“המקום המתאים – בתל אביב”

“כדאי הוא שיתעניין בהאפשרות לייסד.. מוסדות שיכנסו ברשת המוסדות חינוך .. ונקראים .. אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש” ‪* חודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים תשי”ג, כשנה לאחר שהוכרז על הקמת “רשת אהלי יוסף יצחק”, ועדיין לא היו מבנים מסודרים, לא אישורי ממשלה והרישום התנהל בעצלתיים. נגד השעון החלה עבודה מרתונית של אברכים ובחורי אנ”ש שיצאו אל מעברות העולים על מנת לרשום ילדים למוסדות חינוך תורניים, על אף העובדה שטרם היו מבנים. זו הייתה תמונת המצב בימים אלו לפני שישים שנה • ‘בית משיח’ פותח בסדרה חדשה שתחזור במנהרת הזמן לימי הקמת “רשת אהלי יוסף יצחק” – רשת בתי הספר והגנים של חב”ד שהוקמה בהוראת הרבי • הסדרה החדשה – תכלול לראשונה סקירה מקיפה על הקמת הרשת ובה ישולבו אגרות קודש, זכרונות, מסמכים אשר רבים מהם יראו אור לראשונה • פרק ראשון

כיתת תלמידים בבית הספר של ‘רשת אהלי יוסף יצחק’ בתענך. בתמונה: המורה ר’ סעדיה ג’רופי

אור חדש

סיון תשי”ב.

הרישום לקראת שנת הלימודים תשי”ג החל. הורים למאות אלפי ילדים מיהרו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים והממלכתי דתי. רק ב’רשת אהלי יוסף יצחק’ טרם הוחלט היכן יוקמו בתי הספר של ה’רשת’ החדשה, מחמת סיבה פשוטה: כי …אין מבנים. גם מנהלים לא היו. עובדות אלו לא הפריעו למאות אברכים ותמימים להמשיך לעמול מסביב לשעון כדי לרשום תלמידים ל’רשת’ החדשה. שעון החול הולך ואוזל. רק עוד כחודשיים ימים נותרו לתחילת שנת הלימודים…

כיום, שישים שנה לאחר מכן, קשה לעכל את המצב המוזר הזה. שום מפקח במשרד החינוך לא היה מאשר דבר כזה, שלא לדבר על ראשי המשרד עצמו שהיו מטילים על כך וטו.

מדוע באמת נוצר צורך להקים את בתי הספר של “רשת אהלי יוסף יצחק”, ובפרט כעת, חודשיים בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים? מי שבודק את קורות הימים ההם נוכח כי הוראת הרבי להקמת ה’רשת’ ניתנה כבר בחודש תמוז תשי”א, מדוע אפוא המתינו כשנה עד שהחלו בצעדים מעשיים להקמת בתי הספר?

שאלות אלו צפות ועולות כאשר משרטטים את השתלשלות האירועים המרתקת והמורכבת, בדרך להקמת בתי הספר החב”דיים במסגרת “רשת אהלי יוסף יצחק”. על שאלות אלו ועוד, נשיב בפרק זה ובפרקים שלאחריו, הפותחים סדרה היסטורית חדשה ומרתקת אודות הקמת “רשת אהלי יוסף יצחק”, החל מאז הגיעה הוראת הרבי לייסד בתי ספר, עבור דרך שיוך המוסדות ל’זרם בלתי זרמי’, הקמת ארבעה בתי הספר הראשונים, ועד לפרשיה המרתקת של שיוך רשת חב”ד לזרם הממלכתי ובהמשך לממלכתי דתי.

הוראת הרבי

נתחיל מבראשית.

ביום ה’ בתמוז תשי”א, פחות מחצי שנה לאחר קבלת הנשיאות באופן רשמי, הורה הרבי להרה”ח ר’ זושא וילימובסקי (הפרטיזן) להקים בתי ספר חב”דיים שיאוגדו תחת “רשת אהלי יוסף יצחק”.

