האורחים חישבו את צעדיהם מראש, ולפיכך הקדימו למלא את כל הכנות היום. לאחר תפילת ער
האורחים חישבו את צעדיהם מראש, ולפיכך הקדימו למלא את כל הכנות היום. לאחר תפילת ערבית של חג, הזדרזו הללו לאכסנייתם, וערכו את ה’סדר’ שלהם בחיפזון, זכר לחיפזון של יציאת מצרים, ומיהרו כולם יחד אל בית הרבי שאור יקרות בקע מבעד לחלונותיו. הם לא פיללו למצאו את משרת בית–הרבי כשהוא עומד בפתח, חוסם בנחישות את ה
האורחים חישבו את צעדיהם מראש, ולפיכך הקדימו למלא את כל הכנות היום. לאחר תפילת ערבית של חג, הזדרזו הללו לאכסנייתם, וערכו את ה’סדר’ שלהם בחיפזון, זכר לחיפזון של יציאת מצרים, ומיהרו כולם יחד אל בית הרבי שאור יקרות בקע מבעד לחלונותיו. הם לא פיללו למצאו את משרת בית–הרבי כשהוא עומד בפתח, חוסם בנחישות את הגישה אל דלת הבית • סיפור לחג הפסח, מוגש ליום ההילולא של אדמו”ר ה”צמח צדק”, י”ג בניסן
א
קבוצת חסידי חב”ד מהעיר טולינעש (חבל ארץ בסרביה, במזרח אירופה) עשתה את דרכה לליובאוויטש כדי להקביל את פני נשיאה השלישי של הממלכה הליובאוויטשית, הלא הוא כבוד קדושת אדמו”ר ה”צמח צדק”. דרך רבה הייתה לפני קבוצת החסידים מביתם ועד לבירת חסידות חב”ד בעת ההיא. ביקשו החסידים להסתופף במחיצתו של הרבי בימי חג החירות, חג הפסח, ולפיכך יצאו מביתם ימים ספורים לאחר ימי החנוכה. לצורך הנסיעה רכשו סוס ועגלה ישנה, עליהם הטעינו את חבילותיהם. מכיוון שכסף רב לא היה בכיסם, העגלה הייתה ממוצעת בגודלה, ולא היה די בכדי להכיל את כל הקבוצה. חלק מאנשיה ישבו על העגלה וחלק השתרכו לצדה רגלית, כאשר מדי פעם בפעם החליפו האנשים זה עם זה. הללו יושבים והללו הולכים, צעד אחר צעד, מתון מתון. רינה במחנה - עולים לליובאוויטש!
לא קל היה המסע בימי החורף, כאשר הגשמים הפכו את האדמה לבוצית, והשלגים כיסו את שבילי הארץ. ובכל זאת, חם היה בלבם של החסידים העושים דרכם אל הרבי, ולא בכדי.
זמן מה לפני חג החירות, הגיעה הקבוצה צלחה לליובאוויטש, ובלב נרגש ושמח עשו את צעדיהם במשעולי העיירה החסידית. זכו סוף סוף להגיע אל הרבי. אין זה דבר של מה בכך.
• • •
עם התקרב חג הפסח, החליטו חברי הקבוצה כי בזכות היותם אורחים נדירים - לא כתושבי המקום ולא כמו אורחים המגיעים מדי פעם בפעם - הרי שחפצים הם לשהות בליל הסדר בצילא דמהימנותא, במחיצת הרבי. לילה גדול וקדוש הלילה הזה, ובו גילויים נפלאים; ואם כן, רוצים הם בכל נפשם לשהות עם הרבי.
האורחים חישבו את צעדיהם מראש, ולפיכך הקדימו למלא את כל הכנות היום. לאחר תפילת ערבית של חג, הזדרזו הללו לאכסנייתם, וערכו את ה’סדר’ שלהם בחיפזון, זכר לחיפזון של יציאת מצרים, ומיהרו כולם יחד אל בית הרבי שאור יקרות בקע מבעד לחלונותיו.
