כיוון לרגע המדויק

מה ‘תפקידו’ של הרבי מול כלל ישראל? כיצד הרבי אכן מרגיש את צרתו, לבו ורגשותיו של כל אחד מקרב עם ישראל? ובמה שונה הרבי שלנו מכל צדיק אחר, רועה ומנהיג את עדתו, באשר הוא רבי — ראש בני ישראל?  התוועדות חסידים בסימן של התקשרות לרבי שליט”א מה”מ

כיוון לרגע המדויק

לקראת היום הבהיר י”א ניסן, נפתח בסיפור ששמעתי בהשגחה פרטית ביו”ד שבט השנה מפי בעל המעשה.

כמו בכל יום שישי עשיתי דרכי למבצע תפילין בדוכן של הרה”ח ר’ שלום דובער חנזין ע”ה בפתח תקווה. בדרך עליתי על אוטובוס שהיה מלא מפה לפה. לא היו בו כלל מקומות ישיבה, וגם מקומות העמידה היו דחוסים במיוחד. בהשגחה פרטית עמדתי ליד יהודי בלבוש חרדי, ובתחילה לא העליתי כלל על דעתי לפתוח בשיחה עמו במקום כה לחוץ. אלא ששכני פנה ביוזמתו ואמר לי: “כבוד הרב, אמור נא איזה דבר תורה”. לא יכולתי כמובן לסרב, והתחלתי לומר לו שיחה מהרבי שליט”א אודות השירה והשמחה על הגאולה שנדרשת מאתנו עוד לפני הגאולה, שבזכותה תבוא הגאולה.

עוד לפני שהצלחתי לנתב את הדברים לזהותו של מלך המשיח ול”יחי אדוננו”, פונה אותו יהודי ואומר לי: “אני חסיד ברסלב, אבל כשאני שומע ‘יחי אדוננו’, אני מיד מתקרב, שכן התחלת חזרתי בתשובה הייתה על ידי הרבי מליובאוויטש”.

והוא ממשיך ומספר: “הייתי אז ‘חילוני גמור’ (אני מעיר מדברי הרבי שכל יהודי שייך ל’גוי קדוש’ ואינו יכול להיות חולין) ולא חשבתי בכלל על חזרה בתשובה. אלא שהייתי בניו יורק, ופעם הגעתי ‘ממש במקרה’ להתוועדות של הרבי, ללא תכניות על חזרה בתשובה. הרבי יושב באמצע ומדבר לפני הקהל, ואלפי אנשים עומדים מסביב ומקשיבים בתשומת לב. עמדתי די רחוק מהרבי, אך שמתי לב שבזמן השירה, בין השיחות, כל אחד מרים כוסית יין, ומחפש במבטו את הרבי שיאמר לו ‘לחיים’ בתנועת ראשו הקדוש. לקחתי אפוא אף אני כוסית יין והרמתי אותה, כאשר אני מסתכל לכיוון הרבי, ומצפה לרגע שהוא יפנה את מבטו אליי ויאמר לי ‘לחיים’.

“הרבי אומר “לחיים” לאנשים שמימיני ומשמאלי, מעלי ומתחתי, וכאילו בכוונה מדלג עליי. אני מנסה שוב, והדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, הרבי עונה לכולם מכל הכיוונים ורק עליי הוא פוסח.

“לפתע נפלה מחשבה במוחי: אכן, הרבי לא רוצה לומר לי ‘לחיים’. הוא יודע שאני ‘חילוני גמור’ שאיננו חושב כלל לחזור בתשובה. ובתנועה של ייאוש הנחתי את הכוסית על השולחן. ממש באותו רגע מפנה הרבי לפתע את מבטו לכיוון שלי, ומסמן לי בחיוך לומר ‘לחיים’. הרמתי את הכוסית בהתלהבות, אמרתי לרבי ‘לחיים’, ובאותו רגע החלטתי לחזור בתשובה!

“היום אני חסיד ברסלב נלהב, אוהב את הצדיק רבי נחמן, מקפיד לנסוע לאומן ולומד תורה בעיון. אולם את ההתחלה של חזרתי בתשובה אני חייב לרבי מליובאוויטש”.

חושב על כל אחד

פלא אדיר. הרבי יושב ומדבר ומתוועד עם קהל של אלפים. ובו ברגע, אכפת לו והוא פונה באופן אישי גם ובמיוחד לאיזה יהודי שנמצא בצד באיזו פינה רחוקה וחושב עצמו ל”חילוני גמור” שאינו חושב כלל על חזרה בתשובה.