הרקע להוראה ההיסטורית זו נעוץ בחורף תש”ט, עם התיישבות חסידי חב”ד בלוד. ר’ זושא שהיה אז בחור ישיבה מבוגר, ייסד את ישיבת ‘תומכי תמימים’ ב’פרדס’ בלוד, ופעל במרץ להרחבת מספר התלמידים כמו גם לגיוס תקציבים. לעזרתו באו חברי אגודת חסידי חב”ד באותם ימים, ולאחר זמן קצר מונה הרב אפרים וולף ע”ה, כמנהל בפועל לישיבה, בעוד ר’ זושא המשיך להביא תלמידים ולגייס כספים. לאחר כשנתיים, סיים ר’ זושא את תפקידו בעבור הישיבה והצטרף לפעילות “פעילי המחנה התורתי”, מה שנקרא היום “יד לאחים”, גם שם הצליח מאוד.

באותם ימים הייתה העליה הגדולה בעיצומה. מאות אלפי יהודים הגיעו במסגרתה לארץ ישראל מכל קצווי תבל. הסוכנות כמו גם גורמים ממשלתיים נוספים עמלו להכניס את כלל ילדי העולים לבתי ספר ממלכתיים מתוך מטרה להפוך את עם ישראל לשבטיו ועדותיו לעם בעל דעה אחידה, רחוקה כמובן מיהדות. לשם כך נעשו מאמצים רבים להשליט את הדעות החילוניות הכפרניות על העולים החדשים. רבים מהעולים הוכנסו אפוא למעברות סגורות, שם ניתנה להם עזרה במגורים ובמזון, כאשר במקביל נחסמה כניסתם של גורמים דתיים למעברות ולמחנות העולים על מנת שלא יסחבו ילדים לחינוך תורני. אולם פעילי המחנה התורתי כמו גם אנשי חב”ד, ואחרים, נכנסו במסירות נפש לתוככי ריכוזי העולים וחיזקו אותם להמשיך גם בארץ ישראל בדרך השמורה להם מדורי דורות, והפצירו בהם לרשום את הילדים למוסדות ברוח ישראל סבא. ר’ זושא פעל במרץ בתחום זה יחד עם פעילי המחנה התורתי.

שינוי יעד הפעילות של ר’ זושא הגיע לאזניו של הרבי, אשר כתב לו אגרת ובה תמה כיצד זה לא שמע ממנו זמן רב, וביקשו לכתוב על השתתפותו בעסקנות החב”דית. ר’ זושא השיב (באגרת מיום כ”ד בסיון תשי”א) במכתב ארוך בו גולל את עסקנותו במסגרת “פעילי המחנה התורתי”, ולאחר מכן כותב כי יש לו הזדמנות לקנות בניין מפואר בירושלים שם יקלטו מאתיים תלמידים ובו תשכון ישיבה עבור תלמידים מעדות המזרח.

ר’ זושא שהיה חלק בלתי נפרד מפעילות חב”ד בארץ ישראל ועסקנותה, פעל גם למען הכלל. הרבי התפלא נוכח העובדה שפעיל חב”די נמרץ פועל בשדות אחרים כאשר יש כר נרחב לפעילות החב”דית. תשובת הרבי לא איחרה לבוא באגרת מה’ תמוז תשי”א: “בנוגע לשאלתו הפרטית, מה שמנהל עתה משא ומתן בעניין מוסד העומד תחת רשות מפלגה, הנה קצת פליאה בעיני, שהרי לכאורה הרי יכול להשקיע כוחותיו באופן שיהיה בד’ אמות של חב”ד”.

כאן באות השורות שהן אבן היסוד להקמת ה’רשת’: “כדאי הוא שיתעניין בהאפשרות לייסד שם (בארץ הקודש ת”ו) גם כן מוסדות שיכנסו ברשת המוסדות חינוך שיסדו במרוקו, ונקראים על שם כ”ק מו”ח אדמו”ר “אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש”, אשר ברשת מוסדות חינוך אלו נמצאים מוסדות החל מלימוד אלף בית עד בית מדרש למורים ורבנים”.

את סעיף התקציב מטיל הרבי על ר’ זושא, ומבטיח לסייע בהוצאות הקטנות: “על הוצאות קטנות לזמן הראשון בטח אוכל למצוא מקור לזה, ובלבד שיהיה בזה עניין של ממש”.

