מאת: הרב מנחם מענדל גרונר משגיח ראשי בישיבת ,תומכי תמימים קרית גת’ הרבי מבקש דו”

מאת: הרב מנחם מענדל גרונר
משגיח ראשי בישיבת ,תומכי תמימים קרית גת’

הרבי מבקש דו”ח מפורט

לחיים! לחיים!

פעם התלוננה הנהלת הישיבה באוזני הרבי, כי יש בחורים בישיבה שלא לומדים כמו שצריך. הרבי תמיד דגל בשיטה, שכל איש מקצוע צריך לעשות את עבודתו ולא להטיל זאת על כתפיו של הרבי, וכך גם עם הנהלת הישיבה. הרבי התבטא פעם “האם אני צריך להיות ראש ישיבה? האם אני צריך להיות המשפיע?” כלומר, הרבי רוצה שראשי הישיבה והמשפיעים, הם אלו שיקחו את האחריות על הבחורים.

לא פעם בחורים שאלו את הרבי בענינים שונים, והרבי השיב ‘זה שייך למשפיע’!

כתגובה, השיבה הנהלת הישיבה כי אין להם שום כוח השפעה להכריח את התלמידים שישבו וילמדו, ואת זאת רק הרבי יכול לעשות. הרבי הסכים אפוא להיכנס לעובי הקורה.

באותן שנים, כל בחור היה נכנס פעם בשנה ל’יחידות’ אל הקודש פנימה, לקראת יום הולדתו (על הכניסה של הבחורים ליחידות, ראה מסגרת). הרבי הורה אפוא להנהלת הישיבה, שכל בחור שירצה להיכנס ל’יחידות’, עליו להכניס עמו דו”ח מהנהלת הישיבה על מצבו בלימוד הנגלה, בלימוד החסידות, על מצבו ביראת שמים ובשמירת הסדרים. דו”ח מפורט. בכך הרבי החזיר את הכוח להנהלת הישיבה, ויחד עם זאת, הרבי נטל על עצמו לעודד בחורים לשבת וללמוד בהתמדה ובשקידה.

מאז ואילך, כל בחור שביקש להיכנס ל’יחידות’, היה צריך לקבל מעטפה סגורה ובה הדו”ח מהמשגיח והמשפיע על אודות מצבו בלימוד, בתפילה ובריאת שמים. אני זוכר שאני נכנסתי ל’יחידות’, הרבי לקח את הפתק שרשמתי לצד המעטפה הסגורה. ראיתי איך הרבי לוקח את המעטפה ומוציא מתוכה את הדו”ח ומתחיל לקרוא.

אתה עומד מול פני הקודש, ואתה יודע שהרבי קורא עכשיו עליך הכול! אתה עומד שם ופשוט רועד! בתוך שניות הרבי קורא את הדף, ועושה מעין תנועה עם ראשו הקדוש. אני מנסה להבין מה פשר התנועה הזאת, האם הרבי מרוצה או לא… רק לאחר מכן הרבי לוקח את הפ”נ שלי ומתחיל לענות עליו.

בחורים ידעו שהנהלה לא יכולה לשקר לרבי, או ‘לעגל פינות’. זה הרי דו”ח שמיועד לרבי. אין דבר כזה שבחור יבקש מהמשגיח ‘תכתוב עליי טוב בדו”ח!’ בחור שמבזבז את הזמן, או בחור שלא נמצא בסדרי הישיבה, האם אפשר לכתוב לרבי שהוא נמצא בסדרים? לא! זה הרי דו”ח לרבי!

אני זוכר מקרה שאחד הבחורים לא הסתדר עם הנהלת הישיבה, בלשון המעטה. הוא עצמו סיפר לי את המקרה הזה. הוא קיבל דו”ח מההנהלה לפני שנכנס ל’יחידות’.

