מי שיסתכל על ר’ מלך טל , מאנ”ש בנצרת עילית, לא יזהה בחסיד הזה סיפור חיים כה ארוך

מי שיסתכל על ר’ מלך טל, מאנ”ש בנצרת עילית, לא יזהה בחסיד הזה סיפור חיים כה ארוך ומרתק שהחל בחווה מבודדת בערבות דרום אפריקה, והמשיך בדרך חיים לא–סלולה עד שהגיע למשפחת חסידי חב”ד >> בין לבין הוא מספר על רגעים מסעירים בתקופת מלחמת ששת הימים, ועל תקופת הכשרה לא–רגילה כשהגיע לארץ ישראל >> והרבי? “פחדתי להתאכזב, וחזרתי בעולמות אחרים”… 

הוא גר בנצרת עלית, חסיד עבדקן, צנוע, זקנו לבן, פניו בוהקות והחיוך שנסוך על פניו - כל אלה הם מסימני ההיכר שלו. צעירי הצאן שבין קוראינו לבטח נחשפו אל דמותו באחד מסרטי ‘ניצוצות של קדושה’ בתפקיד הרב או בדחן העיר. לאחרונה אף נטל חלק בהפקה ייחודית שזכתה בשלל פרסים בינלאומיים וקצרה תשבחות.

ר’ מלך טל או כפי שהוא מכונה בפי חבריו “ר’ מיילך”, הפך במרוצת השנים לחלק אינטגראלי מהקהילה החב”דית בנצרת עילית. חזותו כשל חסיד משכבר הימים, ורק הוותיקים מבין בני הקהילה יידעו לספר על כמה מתהפוכות חייו שעבר. מבטאו הדרום–אפריקאי הכבד מסגיר שמוצאו איננו מכאן.

הוא גדל בחווה בדרום אפריקה לאבא שכונה “מלך תפוחי האדמה” ומאז עבר דרך ארוכה ורבת נחשולים עד שגילה את דרך התורה.

נפגשנו השבוע לשיחת רעים. הסיפורים קלחו והחוויות הנושנות קיבלו צבע, כולם עומדים חיים מול עיניו. ביוגרפיית חייו מרתקת ויכולה להכיל ספר עב כרס עליו שוקד ר’ מיילך בימים אלו. כשרונו המיוחד לתאר את אשר עבר מאז ימי ילדותו, שנות עלומיו ובגרותו, המפגש המיוחד שלו עם הרבי - כל אלו הותירו אותי מרותק במשך שעות ארוכות.

ימי ילדות רחוקים

את עשרים השנים הראשונות בחייו העביר בחווה חקלאית מבודדת הסמוכה לעיר קראדוק שבדרום אפריקה, שם גם נולד וגדל. “הכינוי של אבי בקרב אנשי התעשייה החקלאית הייתה ‘מלך תפוחי האדמה’ בשל מרחבי השדות העצומים שהיו לנו בהם גידלנו תפוחים ששווקו לכל רחבי המדינה. אבי שלמד חקלאות במכללה יוקרתית בדרום אפריקה ייבא לדרום אפריקה זנים מיוחדים של מלון ומלפפון מארץ הקודש וכמובן תפוחי אדמה מסקוטלנד. היבול החקלאי שהפקנו בחווה המודרנית, היה מהמשובחים במדינה.

“כבר בגיל עשר הייתי מתעורר בחופשות בשעת הזריחה. כשרובה על כתפי, הייתי מלביש את הסוס באוכף ויוצא לדהור לאורך גדרות החווה כדי לוודא שלא הייתה פריצה בלילה. כשהייתי חוזר הביתה בשעת צהריים לארוחת צהריים, זה היה לאחר שהספקתי להקיף רק רבע משטח החווה שלנו”…

לצד היבולים החקלאיים, גידלה משפחת טל בחווה אלפי בעלי חיים: כבשים, עזים אווזים ותרנגולות

“החוויות המרנינות שזכורות לי מהחווה, הם מחודשי הקיץ, כאשר היינו פוקדים את שדות המלון והאבטיח, מתיישבים תחת עץ שולפים סכין, בוחרים ירק טוב ואוכלים אותו בשדה. לא אשכח את ההנאה שהייתה נגרמת לאבא ברגעים אלו”.   

בית ספר נורמטיבי לא היה באזור, ומלך נשלח ללמוד בבית ספר פנימייתי בעיר קווינסטאון. השנה הראשונה באותה פנימייה הייתה חוויה טראומתית עבורו.