הרקע להקמת מוסדות החינוך הללו נעוץ כמובן, בעליה הגדולה באותם ימים, נוכח הנזק הרוחני העצום שחוללו אנשי הסוכנות והקיבוצים לעולים החדשים. נוצר אפוא צורך דחוף לדאוג להכניס את ילדי העולים החדשים לבתי ספר על טהרת הקודש, אולם לא היו כאלו בנמצא כמעט. המעטים שהיו, לא היו ערוכים לקלוט את יוצאי תימן, מרוקו ומדינות אחרות. ואילו הקמת בתי ספר חדשים לא היה דבר של מה בכך.

ההוראה מהרבי הגיעה, אך המטרה לא היתה נהירה כל כך לעסקני חב”ד בארץ הקודש. רק בהמשך הבהיר הרבי יותר את תכניתו הגרנדיוזית.

ר’ זושא ניגש לעבודה ללא שהיות. חודש בלבד לאחר כתיבת המכתב על ידי הרבי, והוא מדווח לרבי על כך שהחל לעבוד בהקמת מוסדות רשת אוהלי יוסף יצחק. הוא לקח לו לעזרה את הרה”ח ר’ זלמן אבלסקי. העבודה הייתה עצומה והאתגרים אדירים. ר’ זושא החל לחשוב על מיקום בתי הספר וכן על גיוס כספים. אם חשב בתחילה להתבסס במבנים של הישיבות החב”דיות בתל אביב בלוד ובירושלים, הרי שאלו היו במצב כלכלי קשה מאוד, ובהנהלות הישיבות חששו מהקמת בתי ספר בסמיכות לישיבות, מה גם שהדבר עלול לפגוע בתרומות הקבועות.

ההתלבטות הזו נידונה בין ר’ זושא לרב אליעזר קרסיק שכיהן כיו”ר אגודת חסידי חב”ד וכמנהל ישיבת ‘אחי תמימים’ בתל אביב, ועשה רבות למען הישיבות בלוד ובתל אביב.

ר’ זושא שיגר מכתב לרבי על ההתנגדות שעוררו הנהלות הישיבות לכך שבתי הספר יהיו בסמיכות אליהם. במקביל נשלחו אל הרבי מכתבים נוספים בנידון. הרבי לא הותיר מקום לחילוקי דעות וביום ט”ז באלול – שיגר הרבי מספר אגרות בהן הבהיר את דעתו ביחס למיקום המוסדות של ה’רשת’ ומידת שיתוף הפעולה בין ה’רשת’ ומוסדות חב”דיים אחרים.

“דרכים חדשים בשדה החינוך”

מכתב ארוך כתב הרבי אל ר’ זושא. מדובר באגרת מפורטת הנפתחת בהוראה ברורה: מטרת ה’רשת’ להקים מוסדות חינוך במקום שאין שם ‘תומכי תמימים’ או ‘אחי תמימים’. גם אם מקימים בערים בהן יש ישיבה חב”דית, הרי שבתי הספר צריכים להיות מותאמים לתלמידים שאינם יכולים להתנהג ברוח ‘תומכי תמימים’. וכאן מוסיף הרבי הערה יסודית וחשובה:

“המתבונן בפעולותיהם של כ”ק אדמו”ר [הריי”צ] ושל אביו כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע, הנה יראה בהתבוננות שבה בשעה שאדמו”ר מוהרש”ב הנה בשדה החינוך היתה עיקר עבודתו בין החסידים [דהיינו: תומכי תמימים], הרי כ”ק מו”ח אדמו”ר סלל לו דרכים חדשים בשדה החינוך בין החוגים היותר רחבים של עמנו”.

אשר על כן, מודיע לו הרבי כי עליו לדבר עם הנהלת אגו”ח ולהסבירם שאינו נכנס בגבולם של ישיבות ‘תומכי תמימים’, ‘אחי תמימים’ או ‘תורת אמת’, וכי אין להם מה לחשוש כלל. בסעיף הבא מורהו הרבי תחת מי ובתיאום עם מי עליו כמנהל ה’רשת’ לפעול: “הנה מחד גיסא יוכל לעבוד עבודתו הציבורית בעמדו בקישור ישר עמדי, ומאידך גיסא יהיה גם כן בהתאמה לעבודת אגו”ח בכללותה ולישיבות תומכי תמימים ותורת אמת בפרט, מבלי שיכנס איש בגבול רעהו, ואדרבה יסייעו איש ביד רעהו”.

