עוורונו של רב יוסף ראש ישיבת פומבדיתא

כיוון שהקב”ה לא הניח שמו על האבות רק לאחר פטירתם, מדוע רק יצחק נקרא כבר בחייו “אלוקי יצחק”? מדוע התעוורו עיניו של יצחק מעשן קטורת נשות עשיו בעוד שהן עצמן לא התעוורו מכך? למה רב יוסף עיוור את עיניו בכוונה תחילה? על כך ועוד, במאמר מאלף ומיוחד על פרשת השבוע על פי שיחותיו של הרבי

אבותינו הקדושים - אברהם, יצחק ויעקב - היו בטלים ונאמנים לה׳ בתכלית יותר מכל בני אנוש, עד כדי כך שהקב”ה קרא לעצמו על שמם והגדיר עצמו כאלוקיהם, “אלוקי אברהם”, “אלוקי יצחק” ו”אלוקי יעקב”; כביכול הפקיד שמו בידיהם כיוון שהם היו נאמנים לו לחלוטין.

במהלך חייהם עברו נסיונות ומבחני אמונה קשים ביותר, והם עמדו בכולם בהצלחה, לא מעדו ולא נפלו אפילו פעם אחת.

האבות ביטלו את כל רצונותיהם ומציאותם האישית לגמרי בפני ה׳, עד שהם נהיו “מרכבה לה’”¹, כשם שמרכבה בטלה לרצון הרוכב ואין לה שום רצונות אישיים, כך גם האבות היו מרכבה לרצון העליון. כל אבר מרמ”ח אבריהם ושס”ה גידיהם היו בטלים טוטאלית לה’. האבות היו מופרשים ומובדלים מעניני העולם הזה, הם ביטלו את התאוות והרצונות האישיים, וכל ימי חייהם ממש, 24 שעות ביממה, ימים ולילות, אפילו בעת שינתם - הם היו עבדי ה׳ הבטלים אליו כמרכבה לרוכב².

אפילו בעת עיסוקיהם הגשמיים הם עבדו את ה’. אדרבה, הם בחרו להיות רועי צאן, כי כשהצאן במרעה בשדות, הם יכולים לעסוק בתורה ואילו בעיסוקים אחרים, כמו חקלאי עובד אדמה בחרישה, זריעה, אין פנאי ללמוד תורה. אבל רועה צאן, מיד בהוציאו את הצאן לאחו, הרי שזמנו פנוי לעבודת ה׳ בלי טרדות. 

לכן הקב”ה הפקיד את שמו בידיהם, דבר שלא ניתן לשום בן אנוש אחר במרוצת כל הדורות, אפילו לא ל”רבן של ישראל”, משה רבינו³ - בשל נאמנותם והתבטלות המיוחדת. חז”ל מספרים שדוד המלך ביקש מה’: רבונו של עולם, מפני מה אומרים, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב ואין אומרים אלוקי דוד? ענה לו ה׳: בחנתי אותם בניסיונות קשים והם עמדו בהם, אבל אותך לא העמדתי בנסיונות קשים כמותם (לכן ביקש דוד “בחנני ה׳ ונסני”, וה’ אכן ניסה אותו עם בת שבע). 

לכן הקב”ה קרא לאבות בשמו רק לאחר שהם נפטרו מהעולם, כיון ש”אל תאמין בעצמך עד יום מותך”, וכן כתוב “והן בקדושיו לא יאמין”, כי מי יודע אם יישארו נאמנים לדרך הישר ויעמדו בניסיונות במשך כל רגע ורגע בחיים, “שלא יטעה אותם היצר הרע”. אבל לאחר פטירתם כשהתברר שכל ימיהם ממש הם לא סטו מהדרך - או אז קבע ה׳ את שמו עליהם⁴.

שונה מכולם יצחק אבינו, שעשרות שנים לפני פטירתו - כמסופר בפרשתנו - נאמר עליו “אלוקי יצחק”⁵. חז”ל אכן שואלים הרי ה’ אינו מייחד שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני? ומתרצים שיצחק היה צדיק מיוחד כיוון שהיה עיוור וכלוא בביתו, ובחייו הוא נחשב כמת ש”ויצר הרע פסק ממנו”, לכן ה׳ ייחד שמו עליו עוד בחייו!

רעיון זה שמופיע גם ברש”י, מעורר תמיהה רבתי: וכי היצר הרע עוזב את העיוורים ואינו מנסה לפתות אותם לחטוא? הרי רואים במציאות שגם לעיוורים יש יצר הרע, פיתויים וניסיונות?

אלא יש לומר, שהדבר תלוי בסיבת העיוורון - עיוורונו של יצחק מצביע על היותו קדוש וטהור שאין לו כלל יצר הרע.