כשנכנס לרבי, הרבי קרא את הדו”ח, וכמובן שהדו”ח לא היה משביע רצון. לאחר מכן הרבי קרא את הפתק שלו, ואז הרבי אומר: “יש סתירה בין מה שכתוב בפתק של ההנהלה לבין מה שכתוב בפתק שלך. אלו דברים שונים בין איך שאתה כותב על עצמך לבין מה שההנהלה כותבת עליך”…

רואים עד כמה חשוב לרבי שכל בחור יישב וילמד בהתמדה ובשקידה, ולשם כך חיפש עצות והשתדלויות ואף רתם את עצמו לעניין הזה. ממילא, קל להבין עד כמה בחור שמחזיק מעצמו ‘מקושר’ לרבי ורוצה להיות מחובר לרבי, צריך להשתדל בעניין הלימוד.

בחור שאין לו חשק ללמוד, צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו. לעומתו, בחור שלומד בגלל שיש לו חשק והנאה בלימוד, אזי יתכן שהלימוד שלו הוא לא בגלל הרבי, אלא בגלל ההנאה והחשק שלו. אפשר אפוא להבין מה יקר בחור שאין לו חשק ללמוד, אבל הוא יושב ולומד ומתעמק בסוגיא כי הוא יודע שזה רצון הרבי - בחור כזה, נטו מחובר לרבי באותו הזמן של הלימוד.

 

הרבי הביט מבעד לחלון ונדהם

באחת השנים, ערב חג הסוכות, התקיים המעמד בו הרבי חילק אתרוגים ולולבים לאנשים נבחרים. היו בחורים שנדחפו על המדרגות של ‘גן עדן התחתון’ מעל מקום החלוקה, והרבי הסתובב לעברם ושאל “מה אתם עושים פה? לכו ללמוד! לכו ללמוד שולחן ערוך של אדמו”ר הזקן”!

גם בשעות שבהן לא היו ‘סדרים’ רגילים של הישיבה, הרבי רצה שבחור יישב וילמד. אל תבזבז את זמנך, שב ותלמד.

אבי שי’ [המזכיר הרב יהודה לייב גרונר] סיפר לי על מקרה מיוחד שאירע פעם:

לאחר מנחה, הרבי היה נכנס לחדרו והיה קורא פתקים. בשלב זה אבי נכנס לגן עדן העליון, ומכיוון שהיה קצת חשוך, הדליק את האור. השעה הייתה ארבע ורבע, בעוד ש’סדר’ הישיבה החל בשעה שלוש וחצי.

החלון בחדרו של הרבי היה מעט פתוח, ופתאום הרבי קרא לאבא שלי ואמר לו “תסתכל בחלון, מה אתה רואה?” אבא שלי הסתכל וראה בחורים עומדים בחוץ ומפטפטים. הם לא ידעו שבאותו רגע ממש הרבי עומד ומסתכל עליהם; ממש בבחינת ‘והנה ניצב עליו ומביט’…

והרבי מוסיף ואומר לאבי: “אני עומד פה כבר כמה זמן, ועכשיו אמצע ה’סדר’, איך זה שבחורים באמצע הסדר עומדים בחוץ ומפטפטים?”

אבא שלי סיים מה שהיה צריך לסיים ב’גן עדן העליון’ - הרבי כבר התיישב על הכסא והמשיך להתעסק בענייניו - ואבי רץ מיד החוצה ואמר לבחורים “אתם יודעים שהרבי הסתכל עליכם?” כששמעו זאת, הם הסתלקו מהמקום כהרף עין ונכנסו לתוך ה’זאל’.

גם היום, הרבי עומד ומסתכל על כל אחד מהבחורים ומתבונן מה הוא עושה ב’סדר’ הלימודים. ממילא, אם אתם יודעים שהרבי נכנס ל’זאל’ אצלכם ומתבונן בכם, הרי הייתם יושבים ולומדים בהתמדה, כך בדיוק צריך להיות לאורך כל ה’סדרים’.