ובנוגע למגביות עבור ה’רשת’, כותב לו הרבי שהכל צריך להיעשות בלי לפגוע במוסדות חב”דיים אחרים.

כאן נוצרה שאלה קריטית: לאיזה זרם יהיו שייכים מוסדות החינוך החדשים? שכן באותן שנים כל מוסד היה חייב להיות שייך לזרם מסוים. הישיבות ותלמודי התורה בכפר חב”ד ובלוד שויכו ל’זרם בלתי זרמי’. הרבי הורה אפוא בפירוש לשייך גם את ה’רשת’ לזרם בלתי זרמי.

לאחר שהסתיימה כתיבת האיגרת הזו, הגיע מכתב נוסף של ר’ זושא לרבי, ובו הצעה שיסע לאפריקה! יש לשער שהכוונה לגיוס כספים בדרום אפריקה, אליה הגיעו יהודים רבים מליטא ומאזורים אחרים. הרבי שלל את הנסיעה לאפריקה או למקום אחר, שכן עדיין היה מוקדם מלדבר על כך.

בו ביום כתב הרבי אגרת אל הרב קרסיק: “בטח ידוע לכת”ר שהנני עומד בקישור מכתבים עם הרה”ח וו”ח אי”א נו”נ עוסק בצצ”ב וכו’ הרח”ז שי’ ווילימאווסקי, אשר כנראה הוא בעל מרץ… וכבר קבלתי ממנו איזה הצעות בענין מוסדות חינוך בשם אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש. וכנראה מהידיעות שיש אצלי אדותיו יש לקוות לפעולות ממשיות ממנו”.

לאחר הקדמה זו בשבחו של מנהל ה’רשת’, מודיע הרבי כי מוסדות ה’רשת’ צריכים להיות בתיאום עם כלל הפעילות החב”דית בארץ ישראל, ובפרט עם הישיבות. כמו כן כתב הרבי, כי הבהיר לר’ זושא שבתי הספר יוקמו במקומות שאין בהם ישיבות.

כדי ליצור אווירה טובה ועניינית לקראת הקמת ה’רשת’, דאג הרבי למתווך בין המוסדות הוותיקים למוסדות החדשים שבהקמה. המתווך הנבחר היה הרב אברהם פריז, עסקן נמרץ שידיו רב לו בעשיה החב”דית בארץ הקודש. הוא עמד בקשר טוב עם שני המנהלים.

ביום בו כתב הרבי לשני המנהלים, שיגר הרבי אגרת נוספת אל הרב פריז, עם העתק המכתב שנשלח לר’ זושא וילימובסקי. הרבי מספר כי ר’ זושא ביקש מכתב תמיכה עבור המגבית של ה’רשת’, והוסיף כי ר’ זושא הוא בעל מרץ ואפשר לנצל כוחותיו בשדה החינוך של חב”ד. כדי שהעבודה תמשיך כדבעי, מבקשו הרבי להיפגש עם הרב קרסיק בנידון כדי ליישב את חילוקי הדעות, על מנת שר’ זושא יוכל לעבוד מאה אחוז בעניני חב”ד והדבר יהווה סיוע לפעילות הכללית של חב”ד בארץ ישראל (האגרת ב’אחד היה אברהם’ ע’ 222).

בהוראת הרבי עזב ר’ זושא וילימובסקי את פעילי המחנה התורתי (‘יד לאחים’), אך במקביל שיגר אגרת לרב שלום דובער ליפשיץ, מנהל פעילי המחנה התורתי. כאשר החל הרישום ל’רשת’, כשנה לאחר מכן, נעשתה מלאכת הרישום בשיתוף פעולה עם פעילי המחנה התורתי.

