- מסופר במלאת 120 שנה לייסודה של ישיבת “תומכי תמימים” –
- מסופר במלאת 120 שנה לייסודה של ישיבת “תומכי תמימים” –
- מסופר במלאת 120 שנה לייסודה של ישיבת “תומכי תמימים” –
א
מסע ארוך עשה אברמל’ה זלצמן עד שהגיע לליובאוויטש. ילד כבן אחת עשרה שנים בלבד היה כשהגיע לעיירה הקטנה ששמה יצא למרחקים.
לא בלב קל שלחוהו הוריו, ר’ דובער ושיינא זלצמן, אל הישיבה הרחוקה מעיר מגוריהם. עשרה ילדים היו להם, אותם גידלו בעמל ובאהבת נפש גדולה.
התפנית הייתה עם ביקורו של השלוחא–דרבנן ר’ טוביה שקולניק ששכנע את האב לשלוח את בנו לישיבת “תומכי תמימים” ששמה הטוב יצא למרחקים כמקום בו מחנכים למידות טובות ובו מתעלים בתורה ויראת שמים. ההורים - למרות חששם הטבעי לשלוח ילד קטן למרחק כה גדול, ובוודאי יתגעגע לביתו - שמחו על הזדמנות לשלוח את בנם למקום של תורה וחסידות.
צרור בגדים לא–גדול ניתן בידיו של הילד, שיצא לדרך הארוכה בואכה ליובאוויטש בליוויו של השד”ר. בהגיעו לישיבה נבחן בפרק “אלו מציאות”. עם תום המבחן נקרא לשיחה במשרדו של מנהל הישיבה הרבי הריי”צ (עוד בטרם עלותו לכס הנשיאות).
“מדוע הגעת לליובאוויטש?” פנה אליו המנהל ברכות. “האם לא היה לך עדיף ללכת לישיבות אחרות בליטא?”
הילד משך כתפיו במבוכה, והשיב מה שהשיב.
בהמשך השיחה הוסיף הרבי הריי”צ והתעניין על המצב הגשמי והרוחני בבית הוריו.
שעה קלה לאחר מכן, יצא את משרדו של מנהל הישיבה מבלי שידע האם צלח את המבחן או שמא… הוא תהה האם אכן התקבל לישיבה. לבו הצעיר של הילד היה שבור בדאגה ומתח.
אווירת ימי אלול ריחפה באותם ימים מעל ליובאוויטש, אימת הדין והתרגשות לקראת הכתרתו של המלך, שימשו בערבוביה. הימים הללו היו ‘ימי דין’ עבור אברמל’ה הצעיר במלוא מובן המילה. בתפילות ראש השנה התמוגג בדמעותיו, וביקש רחמי שמים שיסכימו לקבלו לישיבה.
רק לאחר החגים הודיעה לו הנהלת הישיבה כי הוא התקבל לשורותיה, ומעתה ואילך הרי הוא ‘תמים’ לכל דבר, חייל בלגיונה של ממלכת בית דוד, בכתתו של המלמד ר’ לייב מוויעטקע.
קל לשער כי החיים בישיבה לא היו קלים לילד הצעיר שעזב את בית הוריו האהובים, הקן החמים והמוגן. בתקופה הראשונה ללימודיו ישן בבית המדרש שחלונותיו מכוונים אל בית העלמין. בלילה הראשון, רגעים קצרים בטרם עלה על יצועו, פנו אליו חבריו המבוגרים, נערים כבני ארבע–עשרה, והתרו בו כי עליו למהר לישון, שכן אחר חצות הלילה קמים המתים מקבריהם כשהם לבושים בתכריכים צחורים, ומביטים בחלונות לבדוק מי מהתלמידים אינו ישן עדיין… “נקל לתאר”, סיפר ר’ אברהם זלצמן לימים, “עד כמה הצלחתי, אם בכלל, לישון באותם לילות”…
כפיצוי, בתקופה מאוחרת יותר זכה לישון בביתו של אדמו”ר מהר”ש שחלק מחדריו הוקצו לטובת לינתם של בחורי הישיבה. בזכות כך התאפשר לו להיות בהיכל המלך וחדריו; לראות את חדר האוכל של הרבי מהר”ש, חדר היחידות שלו, ועוד. מיטתו הייתה סמוכה לבית המדרש, וכך יכול היה לשמוע בליל שישי דרך קירות הבית, את הבחורים יושבים כל הלילה ב’זאל הגדול’, ולומדים נגלה וחסידות, מנגנים ניגונים ומתוועדים ביניהם. לילות אלו נחקקו בנפשו לנצח.
ב
גילו הצעיר של אברמל’ה זלצמן, והריחוק מהבית גרמו לו לקשיי לימוד. הוא התקשה ללמוד בשקידה והתמדה, ומדי פעם אף השתתף במשובת נעורים כדרך נערים בני גילו.
