשוך אותם לפעול יותר עם יהודים עשירים. אני ברוך השם עובד עם מטיילים “תפרנים”, שחיים על השקל האחרון, כך שבכל עת שאני בשליחות, אני נטו בפעילות. כשאני מגיע לארץ ישראל, אנחנו ממשיכים לארח את המטיילים שהיו אצלנו בהודו, משבצים אותם בישיבות על מנת שימשיכו בתהליך ההתקרבות, ויש לי את ה”לוקסוס” למצוא זמן לגיוס כספים, וזה קורה, כאמור, בנפרד מהפעילות עצמה של  השליחות.

ישנו כמובן גם את היתרון המשפחתי — בזמן שהותנו בארץ ישראל, אנחנו רואים יותר את המשפחה, נהנים ומוקירים את העובדה שיש לחם מוכן וחומוס קנוי; כי בשליחות אנחנו מכינים את הכל מאפס. יש לנו ארבעה חודשים של מנוחה מהעניין הטכני הזה שלוקח הרבה משאבים, זמן וכוחות גוף ונפש. יש לנו ארבעה חודשים של טבילה במקווה מסודר ולא בנהר עם צפרדעים… ובכלל לחיות בין חסידים זה תענוג”, מתאר מוטי.

ר’ יואל כפלין: מבחינתי יש גם יתרונות בצורה כזו של שליחות, כך יש לנו עונת מנוחה ולא נשחקים מרוב עבודה. אנחנו חוזרים להודו עם כוחות מחודשים וחווים בהחלט סוג של התחדשות; אבל זה לא שחשבנו על כך מראש, פשוט אלו התנאים במקום הזה בהתאם לעונת המטיילים. בהודו — רק בערים המרכזיות יש עבודה כל השנה, או במקומות שבהם ישנה קהילה יהודית וותיקה כמו קוצ’ין. שאר בתי חב”ד באזור הם ‘למטייל’, ולכן הם לפי עונת המטיילים.

ר’ רן וליאת דווקא בוחרים לדבר על החצי היפה שבמקום השליחות: “אנחנו גרים במקום מדהים ביופיו, בקצהו של הר גבוה ומיוחד. בבוקר, כל העמק מלא ערפל ורוגע אינסופי. פעם אחת בליל שבת הייתה כאן שקיעה כל כך יפה, עד שאפילו המקומיים וגם אנחנו עמדנו וצפינו בהתרגשות עם דמעות בשמש השוקעת. פלאי הבריאה כאן בהודו זה משהו מיוחד.

הילדים מקבלים כאן מרחבים גדולים למחיה לצד תשומת לב חיובית מהמטיילים. כיף לנו לפגוש את עַם ישראל. בארץ ישראל, מי שמצליח לעשות ‘מבצעים’ פעם בשבוע, הוא מרוצה מעצמו, ואילנו אנחנו זכינו להיות כאן בשליחות מסביב לשעון, גם אם זו רק חצי שנה, הרי שהיא מאוד אינטנסיבית, ‘בית פתוח’ מהבוקר עד הערב. הרי גם שלוחים רבים בקהילות מבוססות, אין להם את האינטנסיביות הזו של בתי חב”ד למטיילים, שכל היום עסוקים ב’מבצעים’.

“אני מאמינה”, אומרת ליאת בלהט, “שנבחרנו על ידי הרבי לשליחות הספציפית המיוחדת הזו. קיבלנו תשובות מפורשות. פעם קיבלנו מכתב מדהים מהרבי  דרך האגרות קודש: ‘אפילו שהוא מרגיש שהוא חי בעיירה נידחת, הוא צריך להיות מאושר על כך שהוא מקיים את שליחותו בעלמא דין’, אז אשריי שזכיתי לקיים את השליחות המיוחדת שלי בעולם הזה. אין לי שום ספק שלא יהיה מכך שום נזק לילדים, ואני מודה לרבי על כך שבחר בנו לשליחות הזו”.