ואכן, בתחילת חורף תשי”ב, החלה הקמת ה’רשת’ לקרום עור וגידים. ר’ זושא שעסק בהקמת ה’רשת’, קיבל גיבוי וסיוע רב מאגודת חסידי חב”ד מתוך שיתוף פעולה מלא.

בשל העדר משרד מסודר, ואילו ר’ זושא המנהל היה עדיין רווק מבוגר שנדד ממקום מגורים אחד למשנהו בהתאמה לפעילות הציבורית עליה הופקד, השתמשה ה’רשת’ בכתובת זו כיעד זמני. על החתום היה “זלמן” – כנראה הרב זלמן אבלסקי.

שלושה בתי חינוך

עוזרו של ר’ זושא, היה כאמור, ר’ זלמן אבלסקי שהצטרף למלאכת הקודש, אלא שזמן קצר לאחר מכן עזב את עבודתו ושב אליה רק לאחר הוראה מפורשת של הרבי.

בשלב זה החלה עבודת השטח שהתמקדה בראשונה בהקמת מסגרות לימודיות בשעות אחר הצהרים. מסגרות אלו נועדו עבור ילדי העולים שהגיעו מכל תפוצות העולם והתגוררו במעברות ובמחנות עולים. פעילי ה’רשת’ באותם ימים, ובראשם הרה”ח ר’ יונה איידלקופ ע”ה ויבלחט”א ר’ זלמן אבלסקי שליט”א [כיום שליח ורבה הראשי של מולדביה] עשו הכול כדי להעניק חינוך יהודי חסידי לילדים אלו. מסגרות לימודיות אלו – שאמנם היו לשעות ספורות במשך היום – היוו את אבן היסוד לבתי הספר של ה’רשת’, וליסוד עתידי של רשת ‘חדרי תורה אור’.

הפעילות הלכה והתרחבה, והרבי שליווה את הפעילות בכל צעד ושעל, הורה לר’ זושא וילימובסקי לצרף אליו עוד צעירים להנהלה. במקביל מינה הרבי ‘מבקרים’ ל’רשת’: הרב אליעזר קרסיק והרב אברהם פריז.

ואכן, הרב קרסיק בתפקידו זה ביקר ב”בתי ספר” שהוקמו באותם ימים ברמלה, בלוד וביפו. הוא שוחח עם המנהלים ועם הצוות החינוכי.

בתום סבב ביקורים ב”בתי הספר” החדשים, דיווח הרב קרסיק לרבי על התרשמותו (מכתב מי”ט אדר תשי”ב): “הנני בזה לתת דו”ח אחרי הביקורת בבתי החינוך בשם אוהלי יוסף יצחק, לעת עתה שלושה בתי חינוך כאלו ברמלה בערך 50 ילד כ”י, בלוד 20 ובסכנא ביפו 30. אני כותב בערך מפני שכל התלמידים כמעט המה מהלומדים כבר בבתי ספר ממשלתיים, ובאים הנה ללמוד או אחרי למודם בבתי ספר הנ”ל או קודם למודם בבתי ספר הנ”ל, וביאתם לא כל כך בקביעות… הלימוד שלהם התחלת חומש וגם עם רש”י.

“מי המה המייסדים בתי חינוך אלו? ברמלה הוא ר’ זוסיא ווילימובסקי עם זלמן אבלסקי, בלוד ובסכנא הוא ר’ יונה איידלקופ”.

מעניין ביותר לראות כיצד משרטט הרב קרסיק את מהות אישיותו של ר’ זושא וילימובסקי, אשר ברבות השנים רבים הסכימו כי הוא היה מוצלח ביותר בייסוד מוסדות. הוא היה בעל כשרון לפרוץ חומות אטומות ובעל מעוף ויוזמות מיוחדות. אולם ר’ זושא התקשה להחזיק מעמד בתחום האפרורי והשגרתי של ניהול מוסדות, שכן היה זה בניגוד לאופיו. וכך מתאר זאת הרב קרסיק בדיווח לרבי:

“הנה מהותו בגשמיות עוד קודם שנתקבל אצלנו לישיבתנו והיה ברוסיה שהיה פרטיזן ולוחם במחתרת, כמובן ששם היה חייל פשוט ונאמן אבל לא היה ממנהלי המלחמה… וכן גם עתה מהותו האמיתית מה שמסוגל הוא ללחום במרץ נגד ההיפך, לעשות רעש ולא להתפעל משום מנגד ולתבוע מהקהל להחזקת הישיבות וכדומה”. וכאן מוסיף הרב קרסיק ומסביר באריכות כי אינו מסוגל לנהל מוסד לאורך זמן.

