בימים אלה כשהמוני חסידים נוסעים אל הרבי, אנו מתכבדים להביא קטעים מרתקים מיומנו ש

בימים אלה כשהמוני חסידים נוסעים אל הרבי, אנו מתכבדים להביא קטעים מרתקים מיומנו של הרה”ח הרב בן ציון ליפסקר ע”ה שכיהן כרבה של ערד, כאשר נסע לראשונה לרבי מה”מ לקראת חודש תשרי תשכ”ה * ביומן מפורט הוא מספר על החוויות מהנסיעה באנייה (“ביום השני לנסיעה הייתה סערה”), על טלטולי הדרך באווירון מאירלנד (“נסענו בלילה הארוך ביותר בחיי”); על ההגעה ל-770 (“כשאתה נכנס למקום הנקרא בשם סעוון סעוונטי ואתה יודע מה מסתתר מאחורי המספר הזה”); ועל התקיעות אצל הרבי (“הרבי עומד ואומר “אל יעשקוני” מעל הפדיונות בשביל מי? ולא סתם אמירה אלא בכי מעומק לב”) * קטעי יומן מרתקים על דרך כבבית המקדש

בחדר האוכל של האניה ‘מולדת’. יושבים מימין לשמאל: שלמה גלעדי, יקותיאל גרין, שלום לייב אייזנבך, אלחנן יעקובוביץ’ ובן ציון ליפסקר | בתחנת הרכבת של פאריז. עומדים מימין לשמאל: מנחם חנזין, בן ציון ליפסקר, יקותיאל גרין, שלום לייב אייזנבך, אשר סלמון, משה ניסן אזימוב (שהגיע לסייע לבחורים בשהותם בפריז) מרדכי זילברברג, אהרלה ברוק מאיר פרידמן ושמואל הבר | על סיפונה של ספינת מולדת ליד איטליה. נראים מימין לשמאל: שמואל הבר, שלמה גלעדי, יקותיאל גרין, מאיר פרידמן ומרדכי זילברברג. עומדים מאחור: שלום לייב אייזנבך ומנחם חנזיןיום שני ה’ תשרי ה’תשכ”ד, פה ניו–יארק.

אני מתכונן כבר יותר משבועיים לכתוב יומן, אבל מסיבות שונות ומשונות הדבר לא יצא לפועל. כבר באוניה התעורר אצלי הדבר. אמנם אני כבר מזמן רוצה לעשות את זה אבל בטרדות הנסיעה — הכנות וכדו’ , הדבר לא יצא לפועל. כבר עבר ראש השנה, צום גדליה ואני לא התחלתי לכתוב עוד שום דבר. היום התמזל לי המזל — הגם שיהודי אינו חי על המזל, אבל אני רגיל בביטוי הזה — ולא הרגשתי טוב. ובמילא החלטתי היום להתחיל לכתוב משהו.

אעבור בקצרה על עצם הנסיעה, יצאתי מלוד בשעת בוקר מוקדמת. נפרדתי מהמשפחה, ואמא הזכירה לי לא לשכוח את מטרת הנסיעה. נסעתי במכוניתו של ידידי ר’ קלמן מכפר ארגנטינה [כיום מושב ‘ניר צבי’]. אמרו לנו שנצא מהנמל בשעה 11:00 אבל לבסוף יצאנו בשעה 1:50, אל הנמל נסעו מהבית [האחים והאחיות של כותב השורות] פתחיה, זהבה, ויוסף יצחק, כי מסיבות שונות ההורים לא יכלו לנסוע.

גם חבר’ה מהישיבה באו לנמל [כדי להיפרד]. רקדו קצת, והיתה הרגשה די נעימה.

אני חשבתי שניסע עם איזו טראנטה, והתפעלתי לראות אניה שהיא בית מלון של ממש. אנשי האניה, מלחים ומלצרים, חשבו שאנחנו קבוצה של נטורי קרתא וחשבו שיסבלו מאתנו, אבל בסוף התברר להם להפך, שאנחנו אנשים קרובים וטובים.