 

הערות הבחורים בלימוד - יקרות בעיני הרבי

הרבי לא רק רוצה שבחורים יישבו וילמדו, אלא יכתבו הערות ופלפולים וידפיסו זאת. זכורני את התקופה שבה החלו לצאת מדי פעם בפעם קבצי הערות התמימים של הישיבה במוריסטון. כשהגעתי ללמוד בישיבה, הדבר הופסק.

יום אחד - בערך בחודש אייר - קיבלנו פתאום טלפון מהמזכירות. הרב בנימין קליין היה על הקו ואמר שהרבי שאל “למה מהישיבה במוריסטון אין כבר הרבה זמן הערות התמימים? למה הפסיקו?” כששאלתי על כך את אחד הבחורים הוותיקים, הוא אמר לי שיצאה שמועה שהרבי אומר על קבצי הערות התמימים של מוריסטון שכותבים שם שטויות, והשמועה הזאת גרמה לבחורים להפסיק.

נו, אם הרבי מתעניין, הרמז מובן. יש להוציא קובץ הערות חדש, וכמה שיותר מהר. היום הכל יותר פשוט: מקלידים למחשב, מעצבים ומדפיסים כמה שרוצים, אבל באותן שנים זה היה אחרת. ההדפסה הייתה במכונת כתיבה. כל טעות הייתה גורמת למקליד לקרוע את הדף ולהתחיל לתקתק את העמוד מההתחלה. זה לקח הרבה מאד זמן.

מכל מקום, ישבנו כל הבחורים עד ארבע בבוקר ותקתקנו. כולנו כתבנו הערות. בחמש בבוקר יצא אחד הבחורים לדפוס עם כל ההערות. הוא מצא בית דפוס שהסכים להזדרז עם ההדפסה. גם זה היה שלב לא פשוט, שכן היה צריך לצלם את הדפים ולהעלות אותם על פלטות הדפסה. כך או כך, כשהרבי הגיע ל–770 בשעה עשר בבוקר, כבר היה לו ‘קונטרס הערות התמימים’ של מוריסטון. היום זה נראה פשוט מאד, בשעה קלה אפשר להנפיק חוברת, אבל פעם זה היה פרויקט מסובך.

זמן קצר לאחר מכן, המשפיע שלנו הרב אלימלך צוויבל נכנס לרבי ואמר לרבי “האם נכונה השמועה שהרבי אמר על הערות התמימים של מוריסטון שכותבים שם שטויות?”. הרבי מאד התפלא לשמוע זאת: “אני אמרתי דבר כזה?” והוסיף באוזני המשפיע: “אספר לך משהו: היה רב לא חב”די ששאל אותי שאלה על שיחה שאמרתי - כך הרבי - ובמקום שאענה על השאלה שלו, מצאתי בהערות התמימים של מוריסטון שהשאלה שלו כבר נשאלה. נו, אם יש שם שאלה, כנראה שבגיליון הבא מישהו כבר יתרץ זאת. ואכן בגיליון הבא הופיע תירוץ. בגיליון שלאחר מכן הופיעה פרכה על התירוץ ובגיליון שאחריו הופיע תירוץ על הפרכה”. הוסיף הרבי וסיפר למשפיע: “לקחתי את כל הגיליונות והכנסתי למעטפה ושלחתי את זה לרב, וזאת במקום שאצטרך לענות לו על הכל. אם כן” - סיכם הרבי - מובן שאינני יודע מי הוציא את השמועה”.