הם לא פיללו למצאו את משרת בית–הרבי כשהוא עומד בפתח, חוסם בנחישות את הגישה אל דלת הבית. “רצוננו להיכנס ולשהות עם הרבי במהלך ה’סדר’”, אמרו, והיו מהם שהוסיפו: “איננו אורחים רגילים. חודשים ארוכים עשינו רגלית את הדרך מביתנו ועד הנה, אלפי פרסאות, כדי להיות עם הרבי. מי יודע אם עוד פעם אחת בחיינו נזכה להיות עם הרבי. אשר על כן, אנחנו מבקשים בכל לבנו להיכנס אל הקודש”.
המשרת הבין ללבם אך לא זז אף כמלוא נימה מדלת הבית. הוא הסביר להם כי אי אפשר להכניס קהל כה גדול אל הרבי, בפרט שהרבי למרות זקנותו וחולשת גופו, התייגע במשך היום במלאכת אפיית המצות, ואשר על כן, ספק אם יאריך ב’סדר’. אף על פי כן, האורחים הפילו את תחנוניהם לרחם עליהם ולהכניסם פנימה, אך המשרת סירב לבקשתם בנחישות רבה.
“יש לי עצה בשבילכם”, רכן לפתע לעברם כמו ממתיק סוד. “פנו אל ביתו של בן הרבי, הרב יהודה לייב, ואולי תצליחו לשכנעו שיאמר בפניכם מאמר חסידות”.
לבסוף הבינו האורחים כי לא יוכלו להשיג את מבוקשם, ויהי מה; הסכימו אפוא להשיג אולי חצי ממבוקשם. פנו אפוא אל בית המהרי”ל. ירח מלא שט לו בנחת ממעל לבתי העץ של ליובאוויטש, זוהר כמו בלילה ההוא, לפני אלפי שנים, בלילה שבא יצאו בני ישראל ממצרים.
המהרי”ל, רבי יהודה לייב שניאורסאהן, בנו השני של אדמו”ר ה”צמח צדק” זכה להיות נכדו חביבו של אדמו”ר האמצעי, שאף היה נשען עליו בעת אמירת חסידות, ועל כן קראו בחיבה גלויה “הסטנדר שלי”. כבר בחיי אביו נהג באי–אלו מנהגי אדמו”רות, ולאחר הסתלקות ה”צמח צדק” פתח חצר חסידית בעיר קאפוסט, ואליו נהרו חסידים רבים.
דא עקא, שגם בבית מהרי”ל עמד המשרת שחסם את הכניסה לביתו. גם פה החלו האורחים להפציר במשרת, והרבו עליו בדברים נמרצים ומשכנעים, עד שהואיל להציע להם להיכנס אל אחד מחדרי הבית, שם ימתינו עד אשר יאמר להם. “מהרי”ל נח כעת כשעה ומחצה, כדרכו מדי לילה, ועם קומו משנתו אולי יעתר לבקשתכם לומר מאמר חסידות במיוחד לכבודכם” נענה להם. ברירה רבה לא הייתה בידי האורחים, והם המתינו בחדר הסמוך לחדרו של מהרי”ל. מבעד לחריצי הבית הבחינו כיצד הוא קורא פרשה ראשונה של קריאת שמע, ולאחר מכן מתנמנם על המצעים עליהם היסב קודם לכן בליל הסדר.
שעה ומחצה בדיוק חלפו, ורבי יהודה לייב התעורר מ”שנתו”, נטל ידיו, בירך ברכות השחר, זאת למרות שהלילה עוד שלט שלטון ללא מצרים. או אז ניגש אליו המשרת וסיפר לו על קבוצת האורחים–חסידים שהגיעו מרחוק, והם מבקשים לשמוע מאמר בלילה קדוש זה. רבי יהודה לייב ניאות להצעת המשרת להכניס את האורחים אל חדרו. לשמע בקשתם כי רוצים הם לשמוע מאמר חסידות, מה גם ש”מגיע להם” יותר מאשר לשאר האורחים שעלו לליובאוויטש לחג החירות, התנצל בפניהם כי אמנם הוא אחר ה’סדר’, אך הזמן אינו כשר כעת להשפעת חסידות ולאמירת דברי אלוקים חיים.