“עובדת היותי יהודי בין גויים רק העצימה את ההצקות וההשפלות שחוויתי שם. הכינוי שהדביקו לי היה ‘בואש’ (על שם חיה שמתיזה נוזל עם ריח נורא) ובמשך תקופה ארוכה הייתי חייב לבצע את כל המטלות שהשיתו עלי הילדים האחרים. הם היו אלימים מאוד, ללא טיפת חמלה. כשהיה משעמם להם, הם היו מתעללים בי”.

ומה עם המדריכים וצוות המורים?

“הם היו שותפים מלאים בהתעללויות. אלו היו ימים אחרים, שבהם לא היה דין ולא דיין. לא היה בפני מי להתלונן. כל תלונה הייתה מזכה אותך בהצקות והקנטות רבים יותר. באחת ההזדמנויות היכו אותי התלמידים הוותיקים בשוטים ובמקלות עד שאיבדתי את ההכרה.

“כל זה הפסיק ברגע שהחלטתי ליטול את גורלי בידיי. התחלתי ללמוד עם מורה פרטי הגנה עצמית, וכל אימת שמישהו חפץ ברעתי השבתי לו מנה אחת אפיים”.

כשסיים מלך את לימודיו באותה פנימייה, נכנס ללמוד משפטים באוניברסיטת ‘דרבן’. את לימודיו סיים בהצלחה והחל לעבוד כמתמחה במשרד עורכי דין גדול בעיר פורט אליזבת. “מהר מאוד הבנתי שבזבזתי כמה שנים מחיי על לימודי מקצוע שאינני חפץ בו. השקר וחוסר הצדק במקצוע הזה זעק לשמים. המקרה הראשון שטיפלתי בו, היה בתיק של חייב שנושיו ביקשו להכניסו אל מאחורי סורג ובריח. האיש היה דלפון, ולמרות מצבו הצלחנו לאחד לו תיקים ולפרוס לו תשלומים, וכך הצלנו אותו מישיבה בכלא. אולם לאחר כמה חודשים שמעתי שהאיש המסכן נכנס לכלא. כשהתעניינתי מדוע, התחוורה לי תמונה מזוויעה. המסכן לא יכול היה לעמוד בתשלומים הגדולים שהשית עליו משרד עורכי הדין בו עבדתי. הם, שהגנו עליו מפני נושיו, הפכו בעצמם לנושים אכזריים שלא הסכימו לפרוס לו את חובו בתשלומים… משלא יכול היה לשלם, נתבע לדין והוכנס מאחורי סורג ובריח.

“מה שהביא אותי לפרוש מהמקצוע הזה באופן סופי, היה סיפור של בני זוג שביקשו להתגרש. הם הגיעו למשרד כדי לחלוק את הרכוש ביניהם, והופנו אלי לטיפול. מהר מאוד ראיתי שלבני הזוג הזה עוד נכונו שנים טובות יחד, והם מתקוטטים על שטויות. כשראיתי שכך, זימנתי אותם לפגישה בביתם, ובמקום לחלק את רכושם, התחלתי לפשר בניהם עד שהסכימו לרדת מהעץ וחזרו לחיות בשלום. בחלוף כמה שבועות נקראתי אל מנהל המשרד ששאל אותי מה מתקדם עם התיק? עניתי לו בתמימות שעשיתי ביניהם ‘שלום בית’ והם חזרו לחיות בשלום ובשלווה.

“הוא שמע ורתח מזעם. ‘זו הפרנסה שלנו, מה אתה עושה ‘שלום בית’ ביניהם? כשסיים את דבריו, עניתי לו שהצדק עמו ואני מבקש לעזוב את העבודה. הוא היה בהלם נוכח התגובה שלי. ‘מה זו הרגשנות הזו?’ תמה, ואני עניתי, ‘זו לא רגשנות, זו החלטה מושכלת. עבודה זו איננה מתאימה לי’. אספתי את חפציי ועזבתי את המשרד”.