שנה אחת, ביום הפורים, נטלו הבחורים ‘משקה’ והגיעו למצב של ‘עד דלא ידע’. הם תפסו עז שהסתובבה בחצר בית הרבי והשקו אותה ‘משקה’ כהוגן. לא ייפלא אפוא שזמן קצר לאחר מכן, כשהעז השתכרה, היא החלה לרקוד ולהשתולל, ונעשה שמח…
נראה שאירוע זה היה הקש האחרון שבגינו החליט המשגיח של הישיבה, הרב יחזקאל (חאצ’ע) הימלשטיין, להחזיר את אברמל’ה לבית הוריו יחד עם חבר נוסף. הוא אף ציין זאת בפתק כי “הילד צריך לאמו”.
הגזרה נחתה על אברמל’ה וחברו כרעם ביום בהיר. הם לא פיללו לכך. למרות הגעגועים הביתה והקושי להסתגל, הם ידעו להוקיר את ערכו של המקום ממנו שאבו התמימים מים חיים.
על אף קוצר גילם, הם הבינו כי בנפשם הדבר, והלכו כמה פעמים למשגיח בהתחננם על נפשם שיחזירם לישיבה, אך ללא הועיל. מסיבותיו השונות, הוא לא רצה לענות להם, ופשוט ישב ושתק.
נערים בני תושיה היו, ולא ויתרו על נקלה. הם החליטו לנסות את מזלם אצל אשתו של ר’ חאצ’ע שהייתה בעלת מזג טוב. השניים קיוו שהיא תצליח להשפיע על בעלה. הם הלכו אליה כמה פעמים, והיא הבטיחה חגיגית לדבר עם בעלה ולבקש עבורם, אך לפועל לא הצליחה לשנות את רוע הגזרה.
שני הנערים הצעירים התייעצו עם חבריהם לספסל הלימודים מה לעשות. הם ניסו להבין איפה נמצא מוקד ההחלטות האמיתי. אחד מחבריהם המתיק להם בסוד - כי מאחר ומנהל הישיבה, הריי”צ, הסכים לצעד שנקט המשגיח - לא יועיל להם שום דבר, ורק נשיא הישיבה ומייסדה, הסמכות הגבוהה ביותר, הרבי הרש”ב, יוכל לשנות את “רוע הגזירה”.
דא עקא - לא היה זה דבר של מה בכך שילדים קטנים יתקבלו לפגישה אצל הרבי. הם בדקו אפשרויות שונות, אך מהר מאד עלו על העובדה, שהכניסה לרבי עברה דרך נחמן המשרת, האחראי על סדר היחידות. נחמן זה היה ידוע כאדם קפדן במיוחד, ולא היה סיכוי שהוא יאשר לנערים הצעירים להיכנס לפגישה אישית עם הרבי.
למרות זאת, אברמל’ה לא התייאש. הוא הפך בדבר לכאן ולכאן עד שעלה בדעתו רעיון מקורי: בביתו של הרבי שימש משרת אחר, “מענדל דער משרת” כינויו. הוא היה איש פשוט ולבבי, ותפקידו היה לשמש את הרבי בזמן ארוחת הערב. אברמל’ה שכבר הספיק להכיר היטב את בית הרבי, ידע כי בין המטבח לחדר האוכל, בו סועד הרבי הרש”ב את ארוחת הערב, קיים מסדרון ארוך. בתושיה ילדותית מחוכמת, החליט לחכות עד שיראה את מענדל המשרת הולך למטבח כדי להביא את האוכל, ולנצל את שברירי הרגעים הללו כדי להיכנס במהירות לחדר האוכל, היכן שהרבי יושב, ולהתחנן לפניו.
לבו היה שבור לרסיסים כאשר צעד ברגליים רועדות, אך בפסיעות מהירות, לאורך המסדרון הארוך ונכנס ללא רשות אל חדר האוכל, אל המקום בו ישב באותה שעה נשיא ישראל בזמנו הפרטי.
לפתע מצא את עצמו מול פניו המאירות של הרבי.
הוא התקשה להוציא מילים מפיו. רק דמעות חמות זלגו מעיניו הילדותיות ושטפו את פניו.
הרבי ישב ליד השולחן ואכל באותה עת סעודה חלבית. לצד השולחן ישבה רעייתו הרבנית שטערנא שרה, ומן הצד השני ישב הרב שלמה לייב אליעזרוב, ‘הרב דחברון’, ושוחח עם הרבי.
הרבי נתן בו מבט תמה, אך רך.
“וואָס וויינסטו אינגעלע?” [מדוע בוכה אתה, ילד?]
פרץ בכיו של אברמל’ה גבר עוד יותר, אך הבין כי עליו לענות. בשברי מילים סיפר כי המשגיח ר’ יחזקאל הימלשטיין אמר לו לנסוע הביתה.
“ומדוע אמר לך כך?” שאלו הרבי רכות.