נתכרכמו פניהם של החסידים והתעצבו ללבם. מהרי”ל עצמו שקע בהרהורים. שתיקה עמוקה שררה בחלל החדר.
פתאום הרים את עיניו, הביט באורחים במבט מלבב, ואמר: “אמנם אין זה הזמן לאמירת חסידות, אך אם תרצו, אספר להם מנפלאות אבי הרבי, סיפור שעיני ראו ולא זר בחורף האחרון”.
לא היה גבול לאושרם של האורחים, והם התפייסו גם בשמיעת סיפור ממקור ראשון.
דקות ארוכות שתק מהרי”ל והתבונן במחשבותיו, ולאחר מכן פתח וסיפר במתק לשונו.
ב
באחד מחודשי החורף האחרונים הפצרתי באבי כי יאפשר לי להיות נוכח בסתר בשעה שהוא מקבל אנשים ל’יחידות’. רציתי לראות את הנהגתו של אבא בשעה כה מיוחדת שבו מתקשר החסיד עם רבו בנפש רוח נשמה חיה ויחידה שלו. לשמחתי הרבה, אבא נעתר לבקשתי והתיר לי להיכנס לחדרו בשעה המיועדת לקבלת אנ”ש ולהסתתר אחר הוילון. מובן מאליו שדבר זה היה צריך להיות בחשאיות רבה.
ואכן, בזה אחר זה נכנסו אנ”ש ושטחו את בקשותיהם ומשאלותיהם במגוון רחב של נושאים, זה בענייניו הרוחניים וזה בענייניו הגשמיים, כל אחד לפום שיעורא דיליה, ואבא היה משיב לכל אחד כפי עניינו ושורש נשמתו.
פתאום נפתחה הדלת ואל חדר קדשו של אבי נכנס בחור גבה קומה, חסון ותמיר, לבוש במדי צבא הצאר. הוא הציג עצמו כחייל בצבא, מן הנערים היהודים שנחטפו לעבודת הצאר לפני שנים רבות (קנטוניסטים), ומאז הוא וחבריו נמצאים בצבא כשהם סובלים ייסורים נוראים על רצונם להמשיך איתנים ביהדותם. “גם אני וגם חבריי לא נפלנו ברוחנו ולא נשברה עמידתנו הגאה”, סיפר החייל לאבי. “אלא שכעת הגיעה שעתנו לצאת אל חזית הקרב, ומבקש אני את רשותו של הרבי וברכתו להימלט מן הפלוגה, ואף להצליח בכך”. פחדו של החייל היה ניכר לעין.
אבא נשא אליו עיניים רחימאיות וטובות, ואמר: “לא ולא! שוב לפלוגתך והשם יתברך ישמרך מכל פגע רע, ויעזרך לצאת מן הצבא לחופשי, ואף תזכה לאריכות ימים, ולראות בנים ובני בנים כדת משה וישראל”.
לברכה נדירה שכזו לא פילל החייל, ברכה לבריאות, לאריכות ימים ושנים, להצלה מן התופת הבוערת של החזית, ואף לראות בנים ובני בנים יראים ושלמים. מי היה מאמין…
אף על פי כן, נראה היה שרוחו של החייל לא רגועה, והוא עדיין על מקומו בעמידה יציבה.
“רק עבור בריחתי זו מן הפלוגה כדי להגיע הנה, נפקדות של כמה ימים, יוכל מפקדי להסיר את ראשי מעלי”, הוסיף החייל להביע את דאגתו, “מה עוד שמפקדי הינו רשע מרושע, שונא יהודים מושבע”.