ימי חיבור והזדהות

בית משפחת טל היה ציוני מאוד. מיילך עוד זוכר את המפגשים היהודיים שאמו הייתה מארגנת בחווה לפילנטרופיים ובני נוער יהודים, כשנושאי השיחה היה התמיכה בארץ ישראל ובתנועה הציונית. “כשפרצה מלחמת ‘ששת הימים’ החשש היה גדול. באותם ימים התגוררתי במלונית שמנהלה היה מהגר שהגיע מסוריה. באותו לילה כשפרצה המלחמה, הגיע הלה כשחיוך על שפתיו. ‘כעת הגיע הסוף שלכם’ סינן בארס. אני שקיבלתי חינוך של אהבת ארץ ישראל, הייתי מבוהל ומפוחד. מדי ערב האזנתי לטרנזיסטור קטן שהצליח לקלוט שידורים מארץ ישראל, והייתי עוקב בדאגה אחרי החדשות שהגיעו. בכלי התקשורת הערבים דיווחו בהתפארות על ניצחונות הירואיים, ואילו ב’קול ישראל’ שידרו בצורה מאופקת. כשהודיעו שכבר ביומה הראשון של המלחמה השמידה ישראל את כל צי המטוסים של מצרים, זה היה נשמע לי מופרך. חשבתי שמדובר במלחמה פסיכולוגית”.

באותם ימים הרי–גורל, התכנסו יהודים -  גם כאלה שלא היו מזוהים עם דרך התורה - בבתי הכנסת שבדרום אפריקה ותרמו סכומים נכבדים לארץ ישראל ולצבא. “אני זוכר שהשתתפתי באירוע התרמה שהתקיים בבית כנסת. עמד שם רב מארץ ישראל ובכה. הוא סיפר כי בכל דקה נופל חייל ישראלי. אנשים מכרו את המכוניות ואת הבתים, היו כאלה שפתחו את כל תכניות החיסכון שלהם והפקידו בידיו את תמורתם. 

“כשחלפו כמה ימים וכלי התקשורת בעולם דיווחו על הניצחונות המזהירים של הצבא הישראלי, נגש אליי אותו ערבי סורי עם פנים מושפלות. ‘אם הצלחתם לנצח את כל צבאות ערב, כנראה שבאמת האלוקים אוהב אתכם’, אמר. מכיוון שכבר מכרתי את המכונית שלי ונפרדתי מכל חסכונותיי למען ארץ ישראל, נותרה לי רק  מזוודה עם צמד בגדי חאקי. ניגשתי אפוא למשרד הסוכנות היהודית וביקשתי לעלות ארצה ולהתנדב באחד הקיבוצים.

“הסוכנות חיפשה אז מתנדבים. רבים מבני הקיבוצים שהיו אמונים על שדות החקלאות והמרעה, היו מגויסים והיה חשש שהענף הזה יקרוס בהעדרם. הסכמתי אפוא להגיע ארצה ולתרום את הידע והניסיון שלי בחקלאות. הבוס היהודי שלי בחנות הסיטונאית שבה עבדתי שמע על התוכנית שלי, והוא צייד אותי במשקפת. ‘אני נותן לך זאת כדי שתוכל לחזות בנופי הארץ החדשים’, אמר לי בהתרגשות”.

הסוכנות היהודית קיבלה את מיילך, אישרו את עלייתו ושילמו עבור כרטיס טיסה. “מיד כשהסתיימה המלחמה, עליתי על המטוס הראשון ונשלחתי לקיבוץ גינוסר שעל גדות הכינרת. תחילה הוצבתי לשטוף כלים בחדר האוכל השיתופי, אך כעבור זמן–מה לא הבנתי למה הציבו אותי במטבח שעה שאני יכול לתרום רבות בחקלאות.

“בשלב מסוים רציתי לחזור לדרום אפריקה, אך רצתה ההשגחה העליונה וחבר טוב הסב את תשומת ליבי למודעה שהתפרסמה בעיתון ‘גרוזלם פוסט’ שמחפשים מדריכי סייף להדריך ילדים ישראלים לקראת התחרויות האולימפיות. כיוון שאהבתי מאוד את האומנות הזו והכרתי את כל נבכיה, טלפנתי אל מספר הטלפון, ומי שענה לי מעבר לאפרכסת היה השופט אמנון כרמי, שהיה גם מי שייסד בארץ ישראל את מועדון הסייף. הוא הזמין אותי מיד לפגוש אותו בצפת.