אחת הסיבות לעיוורונו של יצחק היא עשן קטורת העבודה–זרה של נשות עשו. ולכאורה, מדוע רק יצחק התעוור מהעשן ושאר בני–ביתו, ובמיוחד נשות עשיו עצמן שעמדו סמוך לעשן הקטורת - לא התעוורו? מדוע רק הוא?

מסתבר לומר שאין מדובר בעשן סמיך כל כך עד שגרם לעיוורון, כי אחרת גם הן היו מתעוורות. אלא יצחק בשל קדושתו וטהרתו, שהיה “עולה תמימה”, הוא ורק הוא סבל ונפגע מעשן הטומאה. כי רק עיניים של איש טהור כמותו - התעוורו מעשן העבודה–זרה.

לכן ה’ האמין ביצחק עוד בחייו והפקיד שמו בידיו עוד בחייו, כי באותן עשרות שנים אחרונות לחייו הוא היה כמו הנשמות בגן–עדן ש”פסק ממנו היצר הרע”, ולא היה חשש שמא יחטא. היתה וודאות מוחלטת שלא יחטא⁶.

עוורונו של רב יוסף ראש ישיבת פומבדיתא

לאחר שביררנו את המיוחד והמופלא שביצחק אבינו, נערוך קווים מקבילים לאחד ‘הבנים’, האמורא המפורסם - רב יוסף. שגם הוא היה עיוור וגם העיוורון שלו נובע מביטול היצר–הרע.

נפתח בסיפור חייו המרתק והמיוחד של אותו אמורא חשוב, מהדור השלישי לאמוראי בבל:

כשנפטר רב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא, בחרו ברב יוסף כיורש וממלא מקום רבו, משום שהוא הצטיין בזיכרון פנומנלי, “בור סוד שאינו מאבד טיפה”, הוא זכר בעל–פה את כל התורה–שבכתב ושבעל–פה, היתה לו בקיאות מלאה בכל המשניות, הבריתות וההלכות, לכן כינו אותו חבריו בתואר “סיני”, משום שהיתה חקוק במוחו כל התורה שניתנה בהר סיני (בניגוד לחברו הבר–פלוגתא שלו - רבה, שהצטיין בפלפול וחידוד השמועות, לכן כינו אותו ׳עוקר הרים׳).

[אגב, ישיבת פומבדיתא הבבלית, שהיתה קיימת כ–800 שנה, בתקופת האמוראים, הסבוראים והגאונים, היתה הישיבה המרכזית והמפוארת, שממנה יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. חלק חשוב מהתורה שבעל–פה, בתלמוד וכו’ - מקורו בישיבה זו. גדולי וענקי התורה החשובים והמפורסמים מהאמוראים והגאונים - צמחו בישיבה זו. במהלך הדורות עמדו בראשות הישיבה חשובי האמוראים והגאונים (כמו אביי ורבא)].

לראשות ישיבה חשובה זו בחרו ברב יוסף, אבל בשל ענוותנותו וצניעותו הרבה, וויתר על התפקיד והמעמד, וחברו ‘רבה’, שהיה צעיר לימים, בן 18 שנה בלבד, מונה לראשות הישיבה, תפקיד אותו מילא 22 שנה עד שנפטר בגיל צעיר בן 40 שנה בלבד. רק אז הסכים רב יוסף ליטול את ראשות הישיבה, תפקיד בו כיהן כשנתיים ימים, עד שנפטר אף הוא. רב יוסף היה איש האשכולות שבנוסף לשקדנותו וידיעותיו המופלגות, היה גם איש חסד ברמ”ח אבריו - שימש גבאי צדקה, אסף וחילק צדקה לעניי עירו.

דבר מדהים באישיותו המופלאה זה היותו עיוור, כי בעצם היו עיניו בריאות לחלוטין, אך הוא גרם לעצמו להיות עיוור, בשל קדושתו ופרישותו ורצונו לשמור על קדושת העיניים, שלא להביט חוץ לארבע אמותיו, שלא לראות מראות אסורים.

הוא ישב בחדר אפל ארבעים יום רצופים ואז בבת–אחת הביט באבני שיש מאירות ונוצצות. מכת האור הפתאומית גרמה לו לאבד את מאור עיניו! ולמרות היותו עיוור, עדיין כל התורה נשארה מונחת במוחו כבקופסה, לא שכח ממנה כלום, הוא זכר את כולה בעל פה.  