עיניו הטובות של אבי לא הועתקו אף לא לרגע. “מבטיח אני לך כי לא יארע לך דבר, והכול יסתדר כראוי”, הרגיע אבי הרבי את החייל בנועם דבריו. “שוב כעת אל הפלוגה שלך והכול יעבור בשלום”.
החייל הניד בראשו בקידה קלה, וביקש לצאת מהחדר, אלא שקולו של הרבי שוב עצר אותו.
“מלבד זאת, יש לי בקשה פרטית ממך, ונא אל תמנע מלקיימה”.
החייל הזדקף על מקומו והניד בראשו לאות הסכמה.
כאן ה’צמח צדק’ השתהה לרגע ואז הוסיף ואמר: “סמוך ובטוח אני שמפקד הגדוד ישחרר אתכם, החיילים היהודים, לחגוג את הימים הראשונים של חג הפסח בשקלוב. בוודאי תלכו לבית הכנסת להתפלל תפילת חג. לאחר התפילה בוודאי יזמין אותך אחד מבעלי הבתים לליל הסדר ואף יציע לך להישאר ללון בביתו עד למחרת בבוקר.
“מבקש אני אותך, כי תלך לביתו לליל הסדר, אולם לא תלון בביתו אלא תלך לישון ב’בית המדרש הירוק’, זה אחד מבתי המדרש הידועים בעיר. כך תעשה בשני לילות הסדר. לאחר מכן שוב אל פלוגתך והצטרף אליהם. בימים האחרונים של פסח בוודאי כבר תגיעו אל העיר מוהילוב, ושוב תבקש את רשותו להיות עם אחיך היהודים. או אז תלך לבית הכנסת ובוודאי אחד מבעלי הבתים יזמין אותך לסעודת יום טוב וללינת לילה, הנה אחרי הסעודה תסרב לו ותלך ללון ב’לינת הצדק’ [ה”הקדש”].”
החייל הנהן בראשו. דבריו של הרבי היו נשגבים מבינתו, אולם הוא שמר את הדברים בלבו. בלב נוקף שב החייל אל הפלוגה שלו, ומיד נוכח בקיום דבריו האלוקיים של הרבי, הכול שריר וקיים. המפקד אמנם הציץ בו במבטי זעם רושפים, אך קיבל את הנימוק להעדרותו בכך שחפץ לראות את קרובי משפחתו בעיר הסמוכה.
ג
גדוד החיילים העייף השלים חלק ראשון במסע הארוך והגיע לשקלוב בערב פסח, שעות ספורות לפני כניסת החג. לאור בקשתם של החיילים, נתן להם מפקד הגדוד חופש לשני ימי החג הראשונים.
החיילים מיהרו לרחוץ עצמם, להחליף בגדיהם, ובהתקדש החג הלכו כולם אל בית המדרש לתפילת חג.
אחר התפילה ניגשו בעלי הבתים איש איש לאנשי החיל והזמינו אותם לבתיהם לערוך עמם את ה’סדר’ כדת וכדין. אחד מבעלי הבתים אירח בביתו את החייל השליח שנשלח מהרבי.
בתחושה של דריכות עקב החייל אחר המאורעות. הוא הבין כי לא בכדי אמר לו הרבי סדר מפורט כיצד להתנהג, וכי דברים בגו. הוא שמר את הדברים בלבו והמתין להשתלשלות המאורעות.
לצערו הרב של החייל, עוד בטרם נגמר ה’סדר’ נפלה עליו תרדמה עמוקה מפאת עייפותו הרבה. דרך ארוכה עשה באותו היום מהמקום בו חנתה הפלוגה שלו עד לעיר עצמה. הגשמים הרבים שירדו לאורך הדרך לא הטיבו עמו. כשפקח את עיניו סוף סוף, הבחין כי הנרות כבו מזה כבר ובני הבית שכבו על מטותיהם, ורק הוא נותר בודד ליד שולחן ה’סדר’ החגיגי והמיותם.