“כשהגעתי למועדון בצפת, הציע לי להתמודד מול אחד מתלמידיו והרשמתי אותו ואת חבריו. אומנות הסייף מלווה בהרבה גינוני כבוד ונימוסים. בצפת פגשתי את מיכאל ורדי שהיה אלוף הסייף הישראלי, התמודדתי גם מולו והם מאוד התלהבו ועוד באותו יום הכניסו אותי לארגון. עזבתי את הקיבוץ והתבקשתי לפתוח מועדוני סייף וללמד בהם”.

מלך השקיע במועדונים אלו כוחות רבים. בתוך תקופה קצרה פתח שלושה מועדונים בנצרת עלית, והסתובב במשך השבוע ביישובים בצפון הארץ כדי לאמן במועדונים אחרים שפעלו ביישובים ובמושבים הקטנים. במשך תקופה ארוכה אף לימד במכון וינגיט. לאחר מכן הצטרף לאקדמיה לסייף עם ידידו מאמן נבחרת ישראל בסייף אנדרי שפיצר הי”ד, ביישוב שפר.

“היינו חברים טובים. הוא נרצח במינכן יחד עם עוד שלושה עשר ספורטאים ישראלים בטבח הידוע. לקח לי זמן לעכל את הבשורה הקשה הזו.

“לאחר תקופה שבתי לדרום אפריקה שם חזרתי לעבוד בחנות הסיטונאית. באותם ימים התחלתי להתחבר שוב לענף הצילום, תחביב שלי בעבר, שהיה בפריצת דרך. פותחו אז מצלמות משוכללות עם אפקטים משתנים, נמכרו דגמים חדשים ואני נשאבתי לעולם הקסום של הצילום. כדי למקסם את ההבנה והידע בצילום, השתתפתי בקורסים ובחוגים של מרצים שלימדו את רזי המקצוע”.

כששב ארצה בחלוף כמה שנים, קבע את מקום מגוריו בנצרת עלית והחליט להפוך את התחביב לעבודה. הוא רכש כמה מצלמות ופרסם עצמו כצלם. ימי הבראשית של הצילום זכורים אצלו בגעגועים. אולפן הצילום הראשוני היה ממוקם בסלון ביתו”.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, מיהר מלך לנסוע לבסיס קליטה ומיון וביקש להתגייס. הפקידה הצעירה גיחכה. במקום זאת היא שלחה אותו להתנדב בהג”א. “מדי ערב היינו מסתובבים בצמתים וצובעים את פנסי המכוניות כדי שלא יאירו. כמו כן דאגנו שאנשים בבתים לא ידליקו אורות. היה חשש שמטוסי אויב יכנסו לשטח האווירי של ישראל ויפגיזו את המקומות המוארים”.

נוכח האבדות הקשות שספג צה”ל בחזיתות השונות, הורגש חוסר בחיילים, ומלך נקרא אל בסיס הגיוס. הוא עבר קורס חובשים מזורז ונשלח אל ג’בל איבני בסיני.

ימי תפנית

כשאביו של ר’ מיילך, חיים ע”ה, נפטר בחטף, מיילך היה בשברון לב עמוק. “אבי היה אדם חזק וכמעט ולא חלה. פטירתו נפלה עלי ועל משפחתי כרעם ביום בהיר. טסתי לדרום אפריקה ובימי ה’שבעה’ ישבנו בביתה של אחותי בעיר ‘איסט לונדון’. התחושות היו מעורבות. במשך שעות ארוכות מצאתי את עצמי חושב על מהות החיים. רב העיר שפקד את הבית כדי לסייע לנו בענייני האבלות, התגלה כאדם נחמד ופתוח שנכון להקשיב ולענות.

“כששאלתי אותו מה התורה מלמדת אותנו על החיים? הגיש לי ספר ‘שולחן ערוך’ מתורגם לאנגלית והציע לי לקרוא בו. כך באמת עשיתי. דברים רבים בספר הזה עניינו אותי, בעיקר העובדה שהתורה מתווה דרך לכל רגע ורגע בחיים. כשהיו לי שאלות, הוא השיב בסבר פנים יפות.    

“עד אז לא הבנתי הרבה ביהדות, גם לא חקרתי ולא דרשתי, אך בבית ינקתי כבוד גדול למורשת ולמסורת. אם בבוקר חבשתי כיפה כי צילמתי ברית מילה, אז היא נשארה על ראשי במשך כל היום. בבית שבו גדלתי היו ערכים, למרות שהוא לא נחשב לבית דתי. הייתה בו תודעה עמוקה לעם ישראל וחגיו.
אבי היה מניח תפילין בכל יום חול ושמרנו על שבתות וכשרות.
אני זוכר שאבי התעקש לשמור על השבת ולא לעבוד בה, ובמדינה כמו דרום אפריקה המחיר הוא שני ימי חופשה בשבוע, מפני שביום ראשון גם ישנו חופש, כך שההפסד הכספי הוא גבוה, אך אבא התעקש והיה משבית את החווה יומיים בשבוע”.