אברמל’ה משך בכתפיו: “אינני יודע למה”.
הרבי חייך חיוך רחב: “נו, אז תסע ללמוד בישיבה בראדין”.
בכיו של אברמל’ה גבר, ובקול בוכים אמר: “לא! ברצוני ללמוד בליובאוויטש”.
המשיך הרבי לצחוק, ובסבר פנים יפות שאל–הציע: “אולי תסע ללמוד בסלבודקה, ואולי בישיבת מיר…” כך המשיך הרבי למנות ישיבות נוספות מן הנודעות בעולם הישיבות של אותן שנים, אולם אברמל’ה הצעיר המשיך לבכות ואמר שוב ושוב בקול שבור ממעמקי הלב: “ברצוני ללמוד רק בליובאוויטש!”
רחמיה של הרבנית שישבה לצד השולחן נגולו בקרבה על הילד, והיא התערבה לפתע לטובתו: “מה אתה רוצה מהילד? תבטיח לו!”
ובפנותה אל אברמל’ה הצעיר אמרה: “גיי, אינגעלע [לך ילד], אני אדבר עם בעלי”.
לא היה גבול לאושרו של הילד הזקוק לאמו, כאשר שמע שהרבנית מוכנה להתערב לטובתו. אולם בתושייתו ובפקחותו לא הסתפק בזאת, שבע הבטחות היה, ואמר בקול מגומגם כי ברצונו לשמוע זאת מפיו של הרבי בעצמו.
שוב פנה אליו הרבי בפנים שוחקות: “אדבר על כך עם בני [הרבי הריי”צ]”.
ואברמל’ה עדיין עומד על מקומו, בעקשנות. כאשר ראה הרבי שהילד ממשיך לעמוד, שאל: “מה עוד?”
אברמל’ה היישיר מבטו באומץ: “יש לי חבר נוסף, שגם אותו שלחו הביתה, וגם הוא חפץ לשוב וללמוד בישיבה”.
“איפה הוא?” שאל הרבי בנועם.
“הנה הוא עומד מאחורי הדלת”.
“ומדוע אינו נכנס?”
“כי הוא מתבייש”.
הרבי הניד לראשו לחיוב, כמבין. רק אז פסע הילד לאחוריו ברגשת קודש הומיה.
לא חלפו ימים רבים, והמשגיח קרא לאברמל’ה ולחברו, והודיע להם כי ישובו בחזרה לספסל לימודים, אלא שהפעם ילמדו אצל המלמד מענדל לאדיער.
במשך שנות לימודיו בישיבה, עיצבה הנהלת הישיבה את אישיותו החסידית של התמים אברהם זלצמן. הוא היה ‘פנימי’ בעצם מהותו, כפי שהרבי הריי”צ העיד עליו לימים. למרות שהיה בעל עסק ומבחוץ היה נראה כחסיד פשוט, הרי שבלבו פנימה בערה ביקוד שלהבת חסידית. מעולם לא ויתר לעצמו על שום פרט ברוחניות. בשנות האימים של הקומוניזם, עמד בתוקף עד כדי מסירות נפש עבור ענייני תורה ומצוות הן עבורו והן עבור משפחתו. מסתבר כי דווקא קשיי ההתאקלמות של הילד הקטן, הם שחישלוהו והותירו בו חותם עמוק לכל ימי חייו.
כיום, כמאה שנים לאחר הסיפור, אפשר להיווכח איזו השפעה מכרעת הייתה לעמידתו האיתנה של אברמל’ה הצעיר שהתעקש להישאר ללמוד בישיבה בליובאוויטש למרות הקושי ולמרות געגועיו. כל בני משפחתו נכנעו ברבות השנים לרוחות הזמן והתקופה, ירדו מדרך היהדות והיו לקומוניסטים אדוקים. אברמל’ היה היחידי מכל משפחתו שזכה לבנות משפחה ולהקים דורות ישרים, הלא הם השבט המפואר למשפחת זלצמן.
ג
שנים רבות אחר–כך, כאשר ישב הרה”ח ר’ אברמל’ה זלצמן בהתוועדות בצוותא חדא עם המשפיע הנודע ר’ מענדל פוטרפס בהיותם בארץ הקודש, סיפר ר’ אברהם זלצמן את הסיפור באריכות, לפרטי פרטים, בעוד הנוכחים סביב בולעים בצמא כל מילה.
לאחר ניגון ואמירת ‘לחיים’, פתח ר’ מענדל כדרכו והסביר את האירוע, לפי הסגנון שלו: “דע לך אברמ’ל, כי הבטחתו של הרבי נשמתו עדן, מייסד הישיבה, להשתדל עבורך שתשאר בישיבה בליובאוויטש, לא הייתה בגלל בכיותיך ובקשותיך. העניין הוא שהרבי ראה שיש לך אהבת ישראל, כיוון שדאגת לא רק בשביל עצמך, אלא גם בעד חברך הטוב”.