לא זו בלבד שהרבי מתקן את העולם כולו לקראת הגאולה, אלא הוא מכיר ומרגיש כל אחד ואחת ממש בכל רגע ורגע. זה לא רק רוח הקודש ונבואה, אלא זה בבחינת המוח הגשמי שמרגיש בכל רגע ורגע מה קורה בכל פינה בגוף, וכשחסר משהו באיזו שהיא פינה, הוא דואג למלא את החסר.

כך בדיוק (כמבואר בתניא פרק ב) ראש בני ישראל, חש ומרגיש מה קורה בכל רגע בכל פינה בגוף הגדול הכללי, בעם ישראל כולו שהוא “קומה אחת שלמה”, ובכל אחד ואחת מישראל, ועל ידם גם בכל העולם כולו. במיוחד כאשר יהודי נמצא במקום ובמצב נידח, מרגיש זאת מיד הרבי ודואג למלאות את החסר. הרבי מחבר אותו עם החיות האלוקית שהיא כל מהותו ומציאותו וכל חייו, כשם שהמוח שבראש הוא ורק הוא המחבר את כל אברי הגוף עם הנפש המחיה אותם כל הזמן. וכשם שרק על ידי ההתקשרות עם המוח המחבר את כולם עם הנפש כל הזמן אפשר לחיות ולהתקיים, כך אי אפשר לחיות ולהתקיים בעולם אלא אך ורק על ידי ההתקשרות והביטול אל נשיא דורנו משיח צדקנו. ואפילו הפושעים ומורדים בו ולוחמים נגדו, גם הם מקבלים אך ורק ממנו ועל ידו, אלא שהם מקבלים רק מבחינת ‘אחוריים’. ככל שההתקשרות והביטול אל הרבי הם בגלוי יותר, כך החיות האלוקית היא בגילוי יותר.

הרבי חושב על כל אחד ואחת ממש. כמו, והרבה הרבה יותר, מאבא ואמא שחושבים על בנם יחידם שנולד להם לעת זקנה. שכן שם סוף סוף מדובר במישהו אחר שחושב אודות בנו יחידו, ואילו בנדון דידן מדובר במי שחושב עליך כמי שחושב על עצמו ממש, כשם שהמוח והלב מרגישים את האברים הכלולים בתוכם, שהוא כל מציאותם והם כל מציאותו, כך ממש “הנשיא הוא הכל”.

כששומעים סיפור כזה, ורבים כמותו, צריכים להתפעל להתרגש ולהתלהב. כי עיקר הפלא בסיפור זה הוא לא ה”מופת” שבדבר, שהרבי הראה כאן “קונץ”; לא על כך מדובר, אלא על משהו אחר לחלוטין. הרבי הוא הנשמה הכללית, הכולל בתוכו בגלוי ובהרגשה ממש את כל אחד ואחד ממש, כשם שהמוח חושב בכל רגע על מה שקורה בכל אבר בגוף, והוא מרגיש זאת עוד יותר ממה שמרגיש זאת האבר עצמו. הרבי חושב על כל אחד ואחד ממש, עלי ועליך ממש בכל רגע ממש. הוא מקבל נחת רוח ונהנה כביכול מהדברים הטובים — גם ממה שטוב לך בגשמיות, הרבי נהנה גם מהגשמיות של יהודי, אבל עוד יותר מכך, כמובן, מן הרוחניות, ממה שפעלת ועשית בשביל למלא את הכוונה האלוקית. כאשר אתה נוהג לא כל כך כראוי, הרבי מרגיש זאת באותו רגע ממש, והדבר גורם לו היפך הנחת והיפך הבריאות.

וכפי שראינו במוחש בשנת תשל”ח, כאשר גם הרופאים נוכחו לראות כי גם בריאותו הגשמית של הרבי תלויה במצבם של החסידים, וככל שהחסידים רקדו ושמחו יותר “דער רבי איז געזונט”, כך סיפרו הרופאים שראו גם בעיני בשר במוחש שאז מרגיש הרבי שליט”א גם בגשמיות טוב יותר. ועד ההודעה שנשלחה אז מהמזכירות לכל רחבי תבל אז, שמי שאכפת לו מהבריאות של הרבי, שילך לשמח יהודים, ולהמשיך את השמחה של שמחת תורה גם בימים הבאים, שכן זה מה שמחזק את בריאותו של הרבי.