מעלה נוספת היתה לרב יוסף - פשטות וענוותנות, למרות גדולתו ורוממותו, נהג כאיש פשוט מהשורה בלי מעמד ושררה ולא ניצל את מעמדו לשום דבר. רב יוסף העיד על עצמו שהוא ענו, שנינו: משמת רבי יהודה הנשיא בטלה הענווה מישראל. אמר רב יוסף: אל תאמר כך, כי אני קיים ואני עניו (“לא תיתני ענווה, דאיכא אנא”).

הגמרא מספרת שבמשך עשרות שנים⁷ “אפילו רופא לא הזמין לביתו”, פרשני הגמרא למדו מזה שני דברים: 1) שבשל פשטותו וצניעותו לא הטריח שום אומן ובעל מלאכה לבוא לביתו, אלא רב יוסף טרח והלך לבית האומן. 2) שהוא ובני ביתו היו בריאים ובאורח פלא במשך עשרות שנים אף אחד מהם לא היה חולה ולא נזקק לשום טיפול רפואי.

יום הולדת שישים - העשור של הנשמה

כשרב יוסף הגיע לגיל שישים ערך סעודה לתלמידי חכמים, להודות לה׳ על שאין בו חטא של כרת. כידוע שמי שעשה עבירה שעליה יש עונש כרת - מת לפני גיל שישים, לכן עשה סעודת ׳הודאה׳ על שלא חטא בחטאים חמורים.

שואל הרבי: 1) מדוע לא שמענו על אף אדם אחר מחז”ל שערך סעודה בגיל שישים חוץ מרב יוסף? 2) מדוע בשולחן–ערוך לא הובא המנהג למעשה - שאדם שהגיע לגיל שישים יעשה סעודת מצוה? שאלה נוספת שואל אדמו”ר הזקן בספר התניא, לגופם של דברים שהחוטא בכרת מת לפני גיל שישים: “הרי נמצאו כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים”? 

ומתרץ בתניא: אכן חטא של עוון כרת חותך את צינור שפע החיים האלוקי וזה גורם מוות לפני גיל שישים⁸;  אבל בזמן הגלות יש בעולם מקור שפע חיים נוסף מכוחות הקליפות, שממנו ממשיך החוטא לחיות (בזמן הגלות כוחות הקדושה כביכול שבויים בידי קליפת נוגה שהיא הנותנת חיים לחוטאים). 

לכן לא הובא בשולחן ערוך המנהג לחגוג ביום הולדת שישים, כי אין סיבה לחגיגה; יתכן שהאדם עבר על עוון כרת החמור ובכל–זאת הוא ממשיך לחיות לאחר גיל שישים מכוח הקליפות.

הדברים נכונים בכל הציבור ולא על רב יוסף, כיוון שהיה טהור וקדוש באופן מיוחד, שגרם לעצמו עיוורון כדי לא לחטוא, והיתה לו ברכה ושמירה אלוקית שעשרים–ושתיים שנה לא נזקקו בני ביתו לרופא - ברור שתמצית חייו היתה רק מכוחות הקדושה ולא מהקליפות; לכן כשהגיע לבן שישים היה סימן מובהק שלא חטא בכרת, כי חייו בוודאי יונקים מהקדושה ולא מהקליפות (ואם היה חוטא בכרת, בוודאי שהיה מת) - לכן הוא חגג וערך סעודת יום הולדת שישים. 

שנות השבעים

מותו של החוטא בכרת לפני גיל שבעים מלמדת יסוד חשוב על גיל הזקנה:

חז”ל במסכת אבות מחלקים את שנות החיים לעשורים ועל יסוד הכתוב בתהילים “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”, חלוקים ימי שנותינו לשבע עשיריות, כל עשור מסמל יום אחד בשבעת ימי השבוע, שש העשורים הראשונים מסמלים את ששת ימי החול, שהם בבחינת “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך”, והעשור השביעי בבחינת שבת, עליה נאמר “ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם”.

בעשור השביעי של החיים כל הימים הם בבחינת “שנות שבת קודש”, בשנים אלו בדרך כלל יוצאים לפנסיה ומפסיקים לעבוד לפרנסה ויכולים להתמסר לעבודה הרוחנית. “בשבת ניתנה תורה לישראל”, שבת הוא יום של הנשמה הקדושה, העשור השביעי הוא העשור של הנשמה.

“מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”, מי שעמל ושמר על עצמו מחטאי כרת בששת ימי החול המכינים לשבת - יזכה לעשור השביעי, עשור של מרגוע שבתי, שבו “כל מלאכתך עשוי׳”, הפרנסה הושגה והיהודי פנוי לעבודת השם.

על דברי המשנה “בן שישים לזקנה” כותב רבינו יונה: כוונתה להזהיר את האדם בהגיעו לימי הזקנה שקיצו קרב ועליו לעזוב את עיסוקי תאוות הגוף ולהקדיש עצמו לתיקון הנפש. “ימעיט בעסק העולם יתבונן ביראת השם, יתקן מידותיו ויבקש תורה ומצוות”.