ובכן, מן הראוי להתבונן, הרי רמת הלימוד של הרבי הייתה פי אין ספור דרגות מכפי שבחורים צעירים למדו. יושב אפוא בחור צעיר כבן 17 או 18 בישיבה ולא מבין את דברי הרבי; יש לו שאלה. אז הוא כותב את השאלה ומדפיס אותה בקובץ. והרבי עצמו, למרות שהוא נעלה באין ערוך, מתייחס לשאלה שלו בהתוועדות הקרובה, כפי שנהג לעשות פעמים רבות. למרות שכדי להבין דברי הרבי צריך ללמוד ולהתייגע, ולהבין את היטב את העומק של הדברים, ובכל זאת עצם העיסוק, יקר בעיני הרבי! לפעמים אפילו שאלו את הרבי שאלות על שיחות, שאלות שהן לא שאלות כלל, והרבי הגיב שכנראה השואל לא התבונן בדברים כדבעי, כיוון שיש תירוץ פשוט, ובכל זאת…

הייתה תקופה - שהרבי היה שואל בהתוועדות שאלה על רש”י אך לא היה עונה, כיוון שהרבי רצה שבמשך השבוע אנשים יוגיעו את מוחם וינסו למצוא תשובות. בהתוועדות שהתקיימה לאחר מכן, הרבי התייחס לתשובות השונות, לעתים פרך אותן ואז אמר תשובה שלו. מה הרבי ביקש להשיג בכך? הרבי פשוט רוצה שבחורים ואברכים יהיו מונחים כל השבוע בלימוד, אז הרבי נתן עבודה.

 

הרבי שבע רצון מהפלפול על ‘ליקוטי שיחות’

הרבי רצה שבחורים צעירים ילמדו, שיידעו ללמוד.

כשאני ואחי התאום הגענו לגיל בר מצווה, נכנסנו ליחידות. זו לא הייתה יחידות רגילה. המנהג הוא שבנוסף למאמר החסידות, אומרים גם פלפול בנגלה. ואז הרבי פנה לאחי ושאל: “מה הכנת לומר בבר מצווה?” הוא התחיל לומר את הפלפול שהיה מבוסס על רעיון ב’לקוטי שיחות’. ואז הרבי פנה אל אבא שלי ושאל: “פלפול על לקוטי שיחות?” אבא השיב בחיוב. הרבי הגיב ואמר שזה דבר מאוד נכון, והגיע הזמן לקחת מהכרם שלנו ולא ללכת לחפש בכרמים אחרים…

לאחר מכן הרבי שאל את אחי שאלה על מה שכתוב בגמרא “כל המאריך בסעודה מאריכין לו ימיו”. שאל הרבי: “מילא מי שמאריך בתפילה מאריכין לו ימיו, זה דבר גדול. אבל סעודה? להאריך באכילה? מה הענין בזה?” אח שלי, נער צעיר בן 13, לא ידע לענות, והרבי סימן בידו לאבי סימן של תלונה. הרי זו גמרא מפורשת בברכות!

הרבי מצפה מילד בן 13 לדעת את מסכת ברכות!…

אפשר ללמוד זאת גם מהמקרה הבא: היה בחור מאוסטרליה שנכנס לרבי ליחידות בי”ט כסלו. הוא אמר לרבי שהוא קיבל על עצמו ללמוד מסכת במסגרת חלוקת הש”ס, אך הוא הוא לא רואה שהוא יספיק לסיים את כל המסכת עד המועד שנקבע. השיב לו הרבי: “אם זה לא פשוט לך, אז תלמד רק תוספות”… הבחור מלכתחילה ביקש לפטור אותו מהלימוד, או להסתפק בגמרא רש”י, ואילו הרבי אומר לו ‘תלמד גמרא רש”י ותוספות בלבד’. כלומר, מלכתחילה עליך ללמוד את הגמרא בעיון עם כל המפרשים… זו הציפייה של הרבי מבחור ב’תומכי תמימים’.

