א בית קטן עשוי עץ ישן, עמד בצלע הר נישא בין ההרים שבין קיטוב לקוסוב, כמו מתחבא ב

א

בית קטן עשוי עץ ישן, עמד בצלע הר נישא בין ההרים שבין קיטוב לקוסוב, כמו מתחבא בצילו. לכל מלא העין השתרעו הרי הקרפטים למלוא גאונם. הבריאה האלוקית נשקפה בהדרה.

זוג צעיר התגורר בבית זה, זוג שבחר לברוח משאונה של עיר ומהמונם של בני אדם. רק לפני חודשים אחדים התחתנו, וכעת הם בנו את חייהם בשקט ובשלווה.

ישראל, קראו לאיש. בילדותו קראו לו “ישראל’יק” וכשהיה לרבן של ישראל נקרא רבי ישראל בעל–שם–טוב. למרות צעירותו, סבר של רצינות אפף תדיר את פניו ונראה היה כמו איש מבוגר אשר נשען על בינתו ורוחב שכלו. עיניו הפיקו תמיד ניצוץ של שמחה, והשלווה שכנה בפניו. לצדו חייתה רעייתו הצעירה חנה.

בבדידות מזהרת חיו השניים בבקתה זו אשר בהרי הקרפטים. זה לא היה קל לחנה שהתנתקה בבת אחת משאון העיר ברודי, שם התגוררה עם משפחתה, לצדו של אחיה הגדול רבי אברהם גרשון מקיטוב, שהיה אחד מחברי הקלויז בברודי, ונחשב בקרב חכמי דורו כמקובל וכגדול בתורה. אולם זה היה התנאי שהתנה עמה החתן לעתיד, כאשר הוצעה הצעת השידוך ביניהם - שלאחר החתונה יתנתקו מהמולת העיר הגדולה, והם יגורו בבדידות, שם יוכל חתנה הצעיר להמשיך ולפלס את דרכו במעלה דרגות הקדושה והטהרה הצפונים לו בלבד, על פי הדרכת מורו ורבו הידוע. הנערה הצעירה והחסודה, עמדה עד מהרה על סודו של העלם, כאשר הבינה שאינו סתם “עוזר למלמד תינוקות” אלא בחור שנשמה גבוהה ביותר שוכנת בו, והיא הסכימה על אתר לדרישתו זו, למרות ההקרבה הגדולה שנדרשה ממנה.

מאושרת הייתה רעייתו הצעירה חנה, וזאת למרות שכמעט לא ראתה את בעלה בבית. במשך כל ימות השבוע היה ישראל’יק עוזב את הבית ויוצא לשוטט ביערות העבותים שנמצאו לרוב בהרי הקרפטים. הוא היה עוזב את הבית עם שחרית של יום ראשון וחוזר רק ביום שישי אחר הצהרים, קודם כניסת השבת.

כאמור, למרות היעדרויותיו התכופות, הייתה חנה מאושרת. היא ידעה כי בעלה הינו צדיק מופלג, למדן ואיש קדוש ומורם מעם. לא רבים ידעו זאת. בעצם רק היא ידעה זאת, את הליכותיו הצניע בעלה מעין כל רואה. אפילו מאחיה, הרב הקדוש רבי אברהם גרשון מקיטוב שכעס על החלטתה להינשא לבחור האלמוני.

לא לשידוך זה פילל רבי גרשון להעניק לאחותו. קיווה הוא בכל ליבו כי יוכל לשדכה עם תלמיד חכם מופלג, למדן ובעל יראת שמים, ולא עם אותו הלך אלמוני שהגיע באחד הימים לביתו, והראה שטר אירוסין שחתם אביו המנוח. לאחר פגישה קצרה וצנועה, הסכימו השניים להינשא זה לזו - ישראל וחנה. בלית ברירה קיבל רבי גרשון את צעדה של אחותו, אולם כדי שלא יספוג בושות מקהל עדתו, שלח את הזוג הצעיר הרחק מעיני הבריות. הוא שמח כי הסכימו בקלות כה רבה למלאות את בקשתו, ולא ידע כי זהו רצונו האמיתי של הגיס החדש…

וכך, הרחק מעין רואים, היה ישראל’יק נודד בהרים, בימי הקיץ הארוכים, מוכי השמש והשרב כמו בימי החורף המושלגים, עובר ממשעול למשעול, מדלג מסלע למשנהו, חוצה אפיקי מים ונושא קול תפילה ושירה לבורא עולם, כשהוא מעפיל מעלה–מעלה. מקל מקוסס ועבה בידו, ותרמיל קטן על שכמו. התרמיל הכיל טלית ותפילין, ספר או שניים ופת לחם צנועה.

לפרנסת הבית, עבדה חנה בעבודות שונות, בעוד הבעל הגדול מתעלה בבדידותו, וקדושתו מרקיעה שחקים. לא הייתה מאושרת ממנה.

ב

השלגים החלו להפשיר, וניצני אביב החלו להציץ פה ושם. חג הפסח הלך והתקרב, אך לישראל’יק טרם היו מצות וגם לא בשר עבור חג החירות הממשמש ובא. כאן הוא אינו יכול להסתפק במועט, אף לא להמשיך בצומותיו המרובים שבהם נהג, שכן אכילת מצה הרי היא מצוות ‘עשה’ מדאורייתא.

רתם אפוא ישראליק את סוסו לעגלה, ויצא לאחד הכפרים הסמוכים, שם שחט בהמה כדת וכדין, ובמעט הכסף שהיה ברשותו קנה חיטים, טחנם היטב, וחזר לביתו עם שק קמח ממוצע, ובשר לחג הפסח.