מלך החליט אפוא שהכיפה שחבש והזקן שגידל במהלך ימי ‘השבעה’ יוותרו עד לסיום ה’שלושים’. כשהגיע ה’שלושים’ החליט להשאיר אותם עד לסיום השנה. בפועל, מאז ועד היום הכיפה לא ירדה מראשו. “הרב הדריך אותי איך מתפללים ולימד אותי על חשיבות אמירת ‘קדיש’. כששבתי ארצה לביתי בנצרת עלית, חיפשתי בית כנסת בו אוכל להתפלל ולומר ‘קדיש’. בית הכנסת הכי קרוב לביתי היה ‘בית כנסת חב”ד מיוחד’ בעיר והתחלתי לפקוד אותו”.

“מתפללי בית הכנסת קיבלו אותי בזרועות פתוחות, ועובדת היותי חסיד כיום מושפעת מאותו חיבוק חם וההדרכה שזכיתי לקבל מהם”.

השלב הבא היה השתתפות בשיעורי תורה שנמסרו בבית הכנסת, ומאוחר יותר אף קבלת החלטה טובה לשמור שבת. רעייתו, שלמדה בבית הספר יהודי ביוהנסבורג כיבדה את החלטתו וסייעה לו בדרכו החדשה, “עובדה שאיננה מובנת מאליה”.

כל אחד מהאברכים החב”דיים בקהילה סייע בהתקרבותו של מיילך ובני משפחתו. אחרי שמירת השבת, הגיעה גם הציצית ואחריהם גם מגבעת וסירטוק. “לא אשכח את היום בו הכשרנו את המטבח. אימי ששמרה כל חייה כשרות, הייתה צריכה להגיע לביקור בביתנו. הכשרנו את המטבח ואמא הייתה יכולה לסעוד על שולחננו ללא חשש. החב”דניקים הכשירו אצלנו את המטבח ולימדו אותנו את כל ההלכות הנוגעות לכשרות”.

חסיד נוסע לראשונה לרבי

בשנת תשד”מ היו בני הזוג טל חב”דניקים לכל דבר ועניין, אך משוכה אחת עמדה עדיין בפני ר’ מיילך בדרך להפוך להיות חסיד ומקושר. “במשך כמה שנים לא הייתי ב–770. חסידים דחקו בי לנסוע לחצרות קודשנו ובכל שיחה שהתפתחה ובכל התוועדות בה נטלתי חלק, הנושא הזה עלה, אך אני לא רציתי. כל השכנועים לא עזרו. אנשים סיפרו לי על מופתים וניסים מדהימים, על העיניים של הרבי, על השפעתו הכבירה, אך אלו לא הצליחו להזיז אותי מעקשנותי. “פחדתי שלאחר כל מה ששמעתי על הרבי, יתנפץ חלילה על קרקע המציאות כשאהיה שם”, הוא מגלה בפתיחות לב. “הרבי הוא אמנם חכם, משכיל ואישיות רוחנית עצומה, חשבתי לעצמי, אך חששתי שחסידים מפריזים בגדולתו של הרבי. הרי הוא עדיין בשר ודם עם כל מגבלות של הגוף. פחדתי שהמיתוס הזה יתמוסס ויתנפץ”.

מי שנתן לו את הדחיפה הגדולה ביותר לנסוע, היה שכנו לבניין, ר’ שלום ברק. יום אחד הוא פקד את ביתו והודיע לו חגיגית כי לקח הלוואה עבור הטיסה שלו, והניח בידיו של מיילך מעטפה עם מזומנים.

“לזה כבר לא יכולתי לסרב. הנפקתי דרכון וויזה לארצות הברית. קבעתי תאריך לטיסה והרגשות היו מעורבים. החלטתי להסיט את המחשבות ולנסות להתחבר לאותה התלהבות של החסידים.