על ר’ יונה איידלקופ מציין הרב קרסיק כי הוא עובד במסירות ונאמנות. בהמשך הוסיף לכתוב על בעיות טכניות ואחרות המעיבות על האצת התפתחות ה’רשת’, כמו חוסר במימון. מחסור זה גרם לכך שמאז שהוקמה ה’רשת’, לא קיבל ר’ יונה אף לא פרוטה אחת, ומדגיש שחייבים להקים הנהלה מסודרת, ורק כך ה’רשת’ תצליח. את ר’ זלמן אבלסקי מתאר הרב קרסיק כאחד שיכול לנהל מסגרות לימודיות עם ילדים.

זרם בלתי זרמי

במקביל להקמת מסגרות חינוכיות אלו, עודד הרבי את הנהלת אגו”ח והנהלת ה’רשת’ לשייך את בתי ספר חב”ד לזרם הבלתי זרמי. מטרה נוספת הייתה לו לרבי, שביקש לחזק את האופציה החרדית בתוככי הזרם הבלתי זרמי. אשר על כן ביקש הרבי להקים הנהלה משותפת למוסדות חב”ד ולמוסדות הפעילים (יד לאחים) ולחשוב על אפשרות שמוסדות “הישוב הישן” ייאותו אף הם להשתתף בהנהלה זו. הנה קטע קצר מאגרת הרבי (מכ”ח אדר תשי”ב) אל אגודת חב”ד אודות רעיון זה:

“מוכרח הדבר שלא יהיה כל מוסד ומוסד ענין בפני עצמו, שעל ידי זה יוחלש כוחו ביותר, הן כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ והאריכות בזה אך למותר. ולכן כוונתי מתחילה היתה, שכל המוסדות חינוך שיכנסו ברשת זו, יתאחדו כולם בתור זרם בלתי זרמי ותהיה הנהלה כללית שעל ידי הנהלה זו יתנהלו כל המו”מ ודין ודברים הן עם משרד החינוך והן עם משרד מתאים אחר. וכיון שתקותי אשר יצטרכו לזה גם כן מוסדות החינוך של הפעילים ובמשך הזמן גם של הישוב הישן וכו’, הרי יש לעת עתה לקבוע הנהלה שבה יכנס בא כח אחד מאגו”ח, אחד מצעירי אגו”ח, א’ מהרשת דאהלי”י ולהציע להפעילים שגם הם יבחרו אחד משלהם שיהיה בההנהלה”.

כעבור חודש כתב הרבי לר’ זושא וילימובסקי כי יש צורך דחוף לפעול בענין הזרם בלתי זרמי, שכן הרישום מתחיל בחודש סיון. באגרת זו, מיום כ”ז בניסן, מורהו הרבי להתייעץ גם עם עוזריו להנהלת ה’רשת’, וכאשר יחוו דעות ויהיו חלק מהתוויית הדרך, בוודאי גם יפעלו במרץ להצלחת ה’רשת’.

בשלב זה כאשר היה נראה שהנה בקרוב יוקמו בתי ספר של ממש, שאל ר’ זושא היכן למקם את משרדי ה’רשת’. באגרת זו השיבו הרבי כי לעת עתה ישכנו המשרדים בתל אביב (על נדודי המשרד ראה במסגרת). בהזדמנות זו מזכירו הרבי כי יש צורך להוסיף עוד צעירים לעבודה, ואף מצרף לאגרת תרומה עקב ה”מחסור הכספי הנרגש ברשת דאהלי יוסף יצחק”.

להרים בניין לבד?