באניה הנקראת ‘מולדת’ היה משגיח, איש לבבי ונחמד, מירושלים. מזוקן אבל כפי הנראה אינו מקפיד על נסיעה בשבת באניה ישראלית. האיש הזה דאג לנו במיוחד כל משך זמן הנסיעה. בחרנו לנו ראש קבוצה והוא היה המבוגר בינינו שלום לייב אייזנבאך בחור בגיל 25 בערך, שיודע להסתדר בחיים. הוא התקשר עם האחראי על המטבח וחדר האוכל, וביחד סדרו לנו אוכל מיוחד הבנוי ברובו מירקות. גם סדרו לנו בשר בקופסאות הנעשים על ידי חסידי סאטמער באמריקה. חוץ מזה נתנו לנו כלים מיוחדים (חדשים) סכו”ם מלא לחלב ובשר. היתה לנו בעיה, הרי הכלים הם מחוץ לארץ, וצריכים לטבול אותם, אך גם הבעיה הזאת נפתרה, חיפשנו איזה גוי באניה, ונתנו לו את הכלים במתנה ולאחר מכן השאלנו אותם ממנו, שבדיעבד גם זה כשר.

ביום הראשון היתה לנו בעיית המקוה והחלטנו במקום זה ללמוד משניות. הרבי פעם כתב למישהו שלא היה יכול ללכת למקוה, שבמקום זה ילמד משניות “יש מעלין”, פרק ב”מקוואות”, אבל אחרי זה סידרנו שנלך לבריכה של האניה בשעה חמש לפנות בוקר, וכך הווה. פעם כשעברנו ליד איזה חוף מעניין, קמו הרבה אנשים לפנות בוקר ויצאו לסיפון שליד הבריכה, אבל היות ואנחנו רצינו לטבול, גירשו אותם אנשי האניה משם.

בדרך עברנו ליד חופים מעניינים, וזה היה רק ביום השלישי לנסיעתנו. עברנו את ההר המעניין באיטליה אשר משם יוצא אש. את האש לא ראינו כי זה היה בבוקר, אבל עשן ראינו יוצא משם.

ביום השני לנסיעה לא הרגשנו כל כך טוב, כי הייתה קצת סערה. אחדים, וגם אני בתוכם, הקיאו קצת, אבל שאר הימים היו ממש להפליא. אני הייתי בתא עם ברוך שי’ קפלן מלוד, אלחנן יעקובוביץ מירושלים הלומד כבר שלוש שנים בתות”ל לוד ואחר כך בכפר–חב”ד, ובחור אמריקאי בשם היילברון, את שמו הפרטי אינני זוכר. טיפוס אמריקאי אופייני, הוא למד פעם בישיבת ליובאוויטש בבעדפורד שש שנים, ומכיר הרבה חברה מ–770, מתפלל נוסח חב”ד ושומר על שלושת השיעורים. בארץ ישראל הוא למד בסלבודקה.

ביום רביעי הגענו לנאפולי באיחור של שלוש שעות, ושהינו שם רק שעה. הנמל הוא די גדול אבל עתיק.

אבודים בפריז

ביום חמישי כ”ג אלול בשעה 8 בערב, ירדנו מהאניה וסידרו לנו שנרד ראשונים, וזה היה קידוש השם גדול שהראה על היחס הטוב שהיה לנו מהם, הגם שהיו עוד קבוצות מאורגנות שנסעו אתנו וגם הם היו צריכים להגיע ממרסיי לפריז ברכבת, אבל לנו סידרו שנרד ראשונים מהנמל. הם הובילו אותנו באוטובוסים מיוחדים לרכבת למרסיי.