כוחה של נשמה כללית

אכן אין זה ביכולת של בשר ודם רגיל (וגם לא רגיל), לחשוב באותו רגע על כמה מיליוני אנשים, ובהם עצמם על כל אחד ואחד ממש, עוד יותר ממה שהלה חושב על עצמו. אבל הרבי הוא בהחלט לא אדם רגיל; הוא למעלה מכל המדידות וההגבלות לגמרי, בהיותו בטל ומיוחד לגמרי עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר וגבול. וביחד עם זה הוא בשר ודם, נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי. ובתור שכזה, הוא ה”ממוצע המחבר” המחבר ומאחד אותנו בעצמותו יתברך.

חשוב להדגיש את פירוש המילים המפורסמות שהרבי הוא “ממוצע המחבר”: “ממוצע המחבר” הוא הניגוד של “ממוצע” סתם, שהוא “ממוצע המפסיק”. כי “ממוצע המפסיק” הוא דבר שלישי המתווך ומחבר בין שני דברים אחרים, שאינם מחוברים ישירות זה עם זה. “ממוצע” שכזה אסור לנו לשים בינינו לבין הקב”ה. כי הקשר של יהודי עם הקב”ה הוא קשר ישיר, ללא שום מתווכים וממוצעים. אבל כאן לא מדובר ב”ממוצע” סתם, במישהו שלישי ח”ו, אלא במי שהוא בטל לקב”ה באופן מוחלט עד שאלוקות שורה בו בגילוי. הרבי הוא הראש והמוח (והלב) של כלל ישראל, הכולל בתוכו את כולם. אין הוא דבר שלישי הממוצע ביניהם, אלא הוא חלק מאתנו ממש, המוח והראש שלנו ממש. והרי ברור שהיד והרגל זקוקים למוח שיחבר אותם עם הנפש, ויתפלל ויבקש בשבילם מהקב”ה, כי אכן רק על ידו הם מקושרים ומחוברים ישירות עם הנפש ועם הקב”ה. וכן גם לאידך, מצד העליון. שהרבי אינו מישהו שלישי המתווך בין ישראל לבין הקב”ה, אלא הוא “חלק אלקה ממעל ממש”, ויותר מזה, “ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד”, שאצל הרבי זה בגילוי ובהרגש ממש. ולכן אין זה “ממוצע” כדבר אחר מן השנים אותם הוא מחבר ומאחד, אלא הוא הוא התחתון והוא הוא העליון. והוא מחבר ומאחד אותם בקשר ישיר ממש, ללא מתווכים ח”ו, להיות ישראל מציאות אחת ממש עם קודשא בריך הוא.

כשחושבים ומתבוננים אפילו מעט מזעיר בעובדה נפלאה זו — שברגע זה ממש הרבי מלך המשיח חושב עלי ואכפת לו ממני בכל מהותו ממש כפי שאני חש את עצמי והרבה יותר מכך. שהוא מקבל נחת רוח ונהנה כביכול מהדברים הטובים שלי, וגם להיפך ח”ו, כאשר אני נוהג לא כל כך כראוי. וגם במצב השפל ביותר שלא אמצא בו ח”ו הוא מבין אותי ומרחם עלי, ומוליך אותי באהבה אין קץ על כל צעד ועל כל מדרך כף רגל.

וכפי שרואים זאת במיוחד בסיפורים המופלאים אודות התשובות המדהימות באגרות הקודש. כאשר רואים במוחש ממש כיצד הרבי נמצא ממש עם כל אחד וחושב עליו כל הזמן, ועונה לו בדיוק מה שהוא זקוק לשמוע ובאותו רגע שהוא זקוק לכך — הרי הדבר מחזק ומעודד לאין קץ ללכת בדרך אותה הוא מורה, מתוך מסירה ונתינה והתקשרות מוחלטת של כל מציאותי ומהותי אליו. וכן רצון עז לקשר אליו את כל מי שרק אפשר בגלוי ובהתנהגות יום יומית כל הזמן.

וכאשר הרבי אומר שוב ושוב ש”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” הוא אך ורק “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מן הגלות” — הרי אנו מתמסרים לגמרי לכך, ללא שום חשבונות וחישובים.

לקראת היום הבהיר י”א בניסן, יום הולדת מלכנו משיחנו שליט”א, נתקהל ונתכנס כולנו, אנשים נשים וטף, בארגון “מטה משיח באה”ק”, בהיכל “ארנה” בחולון, לכינוס והתוועדות מתוך אהבה ואחדות אמיתיים, מבלי ויתור על אף זיז כל שהוא ב”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”. והתקהלות זו תביא ל”קהל גדול ישובו הנה” בפועל ממש תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!