“נטלתי  מזוודה, רעייתי הכינה לי צידה לדרך, והתכוננתי לשהות של שבועיים בחצרות הקודש - מלפני יו”ד שבט עד אחרי ט”ו בשבט תשד”מ. לפני שיצאתי לתחנת האוטובוס, נכנסתי לביתם של השכנים המסורתיים שחבקו עד אז בת, אך זה שמונה שנים שרצונם היה בפרי בטן נוסף, והם לא זכו. הצעתי לאישה לכתוב לרבי ואקח עמי את המכתב. בתחילה היא היססה אך לבסוף הסכימה ורשמה את בקשתה.

“בתחנת האוטובוס כבר המתינו לי מניין של חסידים, ורקדנו יחד ‘טייערע ברידער’. כאן כבר התחלתי להתרגש ולצפות להגיע ל–770 ולחזות בפני המלך. אך הסטרא אחרא עשתה הכול כדי לתקוע מקלות בגלגלי הנסיעה. עוד לא הספקתי לשבת ונהג האוטובוס בלם בלימת פתע  והתנגשתי בגבו של הכסא שלפניי. מהר מאוד הבנתי שסדקתי את אחד מצלעותיי. זמן קצר לאחר מכן חשתי בראשי והרגשתי שאני בתחילתה של שפעת. הכאבים היו עזים. היו רגעים שחשתי שכל רצוני הוא לבטל את הטיסה ולשוב הביתה, אך צד הקדושה ניצח.

“החלטתי להתגבר על הכאבים ולהמשיך בתוכנית הטיסה. כשהגעתי לנתב”ג עליתי על טיסה ליוון ומשם לארצות הברית.

“לאחר שורה של מאורעות טיסה לא קלים, גם הם מהסטרא אחרא - כמו אנטישמיות מצד שוטר בטרמינל ביוון, אדם שניצל על ידי במהלך הטיסה לאחר שלקה בלבו, וקבלת פנים אגרסיבית של אנשי משטרת הגבולות האמריקאים - מצאתי את עצמי יורד מהמונית ועומד מול 770. תחושתי הכללית הייתה של עייפות וכאבים עזים באזור החזה. הבטתי על הבניין המשולש וזיהיתי אותו מהתמונות. התקרבתי אל פתח הבניין והקשתי בדלת… אני דופק ודופק, אך אין תשובה… אני עומד וממתין ורואה בחורים נכנסים ויוצאים, והחלטתי גם אני להיכנס בלי רשות. ‘מקסימום יזרקו אותי החוצה’, חשבתי לעצמי.

“את המזוודה הנחתי בצד, ומולי ראיתי ילדים רבים עומדים וממתינים. בעודי עומד וחושב, אני רואה את הדלת נפתחת והרבי בכבודו ובעצמו יוצא וצועד לתוך המבואה. עמדתי במרחק נגיעה מהרבי. פי נפער בתדהמה. חזותו החיצונית והליכתו היו כשל מלך. הרבי נכנס למנחה וגם אני נדחקתי עם החסידים לתפילת מנחה. הצפיפות הייתה גדולה, וכל מה שיכולתי זה להביט על תנועותיו המיוחדות של הרבי. הייתי מבולבל ונרגש מבלי יכולת לפצות את פי. כשהסתיימה התפילה, הרבי שב לחדרו ובית הכנסת התרוקן, למעט הבחורים שישבו ולמדו. ניצלתי את הזמן והתחלתי להתפלל מנחה כשאני מנסה לעכל את החוויה המרוממת שזה עתה חוויתי”.

כשסיים להתפלל, פתח ר’ מיילך בשיחה עם אחד הבחורים שהדריך אותו כי עליו לכתוב לרבי ולהודיע על בואו, ולבקש את בקשותיו.

“אחת הבקשות שכתבתי לרבי, הייתה בנושא שכאב לי מאד. היו לי שני ילדים, בן ובת, מנישואין קודמים, שלא היה לי כל קשר אתם זה שנים ארוכות. לא ידעתי אפילו היכן הם נמצאים ומה מצבם. ב”טפשותי”, ביקשתי מהרבי רק לשמוע שהם חשים בטוב ונמצאים במקום בטוח, במקום לבקש שיהיה לי קשר איתם. ביקשתי גם מהרבי שיורה לי היכן ניתן להתארח ואיפה אוכל להשיג מזון כשר. הכנסתי את המכתב דרך המזכירות ופניתי לרדת לבית המדרש הגדול.