כשהגיע לפתח הבית, אמר לרעייתו חנה: “כדאי להכניס את הקמח ואת הבשר הביתה, ולהתיר את הסוס”. הוא עצמו מיהר ללכת לבקתה בה היה מרבה להתבודד, כדי להמשיך ולהעפיל במעלותיו הרוחניות. הן ידע הוא כי כל רגע חשוב הוא.

דקות אחדות חלפו, ובטרם הספיקה רעייתו הכשרה והצנועה להכניס הביתה את הקמח, נתקשרו השמים בעבים, וגשמים החלו לרדת, שוטפים בזעף את מורדות ההרים, ממיסים את שיירי השלגים שעדיין נותרו.

לא היה גבול לצערה של האישה נוכח שק הקמח שהחמיץ מרטיבות המים. היא ידעה שאין כעת מה לעשות, מלבד לאפות מהקמח לחם ליום רגיל. מיהרה אפוא להודיע לבעלה את אשר אירע, כדי שיידע את אשר לפניו - לדאוג מחדש לקמח עבור מצה שמורה.

לא הקפיד ישראל’יק, ובקבלת דין שמים יצא שוב לאחד הכפרים כדי להשיג חיטים לטחינה עבור קמח לאפיית המצות. כשסיים לטחון, העמיס את שק הקמח הכבד על העגלה, ויצא שוב לעבר ביתו, כשהסוס מעפיל אך בקושי לעבר אותו הרכס שם נמצאת בקתתו.

דרך ארוכה ותלולה עמדה לפניו, והסוס הכחוש התאמץ רבות כדי לגרור אחריו את העגלה הכבדה ושק הקמח. אמנם פעמים רבות עשה הסוס את הדרך הזאת, אולם דומה כי הפעם כבר לא עמדו כוחותיו. ישראל’יק הצעיר סייע לסוס ודחף את העגלה מאחור, אך הסוס המסכן לא עמד במאמץ העליה, ובעיצומה של העליה, קרס וכעבור דקות לא רבות, מת.

ידוע ידע ישראל’יק היטב כי רגל אדם כמעט ואינה מגיעה למחוזות אלו ואין לו להמתין לעזרה מבריה כלשהי. בלית ברירה נאלץ היה להמשיך לסחוב את העגלה בכוחות עצמו, כיון שחשש להשאיר את הקמח ללא שמירה ראויה, פן ירד שוב מטר לא–צפוי ויחמיץ את הקמח.

שעות ארוכות סחב את אצילי העגלה במעלה ההר, עד שבשלב מסויים כבר לא נותרו בו כוחות להמשיך, והוא עמד ליד העגלה ובכה בכי מר. הבין כי ניסיונות שמים ניצבים בפניו כדי לקיים את המצווה, אולם כשל כוחו.

ג

עודו בוכה, הבחין לפתע מבעד לדמעותיו בדמות גבוהה ומרשימה המתקרבת לעברו, הלה היה נדמה לו כיהודי נכבד ונשוא פנים העושה את דרכו בקלילות במשעולי ההרים. הבין ישראל’יק בגודל רוחו, כי איש זה לא נקלע למקום כה נידח במקרה, וכי אין זה אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו שבא אליו. הביט בו אליהו הנביא כששחוק לבבי נסוך על פניו, ואמר:

“דע לך שדמעותיך רצויות ותפילתך התקבלה. תכף אשלח אליך גוי אחד שייקח את העגלה עם הקמח לביתך”.

בין כך ובין כך, הקיץ ישראל’יק, וראה כי חלום הוא זה, וכי מתוך בכיו נרדם. התקיים בו “אשרי מי שראה פניו בחלום”.

המתין ישראליק וידע כי לא חלום שווא הוא, וכי הישועה בוא תבוא. ואכן, זמן קצר לאחר מכן, נזדמן למשעול ההר גוי גברתן מלווה בעגלה וסוס. חסון היה הגוי, רחב כתפיים. רגליו גדולות ומוצקות, נתונות בתוך מגפי רועים כבדים. שמו של האברך הצעיר התמהוני שהסתובב בין ההרים, כבר היה ידוע בקרב גויי הסביבה. ישראליק לא התפלא אפוא כשהלה פנה אליו וקרא לו בשמו כמכר ותיק: “סרולצ’ה, קשור את העגלה שלך בעגלתי ואני אביא אותך לביתך”. העמיס הגברתן את פגר הסוס על העגלה, נקשרו העגלות זו בזו, וישראליק האברך החל לפסוע לצדו של הערל הגברתן במעלה ההר.

שעה קלה לאחר מכן, הגיעו השניים סמוך לבקתתם של בני הזוג.

כשהגיעו לביתו של הבעל שם טוב, אמר לו הגוי: “מה תיתן לי אם אפשוט את עורו של הסוס ואתן לך אותו?” עור זה היה נחשב למצרך יקר בקרב תושבי ההרים, והבעל שם טוב העניק לו זהוב בשווי 13 רובלים בעוד זה מפשיט את עורו של הסוס במיומנות ובזריזות כבקי ורגיל במלאכתו.

זמן קצר לאחר מכן, הגיע אל הבעל שם טוב גוי אחר, אף הוא תושב הסביבה, שקנה ממנו את עורו של הסוס בארבעה זהובים, ואמר לו: “השתדל לקנות בכסף זה בגדים נאים לחג שלכם, היהודים, עבורך ועבור אשתך”.

ידע הבעל שם טוב, כי גויים אלו אינם אלא שלוחי המקום, לסייע לו לקראת החג.

(מעובד על פי שבחי הבעל שם טוב)