חשבנו קודם שהרכבת תצא בשעה 11:20, אבל בסוף נכנסנו ברכבת של 10:00, שם היו שני קרונות שחברת “צים” שכרה אותם. נסענו כל הלילה, ובשעה 7 הגענו לפריז, שם התחיל הבעיות. היינו צריכים לנסוע בשעה 13:00 מפריז ללונדון, אך מה נעשה בשש השעות האלו? נעמדנו בתחנת הרכבת אובדי עצות. שלום לייב לקח את היילברון (כי הוא היה היחיד ששלט בשפה האנגלית) ונכנסנו לכמה משרדים לחפש את הטלפון של הלשכה האירופית בפריז. לאחר צרות מרובות, וגם אחרי שפגשנו בבחור שלמד בבראנוואה מפיו נודע לנו הטלפון, מטלפנים מטלפנים אך ללא הועיל. אין קול ואין עונה. מחוגי השעון זזים לאט לאט, כמה מהחברה אמרו סברא שכדאי לנסוע לשדה התעופה להתפלל שם, וכל מי שיש לו משהו בתיקים ובמזוודות (דברי אוכל) שיוציא וכולם יתחלקו חלק כחלק. אהרן שי’ היילפרין אמר שהוא יודע שאפרים [וואלף] המנהל של הישיבה שלח מכתב ל’לשכה’ והוא בטוח שתיכף יבוא מישהו.

השעה כבר התקרבה לתשע ופתאום אני רואה יהודי מזוקן מתקרב אלינו. כשהתקרב קצת יותר קרוב, ראיתי כי הלא זהו בן דודי [הרה”ח רפאל] פאלקע ווילשאנסקי, המזכיר בלשכה האירופית. את שמחתנו אין לשער… נמצאים בארץ זרה ושפה זרה, אינך מכיר אף אחד ואין לך אל מי לפנות, ופתאום הוא הגיע כמלאך משמים. אחריו בא ר’ הלל שי’ אזימוב, אחד הרמ”ים בישיבה בבראנוואה וגם דודו של אברהם זרח סלוין בא. ר’ פאלקע אמר לנו שבאמת אפרים כתב לו מכתב, אבל במכתב היה כתוב שנבוא ברכבת בשעה 9.

הוא אכן הלך ישר לדאוג לתחבורה. בסוף החלטנו לעזוב את כל החבילות (המזוודות) שלנו בשמירת חפצים ברכבת, ואנו נסענו עם המטרו ל’לשכה’. בדרך החליטו שנלך להתפלל בבית הכנסת שהרבי הריי”צ התפלל בו כשהיה בפאריז, וגם הרבי שליט”א היה מתפלל בו במשך זמן שהותו בפאריז. בבית הכנסת מצאנו שם כמה מאנ”ש דפאריז, ר’ יהודא חן והראש ישיבה דבראנוואה, גם פגשנו שם כמה נערים מבוגרים קצת.

אחרי התפילה הובילו אותנו ללשכה שם ראיתי את דודי ר’ סענדער [מענקין] שלא ראיתיו זה עשר שנים. הכינו לנו סעודה מכל טוב. כשהייתי בלשכה טלפנה אלי דודתי איידע, וחבל באמת שלא יכולתי לראותה. אחרי זה נסענו לתחנת הרכבת בחזרה, ולקחנו את החבילות, משם נפרדתי מפאלקע. שכרו לנו אוטובוס מיוחד של ‘אייר פראנס’ ומשם לשדה התעופה ‘אורלי’. אתנו נסעו כמה חבר’ה ובתוכם בנו של הרה”ח ר’ סעדיה ליברוב, טיפוס חסידי מ’הימים ההם’. הבחורצ’יק הזה בא ביום שלישי לפני ראש השנה עם הקבוצה שבאה מלונדון לרבי.

קבוצת התמימים בדרך

בפריז הצטרפו אלינו עוד שני נוסעים, האחים לוין מבני ברק.