“פתאום יד הונחה על כתפי. ‘מיילך, מה אתה עושה כאן?’ הסתובבתי וראיתי קרוב משפחה של משפחת אבלסקי שהכיר אותי מנצרת עלית. ‘מישהו דואג לך?’ שאל ומיד הבין שאני זקוק לסיוע, והוא דאג לי למחסורי, הראה לי את השכונה ואת החנויות השונות, והדריך אותי בכל הפרטים.

“בכל זמן שהותי ב–770, הקפדתי לנצל את הזמן. השתתפתי בתפילות עם הרבי ונטלתי חלק בהתוועדויות. למרות שלא הבנתי אידיש, העדפתי להאזין לרבי בהתוועדויות בלי אוזניות תרגום. הקול של הרבי פשוט המיס אותי, והרגשתי שאני מתחבר. דמותו הקורנת של הרבי שבתה את ליבי.

“מדי בוקר ניגשתי אל המזכיר הרב קליין לשאול האם יצאה תשובה בעבורי, אך מסתבר שלא הייתה כל תשובה. כאב לי לראות שאנשים אחרים כתבו אחרי וכבר קיבלו תשובות, ורק אני לא. הרגשתי שהרבי מדלג עלי כביכול, והתעצבתי.

“כשחזרתי לביתי בנצרת עלית, נכנסתי הביתה ברגשות מעורבים. לאחר שוך השמחה, אשתי החלה לפתע לספר לי כי אמי התקשרה מדרום אפריקה יממה לאחר שטסתי, וביקשה להודיע שבתי הגדולה הפתיעה אותה בשיחת טלפון וסיפרה לה שהם מתגוררים בעיר אחרת וכי מצבם טוב. כששמעתי את הבשורה הזו, קפצתי על מקומי. חישוב מהיר הראה שהטלפון מהבת הגיע מיד לאחר שכתבתי לרבי את המכתב…

זמן קצר לאחר מכן, גם נודע לי ששכננו בנצרת עילית, ששלחו איתי מכתב לרבי, מצפים לפרי בטן. המקרה הזה לימד אותי שיש מנהיג לבירה.

קורס מקדים לפני עשרות שנים

מאז ששב מהביקור אצל הרבי, ניהל ר’ מיילך במשך שנים ארוכות סטודיו לצילום בנצרת עלית. בשנים האחרונות, לאחר שהעיסוק בצילום הפך להיות משתלם פחות, עשה הסבת מקצוע והפך לשחקן בסרטיו החינוכיים של ר’ יגאל הושיאר ובסרטים נוספים, ובלבד שהתסריט יעמוד בכללי וגדרי ההלכה והצניעות.

“התחלתי לשחק כשחקן אורח בכמה מהסרטים של חברת ‘ניצוצות של קדושה’. יום אחד פנה אלי ר’ יגאל הושיאר וסיפר לי על סרט שהוא מפיק והצילומים ייערכו בבית הכנסת בגבעת המורה בעפולה. הסרט נקרא ‘משפט צדק’, סרט מדהים ומושקע. הסכמתי להשתתף בו, ולאחריו השתתפתי בסדרה מרתקת ‘מי בראש’, בה שיתפו פעולה כמה שחקנים מוכשרים”.

מיילך מספר בהתרגשות על סגירת מעגל מופלאה מבחינתו. “כשלמדתי בצעירותי משפטים, היה לי מכר שפתח בפקולטה קורס למשחק, ואני שוכנעתי על ידי בן דודי להצטרף לקורס, ולו בכדי שיהיו לאיש מספר תלמידים מספיק בשביל לפתוח את הקורס. הגעתי ‘לעשות טובה’ אך נשבתי בקסם של ה’דרמה’. אם בשיעור הראשון הגעתי כמי שכפאו שד, הרי שלכל שאר השיעורים הבאים הגעתי בשמחה וברצון רב. מה’ מצעדי גבר כוננו, וכבר אז ה’ כיוון אותי ללימודים אלו כדי שיהיה לי בזה שימוש בעתיד”.

שיחקת גם בהפקות וסרטים לא חב”דיים?

“אכן. יום אחד קיבלתי טלפון מחברת סרטים בתל אביב, הם חיפשו שחקנים עם זקן טבעי. השחקן החב”די ר’ מיכאל וויגל חתם אצלם והוא היה זה שהמליץ להם עלי. הם הביטו באתר של ניצוצות, וכשראו אותי, התלהבו וביקשו לגייס אותי לסרט. הם שלחו לי את התסריט וכשראיתי שהסצנות מתאימות לרוח התורה, הסכמתי. הבמאית היא בעלת תשובה שמשתייכת לחסידות בעלז ואף היא התייעצה עם רבנים בכל צעד ושעל. סרט זה קצר פרסים רבים ויוקרתיים וזכה לביקורות טובות”.