לכולם היה ברור כי ‘רשת’ בתי הספר אינה יכולה להתבסס על ר’ זושא לבדו, גם אם ר’ זלמן אלבסקי מסייעו, אלא זקוקים להנהלה שתיקח אחריות ויחד תגייס עוד חסידים למלאכה המורכבת של הקמת ה’רשת’. דא עקא, שרבים מהצעירים עסקו במלאכת הקודש בישיבות חב”ד ובתפקידים רוחניים אחרים. אחרים היו טרודים בפרנסתם. לא רבים מיהרו להתגייס למען ה’רשת’, מתוך חשש שאם יצטרפו ל’רשת’ שאין לה בנתיים מקור כספי, לא יוכלו להתפרנס כדבעי. מדובר היה בתקופה כלכלית קשה מאוד ששררה בארץ ישראל.

בתחילת חודש אייר תשי”ב נערכה אסיפה בנידון בהשתתפות הנהלת אגו”ח ועוד כמה מחשובי החסידים.

באותם ימים שרר חשש גדול כי כל העבודה להקמת ה’רשת’ תסתיים בלא כלום, וזאת בגלל חוסר העובדים למען ה’רשת’. גם התרומות הקטנות לא איפשרו להקים רשת בתי ספר.

את האסיפה זו פתח הרב קרסיק בהתבטאות השגורה בפיו, אותה העלה על הכתב באחד ממכתביו בימים הבאים: “אם אומרים לאיש לקפוץ לטובת הכלל מקומה עשירית הנה דבר כזה נכלל תחת סוג של מסירות נפש, כי הלא יכול לעשות כזה וצריך למסור נפשו אבל אם אומרים לאיש שירים בנין של עשרה קומות ולא יכול לעשות דבר כזה, מה תועיל מסירת נפשו? לדבר כזה צריכים אנשים זריזים בעלי מרץ ולא רק אחד או שניים. כי דבר כזה צריכים להתחיל ברעש גדול ואי אפשר זה לעשות בקטנות”.

בדברים אלו תבע מהנאספים להצטרף למלאכת הקודש עליה הורה הרבי. בשלב זה יצא ר’ אברהם פריז מכליו והוסיף על דברי הרב קרסיק: כשהרבי דורש מאיתנו, חובה עלינו לבצע! ומיד פנה לר’ מאיר בליז’ינסקי והרב דוד חנזין שנכחו במקום, וקבע כי הם ור’ זושא יהוו מעתה את הנהלת ה’רשת’.

ואכן, שלושה אלו היוו מעתה את הנהלת ה’רשת’, כאשר בהמשך מונה הרב דוד חנזין למנהל ה’רשת’ ור’ איצ’קה גנזבורג למזכיר.

לא למדו בבית ספר

מיד לאחר בחירתם, נותרו השלושה עם ר’ אברהם פריז בבית הכנסת לטכס עצה כיצד לקדם את הקמת בתי ספר חב”ד. משם נסעו לביתו של הרב חנזין בפתח תקווה, שם ישבו כל הלילה כדי לדון האם יש להקים בתי ספר במקומות בהם ישנם מוסדות חינוך של אגודת ישראל.

בזיכרונותיו תיאר ר’ מאיר בליז’ינסקי את הנושא המרכזי עליו דנו במשך שעות ארוכות:

“מה רוצים אנו. אם כוונת אדמו”ר שליט”א, להילחם עם אגודת ישראל או לא. כבר היה קיים אז זרם אגודת ישראל. לכאורה מה צריך לפתוח זרם חדש, הלא יש כבר של אגודת ישראל. לאחר דין ודברים וליבון האפשרויות, סוכם אצלנו שלא זוהי הדרך ללחום עם אגודת ישראל. אלא שנלך למקומות שאין שם אגודת ישראל, כי במקומות בהם הם לא יכולים להגיע, אנחנו כן נגיע. סברנו כי זוהי גם סברת אד”ש”. ואכן בהמשך התקבלו הוראות מפורשות, כי אין ענין להתחרות בבתי ספר דתיים אחרים, אלא לפתוח במקומות בהם אין כל מסגרת דתית עבור ילדי העולים.