למעשה, שכחתי קודם להזכיר את שמות הקבוצה הנוסעת, ואלו הם:

שלום לייב אייזנבך — מירושלים, ראש הקבוצה

מאיר פרידמן — בני ברק

אהרן היילפרין — כפר חב”ד

ברוך קפלן — לוד, רכבת

אברהם זרח סלוין — תל אביב

אלחנן יעקובוביץ — ירושלים

שלום שירום — ראש העין

שלמה גלעדי — רחובות

מנחם מענדל חנזין — פתח תקוה

אברהם אהרן ברוק — ירושלים

שמואל הבר — תל אביב

מרדכי זילברברג — רמת–גן

יקותיאל גרין — רמת–גן — זכה בגורל

חיים אשר זעליג סולמון — ירושלים

בן ציון ליפסקר — לוד רכבת

עכשיו שהצטרפו אלינו האחים לוין, הרי קבוצתינו מונה 17 חבר’ה.

[אחד משני האחים לוין הוא אריה לוין. הוא] החליט לנסוע בשבוע האחרון ולא היו לו סיכויים בכלל לנסוע. אנחנו ביקשנו ממנו שלא ילך ללשכת הגיוס לבקש לנסוע, כי הוא יכול לקלקל את נסיעתנו, אבל ללא הועיל. הוא החליט לנסוע ויהי מה. כשסיפרו לנו שהוא הגיע עוד לפנינו לפאריז, זה היה אצלנו בגדר הפתעה.

חוויה חסידית באנגליה

יצאנו מפאריז בשעה 1:00, ובשעה 2:00 האוירון נחת. את פנינו קיבלו ר’ נחמן סודאק, אלחנן גורמן, ומרדכי אשכנזי מארץ ישראל. לאחר שעתיים נסיעה הגענו ל”בית ליובאוויטש” בלונדון, שם התחילו לחלק אותנו בין הבעלי בתים. לי חיכה ר’ שלום בער ראסקין שו”ב ומוהל. בהתחלה לא הבנתי מה האיש הזה נטפל אלי… אבל לאחר שבאתי אליו הביתה, הבנתי אנחנו קצת קרובי משפחה. כש[דודי] פרץ ובת שבע עברו את לונדון בדרכם לארה”ב, הם היו אצלו שבת שלמה. היו אצלו עוד שני חבר’ה מהישיבה — מאיר לרר ושמערל חן. הוא נתן לנו חדר מיוחד.

ביום שישי בלילה לפני קבלת שבת, חזרתי את המאמר השגור בפי “השקיפה”, מספר המאמרים ה’ש”ת.

ב”בית ליובאוויטש” פגשתי עוד הרבה חבר’ה מהארץ, הבולטים מבניהם: שלמה מיידנצ’יק ורפאל [פולע] כהן, אחד מהחסידים בה”א הידיעה מהארץ; יהודי גדוש בסיפורים חסידיים, וכשהוא מתוועד הריהו נעשה כמעין המתגבר, ומקבל אתה ציור מוחשי על חיים והווי חסידי מובהק.

כשבאתי לביתו, ראיתי איזה חינוך טוב הוא נותן לבניו. עשיית הקידוש של כל אחד מבניו מגדול ועד קטון עשתה עלי רושם כביר. הגדול מבניו הוא בגיל 8. ישבנו בסעודת השבת, שרנו ניגונים שונים (ראיתי שהוא בעל מנגן נפלא), והיתה אוירה די נעימה.

למחרת הייתה התוועדות בבית הכנסת, ובא גם ר’ בנציון שמטוב שדיבר על הזכות הגדולה בנסיעה לרבי. הוא הזכיר שחסיד ביחידות הראשונה שלו [כפי שהוא מקבל] כך התנהגותו וחייו לעולמים. על כן צריך להשתדל להיכנס ליחידות כמו בן אדם. לעשות את המקסימום ככל האפשר. הוא הזכיר עוד כמה דברים שאינני זוכרם עכשיו.

היהודי הזה [רב”צ שמטוב] מוכר טוב לכולם, אבל יש לו מעלה והוא שהוא יודע הרבה מההווי החסידי וראה הרבה מכתבים מהרביים.