לנגד עיניו עמדו דבריו של הרבי ה”צמח צדק”, והוא זינק ממקומו וביקש לצאת את הבית לעבר בית המדרש המקומי, אך בעל הבית שישן שינה טרופה בשל דאגתו מהאורח, קפץ ממקומו. הוא חשש שמא לקח בכיסיו משהו מכלי הבית ועל כן הוא חפץ לברוח כעת. החייל שהבין היטב לנפש מארחו, רוקן את כיסיו והראה לו כי לא נטל עמו כלום; אך הוא רוצה לישון דווקא בבית המדרש ולא בבית מארחיו.
חושך שרר בבית המדרש שעה שנכנס אליו, רק אור קלוש של נר התמיד הבליח מעט את החשכה והטיל צללים על הקירות. החייל נאנח לרווחה בעת שחלץ את נעליו ונשכב לישון באחד המקומות הפנויים.
פתאום שמע קול אנחה כבדה מפינת בית המדרש; אנחה השוברת חצי גופו של אדם. החייל זינק ממקומו. הוא לא שיער כי אי–מי נמצא בבית המדרש בשעה זו. הוא ניגש במהירות אל מקור הקול ופגש בצללית אדם על אחד הספסלים. הוא הביט בו מקרוב ושיער כי הלה אחד הקבצנים שרגילים לפקוד את המקום.
“מה לך מתאנח?” שאל החייל את הקבצן המתייסר.
הקבצן הניף יד גרומה בביטול. “אח, חייל גיבור ואמיץ אתה, ומה תעזור לי אם אספר לך? לך לישון ושנתך תערב לך”.
מקולו של הקבצן ניכר כי אדם מבוגר הוא, סובל ונדכא.
החייל חזר למקומו כדי לנסות להירדם, אולם אנחותיו של הקבצן הזקן שהדהדו בחלל בית המדרש נגעו לליבו. שוב קם ממשכבו וניגש אל הזקן והפציר בו לספר על מה הוא נאנח. רק לאחר הפצרות מרובות ניאות הקבצן.
“אפרים שמי, וכל חיי התפרנסתי ממלאכת החייטות והייתי בעל נכסים.
“לאחר שנות נישואין רבות התאלמנתי פתאום. רעייתי, אשת נעוריי, עזבה אותי לאנחות. זמן–מה לאחר מכן הציעו לי שידוכין עם אישה צעירה לימים. ניפגשנו ומצאנו חן זה בעיני זה ונישאנו.
“שבועות מספר חיינו באחווה ושלום אלא שבאחד הימים הגיעה כאן לעיר חברת נגנים צוענים. רעייתי התיידדה עם אחד מהם, ואשקע שמו, ואני לא ידעתי מכך. פעם אחת, כשלא שהיתי בביתי, לקחו השניים את כל הוני ורכושי וברחו מן העיר. אם אין די בכך, כל הנושים בי הפקיעו ממני את ביתי וחצרי תמורת חובם, וכעת נותרתי ללא אישה וללא רכוש ובית. אין לי אפילו פרוטה כדי להחיות את נפשי, וכל זאת בעטייה של אשתי הסוררת וּואשקע הרשע”.
לבו של החייל נחמץ בקרבו בשמעו את הסיפור המרעיד. הוא החל לנחם את הקבצן הקשיש בדברי נוחם ומרגוע. לבסוף אף הציע לו “כיוון שאני הולך עם הגדוד שלי מעיר לעיר במסגרת האימונים שאנו עורכים, מזדמן לנו להיות בערים וכפרים רבים. אם תתאר לי את דמותה של אשתך ושל אותו צועני, אולי ייקל עליי להכיר אותם באחד המקומות שאזדמן אליהם ואוכל לעזור לך במשהו”.