לעומת זאת, מספר ר’ מיילך, כי פעם אחת החתימו אותו על השתתפות בהפקת סדרה מוצלחת שנסבה על חיי הציבור החרדי בירושלים. כשקרא לאחר החתימה את התסריט והבין שעל אף שרובו שומר על כללי ההלכה, אך יש בו קטעים שלא ראויים מספיק, מיאן לעלות על הסט. “אין פשרות בעניין הזה”, הוא אומר בפסקנות כשעיניו נוצצות וחיוך מרוח על פניו. 

אין נעלם מנגד עיני הרבי

פעמיים ראה ר’ מיילך את רוח קודשו של הרבי בעת הביקור בחצרות קודשנו. “יום לפני טיסתי חזרה ארצה, הרגשתי מספיק בנוח להתקרב אל הרבי, לראות ולהיראות ולא ממרחק רב. בהתוועדות של ט”ו בשבט, הבחנתי שיש מקום פנוי ליד שורת החסידים הישישים. נעמדתי מאחורי העמוד כשאני מציץ עם ראשי ומביט על הרבי.

“בסיום כל שיחה חילקו לקהל הגדול כוסות עם ‘משקה’, ובעוד החסידים מנגנים, הרבי סוקר את המשתתפים שמניפים את הכוסיות ומהנהן בראשו ל’לחיים ולברכה’. הרמתי גם אני את הכוס והמתנתי שהרבי יסתכל עלי ויברך אותי. הדריכו אותי קודם לכן ‘שכשזה יקרה - אתה תרגיש’. אך הרבי עובר בעיניו על האיזור בו עמדתי פעם ועוד פעם, ולא הייתי בטוח שהרבי מתכוון אלי. בכל פעם שביקשתי להגיד ‘לחיים’ עם הרבי, מבטו התקדם והרגשתי שהרבי לא פונה אלי.

“חשתי תחושה של בושה. ‘מדוע הרבי לא פונה אלי’? חשבתי שמא אינני ראוי? ‘מדוע כל הסובבים אותי כן זוכים לכך’? באחת הפעמים פתאום הרבי היישיר אלי מבט חד. לא היה ניתן להחמיץ זאת. הרגשתי שהרבי קרא את מחשבותיי. אחד הבחורים שעמד לפני, דחק בי ‘הרבי ממתין לך’. הרמתי את הכוס ואמרתי ‘לחיים’. רק כשסיימתי, הרבי הנהן בראשו בחזקה והמשיך הלאה”.

הסיפור השני, לדבריו של ר’ מיילך, הוא מופלא שבעתיים:

“יום לפני הטיסה שלי בחזרה, רציתי לראות את הרבי מקרוב, ועמדתי במבואה למעלה לפני הכניסה. הרב יצחק ליפש שראה אותי לפתע, שאל אם אני טס באותו היום? כשעניתי בשלילה, אמר: ‘במקום שאתה עומד, נעמדים רק האנשים שטסים והרבי מברך אותם בברכת ‘צאתכם לשלום”. רציתי כבר לצאת משם אך לפתע הרבי יצא מהחדר ונותרתי לעמוד קפוא על מקומי.

“הרבי עבר, נתן מבט מיוחד על הילדים, אני הייתי הראשון בתור, הרבי דילג עלי וברך בבריאות ובשורות טובות את מי שעמד אחרי. מכאן הרבי המשיך בזריזות את כל השורה ונכנס פנימה.

“למחרת, ביום הטיסה, שוב נעמדתי באותו מקום. אני מתוודה כי עלתה בי בראש מחשבה חצופה; ביקשתי לבדוק אם הרבי שוב ידלג עלי כמו אתמול, או שהרבי אכן יודע באמת האם אני טס. והנה הרבי יוצא מחדרו, עובר אותי במקצת, מביט על הילדים, ולפתע מסתובב לכיווני, מצביע עלי ומברך אותי את הברכה שמברך את האורחים ששבים לביתם… לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בי. רגליי רעדו, הרגשתי שאין נעלם מנגד עיני הרבי”.