אספר עוד דוגמה: היה יהודי מכפר חב”ד שזכה לסיים מסכת. הוא אמר לרבי שיש לו התלבטות. מצד אחד הוא רוצה לערוך התוועדות לכבוד חגיגת סיום המסכת. מצד שני - לערוך סיום מסכת יש בכך משום יוהרה. אם כן, הוא שואל את הרבי כיצד עליו לנהוג. הרבי השיב לו לערוך התוועדות, ולאחר מכן הוסיף: “מה הגאווה בזה שסיימת מסכת”? כלומר, זה דבר פשוט שיהודי מסיים מסכת, אין פה מה להיות ביוהרה…

פחד מהדר גאון עוזו

במהלך ההתוועדות סיפר הרב מנחם מענדל גרונר, על כך שבחורים היו נכנסים פעם בשנה אל הקודש פנימה ל’יחידות’, בדרך כלל לקראת היום ההולדת שלהם, ובהמשך לכך הוסיף וסיפר לתלמידים:

אין לכם מושג מה זה להיכנס ל’יחידות’; כל מי שלא נכנס ל’יחידות’, לא יודע מהי ההרגשה האמיתית.

לפני הכניסה ל’יחידות’, היו מתכוננים, היו צמים מהבוקר ואומרים תהילים. אבא שלי סיפר לי שפעם, שהמשפיע ר’ פרץ מוצ’קין, מגדולי החסידים, היה צריך להיכנס ל’יחידות’ אצל הרבי, וכאשר כמעט הגיע תורו, הוא ביקש להקדים ממתינים אחרים על פניו באמרו “אני לא מוכן עדיין”, והמשיך לומר תהילים.

הפחד היה גדול. זכורני שפעם הגיעה משפחה לא חב”דית במטרה להיכנס ל’יחידות’. הם המתינו ב’גן עדן התחתון’. פתאום שמעתי את הילד הקטן שואל את אביו, האם יש מנהג בחב”ד לנער את הפתק לפני שנכנסים ליחידות? לא הבנתי את פשר השאלה, והסתכלתי לאן שהילד הסתכל, וראיתי את אחד הבחורים עומד רגע לפני הכניסה אל הקודש, והיידים שלו פשוט רועדות. הילד לא תפס, וחשב שהבחור פשוט מנער את הפתק לפני שהוא נכנס פנימה…

כולם ידעו, שכשנכנסים אל הקודש פנימה, אי אפשר להסתיר כלום מהרבי. הוא רואה הכל…

תארו לכם: אתם נכנסים לחדר של הרבי לבד; הרבי יושב בשולחן ואתה מתקרב לרבי ומביא לו פתק. רק אתה לבד עם הרבי. זו הרגשת פחד.

היה בחור, שלא נחשב לחסידי ביותר, אבל בחור בעל רגש. הוא נכנס ל’גן עדן העליון’ ופתאום ‘נפל לו האסימון’ היכן הוא נמצא ומול מי הוא עומד, והוא נפל והתעלף. הרבי לחץ על זמזם, אות וסימן למזכירים להיכנס פנימה, והם נכנסו והוציאו אותו.

לאחר מכן שאלתי את אבא שלי האם הבחור קיבל עוד הזדמנות להיכנס ליחידות? והוא אמר לי, “מה פתאום? הוא הרי באמת נכנס ליחידות! כשהוא נכנס, הוא הרגיש רבי עד כדי כך שהתעלף. זו יחידות!”

אצל בחורים ה’יחידות’ נעה כמו בסרט נע. בחור נכנס ונתן לרבי את הפתק, הרבי קרא את הפתק במהירות (הרבי יכול היה לקרוא דף גדול עם כתב צפוף בתוך שניות. ראיתי זאת בעצמי. פעם עמדתי ליד הרבי וראיתי איך שהרבי מחזיק דף A–4 כולו מלא שורות צפופות, והרבי קורא את זה בשניות); ולאחר מכן הרבי היה מסמן בעיפרון על הדף. מה הרבי סימן? אינני יודע, אבל תמיד ראינו שהרבי סימן משהו. לאחר מכן הרבי היה מתחיל לענות. הרבי דיבר במשך ארבעים שניות! אתם יודעים מה זה ארבעים שניות? תסתכלו על השעון, והרבי מדבר ברצף. אם בחור היה נמצא ב’יחידות’ שתי דקות, זה היה נחשב הרבה.

 

(מתוך התוועדות עם תלמידי ‘תומכי תמימים’ אור יהודה)