בדרך דומה כותב המהר”ל על–הפסוק “בישישים חכמה”: בניגוד לגופו של הישיש ההולך ונחלש, הרי שכלו הולך ומתגבר - “תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין, דעתן מתיישבת עליהן”, לזקן יש “שכל נבדל”, “שכל נאצל”.

זה עומק הדברים שאדם שחי מעל גיל שישים הוא אדם שלא חטא בכרת:

מי שלא זכה להגיע לשנות השבעים לחייו - שנות השבת, לא זכה לטעום את טעמה המתוק של שנות הנשמה, הוא נחשב לאדם שלא יצא מכלל כרת, כי נשמתו לא השיגה את שנות החיים האמיתיים של העולם–הזה; עיקר החיים אינם חיי הגוף של “ששת ימים תעבוד”, אלא חיי הנשמה - העונג והעריבות בעבודת השם, בלימוד התורה ובקיום המצוות.

על זה חגג רב יוסף יום–טוב בהגיעו לשנות השבעים, שיצא מכלל כרת, שהשיג חיי נשמה רוחניים בעולם–הזה. ל”שנות השבת” של העשור השביעי של חייו, הגיע רב יוסף מלא ומוכן במלוא מובן המילה.

העשור השביעי הוא כנגד האלף השביעי - הוא זמן ימות המשיח. ימינו אלה, לקראת סוף האלף השישי הם בחינת הזמן הקרוב ביותר לשבת, לימות המשיח, צריך לעשות תוספת שבת, לקבל את השבת עוד ביום שישי; כך צריכה להיות מיד התגלות המלך המשיח במהרה בימינו בקרוב ממש.

 מקור: לקוטי שיחות חלק ה, שיחה לפרשתנו.

                                      

1) זאת ועוד, כשם שהמרכבה מביאה את הרוכב למקום שלבדו לא יכל להגיע, כך האבות גרמו להעלאת הספירות (שהם שרש נשמתם) לדרגה שלא היתה להם - לאור אין סוף.

2) פשט דברי המדרש שהאבות הם מרכבה לה׳, כי כמו רוכב היושב על מרכבתו ואדון היושב על כסאו, כך כביכול ה׳ יושב על האבות, ככתוב “ויעל אלקים מעל אברהם”, “ויעל מעליו אלקים”, “והנה ה’ ניצב עליו”, שהקב”ה “יושב בארץ על ידי המאמינים בו, שבזכותם משכין שכינתו בארץ”. “כי על ידם השכינה שורה בארץ והשכינה היא עליהם ולפיכך הם כסא לשכינה ומרכבתו”, בזכות האבות המאמינים בו, ה׳ משרה שכינתו על הארץ ועלינו (ב”ר, פ”ב, ו ובביאור המהרז”ו והמהר”ל).

3) משה אכן נקרא “איש האלוקים”, אבל משמעות הדבר שהוא איש של אלוקים, אבל לא הוגדר האלוקים במשה, אלא משה לאלוקים.

4) וכיצד רבי מאיר בעל הנס אמר בחייו “אלוקה דמאיר ענני”? מסביר המהרש”א שאין המכוון לשמו מאיר, אלא לאלוקים המאיר לארץ ולדרים עליה ולאלוקים שהאיר את נרות החנוכה.

5) הכלי יקר מסביר שלמרות זאת קריאת שם ה׳ בחייו לא היתה כמו לאחר פטירתו: לאחר הפטירה ניתן השם המיוחד - שם ה׳ (כמו באברהם “אני ה’ אלקי אברהם”), אבל בחייו ניתן רק שם אלוקים (“אלהי יצחק”), שבו נקראים לפעמים גם בני אדם (כמו “ראה נתתיך אלקים לפרעה”). הבדל זה קיים גם אצל משה רבינו, שבחייו נקרא “איש האלהים”, ורק אחר מותו נקרא “עבד ה’”.

6) רק הקב”ה, היודע נסתרות, ייחד שמו על יצחק אבינו בחייו, אבל כשיעקב הזכיר בפני לבן את זכויות אבותיו הוא אומר (לא,מב) “אלוקי אברהם ופחד יצחק” ולא אלוקי יצחק, מדוע? מפרש רש”י ש”לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם .. (לכן) יעקב נתירא לומר אלקי ואמר ופחד יצחק”. 

7) מדובר על 22 השנים שרבה כיהן כראש הישיבה.

8) עד גיל שישים נשארים בחיים מכוח ה׳רשימו׳ כמבואר בחסידות.