על בחירתם להנהלה כתבו השלושה לרבי, ועל כך קיבלו מענה מפורט בו הובהר כי צריך להצהיר שהכנסת בתי ספר חב”ד תחת הזרם הבלתי זרמי אינו דבר חדש, אלא המשך לכך שמוסדות חב”ד אחרים הם תחת הבלתי זרמי. באגרת זו נכללה גם הוראה להיפגש עם מר זלמן שזר, אז חבר כנסת וחבר הנהלת הסוכנות. הרבי אף שלח סכום סמלי כסיוע ל’רשת’.

כהוראת הרבי נפגשו עם שזר, והמשיכו לדווח כל העת על הנעשה.

הנהלת ה’רשת’ פנתה אפוא אל הרב שלום בער ליפשיץ יו”ר הפעילים, והוא מצדו הציע להם מקומות אשר לשם פעילים אחרים טרם הגיעו, על מנת להקים שם בתי ספר.

למעשה, בתחום ההקמה והייסוד, כל המשתתפים היו ‘ירוקים’, וכך העיד חבר ההנהלה ר’ מאיר בליז’ינסקי: “לא ידענו מה זה בית ספר. ארבעתנו לא למדנו בבית ספר ולא ידענו מה זה. לא ידענו החוקים הפשוטים”. זו הסיבה שוותיק העסקנים, הרב אליעזר קרסיק הדריכם כיצד לנהוג בנושאים רבים שעלו על הפרק.

על אף אי ניסיונם, נרתמו כולם כדי לפתוח במהירות האפשרית את בתי הספר, לנחת רוח הרבי.

“הצלחה בזמן”

לילה אחר לילה ישבו חברי ההנהלה לאסיפות ממושכות בכדי להתוות את הדרך החדשה בה עליהם לפעול. הדבר לא היה פשוט כלל, שכן הרב חנזין כיהן ברבנות בפתח תקווה. נוסף על כך הוא היה אלמן ומטופל בחמישה יתומים קטנים. גם ר’ מאיר עבד לפרנסתו במשך היום ובלילות החל בעבודה חדשה של ה’רשת’. לעיתים, כאשר היה צורך בפגישות עם אישי ציבור, גזל ר’ מאיר מזמן עבודתו כדי להשתתף בפגישות. למותר לציין שכל העבודה נעשתה ללא תמורה.

•

כדי להקים ‘רשת’ בתי ספר, נוצר צורך דחוף בגושפנקה רשמית מצד משרד החינוך. מאחר שהרבי הורה שבתי הספר ישתייכו לזרם הבלתי זרמי, ניסו חברי ההנהלה להשיג את האישורים המתאימים ממשרד החינוך, אך למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד גורמים ממשלתיים, האישור לא נראה באופק. שנת הלימודים הבאה הולכת ומתקרבת והרישום מתחיל בחודש סיון. אם אין אישור – אין בתי ספר. הפתרון היה נראה בלתי מושג. ועל כך בכתבה הבאה בע”ה.

 

מקורות: אגרות קודש, רבים השיב ליהדות וחסידות, חב”ד תל אביב (י”ל בקרוב), גזע חסידים, עושה אידישקייט, הפרטיזן, עבד אברהם אנכי, דוד עבדי, חייל בשירות הרבי, אחד היה אברהם, ארבעה חסידים, בית משיח, ראיונות אישיים. תודות לידידי ר’ מנחם זיגלבוים ואברהם רייניץ על הסיוע.

לתגובות והוספת מידע: szberger@012.net.il

“המקום המתאים – בתל אביב”

כמסופר בגוף הכתבה, כתובת הנהלת ה’רשת’ הייתה בתחילה בבית הרב שמריהו ששונקין בירושלים. לאחר שמנהל ה’רשת’ ר’ זושא שאל את הרבי על כך, השיבו הרבי באגרת מיום כ”ז בניסן תשי”ב, שאת מרכז ה’רשת’ יש לקבוע בינתיים בתל אביב: “בנוגע לשאלתו, איפה לקבוע המרכז של רשת אוהלי יוסף יצחק, הנה המקום המתאים לזה על כל פנים עתה, הוא בתל אביב”. הוראת הרבי מומשה, ובמשך שנים רבות משרדי ה’רשת’ שכנו ברחוב הרב קוק 16, בבניין הישיבה תל-אביב.