שוב גנח הקבצן הקשיש אנחה עמוקה. “אח, סיכויים קלושים אלו”.
החייל לא הרפה והמשיך להפציר בו עד שהקשיש תיאר לו את מראה פניהם ואף הוסיף סימני זהות ברורים.
ד
מיד לאחר שני ימי החג הראשונים, המשיך גדוד החיילים לדרכו במסע האימונים. בערב שביעי של פסח הגיעו החיילים אל העיר מוהילוב שעל שפת נהר הדנייפר.
גם הפעם נתן מפקד הגדוד לחיילים היהודים שני ימי חופש בימי החג, לאור דרישתם. שוב חזרו המאורעות על עצמם. לאחר התפילה הזמינו בעלי הבתים בקהילה את החיילים להתארח בביתם. החייל, מיודענו, אף הוא הוזמן לאחד הבתים לסעודת חג הגונה ודשנה.
לאחר הסעודה הלך ללון ב”לינת הצדק”, על פי הוראת הרבי, כפי שנהג בלילה הראשון של פסח.
חיש קל נפלה על החייל תנומה עמוקה, והוא שקע בשנת ישרים.
בשעת לילה מאוחרת התעורר בבהלה לשמע רעש עצום. החייל זינק ממקומו בבהלה. עד מהרה הבחין בחבורת אנשים שמשוחחים ביניהם בקולות רמים וגסים. כמעט שב ל’מיטתו’ כשפתאום צדו עיניו את דמותו של אחד האנשים. הוא הביט בו במבט ממושך, והוא חש כי זה הצועני שעשק את הקשיש מן העיר שקלוב. חשדו התחזק כשראה כי הלז ניגש אל אישה צעירה שישבה מן הצד והחליף עמה דברי שחוק וקלות ראש.
כשהתבונן בדמותה, הבין כי זו רעייתו הצעירה של האיש, והיא זו שגנבה ממנו את ממונו.
כעת הבין החייל בדיוק לשם מה שלחו הרבי לישון דווקא בבית המדרש ובהקדש המקומי, ולא בבית מארחיו - אלא שעליו כעת לעשות מעשה.
בשעת בוקר מוקדמת קם מ’מיטתו’ ורץ במהירות אל ביתו של רב העיר מוהילוב ועורר אותו משנתו. הוא ביקש את סליחתו על ההקצה קודם עלות השחר וסיפר לרב את כל השתלשלות המאורעות שחווה.
הרב הבין כי לא דבר ריק הוא ונחפז להתלוות לחייל לביתו של שר המשטרה במוהילוב ולספר לו דברים כהווייתם. המפקד, שרחש כבוד רב לרבה של העיר, מיהר לשלוח זוג שוטרים כדי שיאסרו את צמד הנוכלים. שעה קלה לאחר מכן ישבו השניים מאחורי סורג ובריח.
מיד לאחר חג הפסח שלח הרב לקרוא לקבצן הקשיש משקלוב, וזה הזדרז להגיע למוהילוב, שם הכיר את האישה והצועני הגנב. לאחר הסכמה משותפת העניק הקשיש לאישתו גט פיטורין, וכל רכושו הוחזר אליו עד הפרוטה האחרונה.
• • •
“בימים האחרונים שלפני חג הפסח”, סיים מהרי”ל את סיפורו בהטעמה בפני קבוצת האורחים שעמדה לפניו, “שב החייל לכאן ונכנס אל חדרו הקדוש של אבי, ואמר בהתרגשות רבה: רבי! אתם יושבים כאן ורואים את הנעשה בכל העולם!…”
(מעובד ע”פ מעשה אבות בספר ‘מגדל עוז’ אות קג, וראה גם גירסאות שונות ב”רשימות דברים” חלק א; מסיפורי הגאון החסיד רבי דוב זאב מיקטרינוסלב. “בית רבי”, אידיש, חלק ב, (בשינויים))