•

ווטה קאנאל

ווטה קאנאל היא עיירת נופש הסמוכה לקודאי קאנאל שבדרום הודו. העיירה היא אוסף קוטג’ים של מקומיים המפוזרים באזור הררי וירוק, ממנו נשקף נוף יפהפה. המטיילים מגיעים למקום, מחפשים קוטג’ להשכרה ומתקשים להיפרד מהשלווה לשבועות הקרובים. הקסם של ‘ווטה’ הוא ניתוקה מתחומי הציוויליזציה, ללא אינטרנט, טלפון או כל קשר אחר עם העולם הרחב, אפילו מים זורמים זה מצרך נדיר. למקום נידח זה הגיעו בשנת תשס”ז הרב רן וליאת שמיר והקימו בעמל רב בית חב”ד בסגנון המתבקש.

מטיילי ווטה מרגישים שם פשוט בבית. בית לשבת, להניח תיקים, לשוחח, לבשל במטבח, לאפות עוגה לחברים ולהרגיש הכי בבית. ההתוועדויות עד לשעות הקטנות של הלילה, עד לשעות שבהן הנשמה פתאום מתחילה לדבר, היו לשם דבר בקרב התרמילאים הישראלים.

•

האמפי

כשמגיעים להאמפי, נחשפת לנגד עיני המבקר המשתאות ארץ חדשה. סלעי גרניט עצומים ועגולים נערמים בהרים ומפוזרים מכל עבר. אותן אבנים נמצאות גם תלויות על בלימה על גדות הנחל, מאיימות למחוץ איזה רחוב ביום מן הימים. באמצע כל הבלגן הטבעי הזה עובר נהר רחב המשמש כמקלחת ציבורית, מכבסה ראשית, עורק תחבורה בו סירות קטנות חוצות אותו לאורך כל היום עמוסות אנשים ואופנועים וכמובן שזאת ה’זולה’ המרכזית. על גדות הנהר פרושים ערסלים וכרי דשא, עצי בננה, קוקוס ומנגו מנפנפים את העלים שלהם ברוח כמניפות ענק. האווירה הקסומה והמהפנטת היא מצע מושלם לספוג רוחניות ויהדות. הרב מוטי ולבי גרומך הגיעו למקום בשנת ה’תש”ע, ובתוך זמן קצר הצליחו להקים בית חב”ד מרשים לרשות המטיילים.

בבית חב”ד האמפי חושבים על כל הפרטים הקטנים שמטייל ישראלי נזקק לו, החל מקסדה לאופנוע, מידע יעיל ואוכל כשר וכלה בסעודות שבת בצוותא וקורסים רוחניים מרתקים.

•

קאסול  

כפר קטן טובל בנוף מדהים של הרי ההימלאיה המושלגים. המקום שהיה עלום ונחבא התפתח עם השנים ליעד אטרקטיבי למטיילים ישראלים. הרב דני ואשתו רבקה הילה וינדרבאום הגיעו למקום בשנת תשס”ד ופתחו שם את בית חב”ד המציע פעילות בהתאם לאופי המטיילים. סעודות שבת ברוח צעירה ונלהבת, מסעדה כשרה המספקת אלפי מנות בשריות מידי חודש, לימוד תורה בבקרים, ערבים פתוחים לשיחות מעמיקות ומקווה מפואר לרשות הציבור.

בית חב”ד אף לקח על עצמו אחריות רבה בהגשת סיוע במקרי חרום כגון איתור וחילוץ נעדרים, סיוע בחילוץ נפגעי סמים, ריכוז מידע בנושאים רפואיים רלוונטים ועוד, פעילות זו זכתה לסיקור נרחב בסרט “פליפ” ששודר באירופה וסרט דוקומנטרי בטלוויזיה הצרפתית. ממדי הפעילות גדלו במשך השנים ולכן בשנים האחרונות הצטרפו לצוות השליחים הרב יואל ורעייתו שטערני כפלין. בית חב”ד קאסול מפורסם בקרב התרמילאים כבית חם ותוסס המקרין אור, שמחה ומוכנות לגאולה.

•

בסיום הראיונות, אני מודה לשלוחים שפתחו צוהר לחייהם הפרטיים, ופתחו את לבם בסיפורים נוגעים ללב על הקשיים, הוויות, הקשיים והלבטים הלא–פשוטים. ומאחלת להם מכל הלב, כי בקרוב נזכה כולנו לחזות בדירת הקבע של הקב”ה בירושלים, נחלת עולמים.