בשבת למנחה הלכו כמה חבר’ה לחזור חסידות בבתי הכנסיות בסביבה. שמוליק הבר חזר מאמר ב”בית ליובאוויטש” בד”ה “באתי לגני” מהרבי שליט”א, אינני זוכר מאיזה שנה.

במוצאי שבת אמרו סליחות בשעה 1:00. את הסליחות אמר ר’ עובדיה שטרקס, אחיו של שלום שטרקס המפורסם בכל העולם [מפרשת יוסל’ה שוכמכר].

הסליחות נאמרו מתוך הלב (האיש הוא לבבי מאוד לפי דעתי). למחרת דיברו שיהיה סדר בתשע, שעה חסידות לחבר’ה שלנו. ובאמת קצת חבר’ה באו ללמוד ובעשר התפללו. בשעה חמש היתה סעודת פרידה לנוסעים. חוץ מזה הייתה סעודת התחלת כתיבת ספר תורה, כי הרבי אמר לאנ”ש דלונדון שיכתבו ספר תורה (איני יודע בבירור אם הרבי אמר להם לעשות את זה, או שהם בעצמם החליטו לעשות את זה), ושיחלקו את הספר תורה למנין ‘רעה’, מאתיים שבעים וחמש, וכל אחד יקנה חלק (הענין הזה הוא על פי קבלה). הסופר התחיל למכור את האותיות, הרבה חבר’ה מאתנו קנו אותיות, וגם אני קניתי אות בדולר אחד.

“נסענו בלילה הארוך ביותר בחיי”

ב–6:30 באו האוטובוסים לקחתנו לשדה התעופה (כדי שיהיה יותר זול, היו צריכים לסדר “צ’ארטער” וסדרו באופן כזה שאנחנו ניחשב לחסידי וויז’ניץ, כי לסדר זאת — ז.א. לנסוע בו — צריכים להיות שייך לאיזושהי קבוצה), ולקחו את כל הקבוצה לשדה התעופה, שם בשדה התעופה חלקו לנו כרטיסי חבר של חסידי וויז’ניץ.

עלינו לאווירון ברבע ל–11, וב–11 המראנו במטוס מסוג ‘סופר קונסטיליישען’. אווירון ‘טרנטה’ ממש. נסענו שעה וחצי עד אירלנד, באירלנד חנינו חצי שעה, ומאירלנד לניו–יורק עוד 13 שעות. נסענו בלילה הארוך ביותר בחיי, כי אז אמרו לנו לסובב את השעון 5 שעות אחורה. האווירון היה אחד האוירונים הגרועים. הדיילות היו אנטישמיות ממש. מים לא היה בשפע. הבית–שימוש הסריח, ממש איום ונורא. חבר’ה נטלו ידיים בבירה וכו’. השעות האחרונות היו ממש נורא, חברה הקיאו וכו’.

ברבע לתשע האוירון נחת, פה תמה פרשת נדודינו של משך שבוע ויום.

בשדה התעופה באו לקבל פנינו בחורים מהישיבה, ומקרובי המשפחה שלי באה רק אחותי בת שבע (מזג האויר היה גשום, וכשירדנו מהאוירון ירד עלינו גשם). אליהו [ליפסקר, האח] היה בעבודה …

ב–10:30 באנו ל–770 שם נפגשים עם חבר’ה שלא ראיתים כבר שנים. הלכנו עם נתק’ה וולף למקוה של הקאסטירער (אצל ר’ פרץ חן הידוע). אחרי זה נכנסנו להתפלל ב–770. השעה הייתה 11:30.

 

“נכנס למקום הנקרא בשם ‘סעווען עווענטי’…”

ממבט ראשון כשאתה נכנס למקום הנקרא בשם “סעווען סעווענטי” ואתה יודע מה מסתתר מאחורי המספר הזה… אמרו לנו שהרבי נסע לאוהל ובטח יבוא בשש בערך. בדיוק באותו יום עשו שם קצת תיקונים ולא יכלו להיכנס למעלה, ז.א. בבית המדרש איפה שהבחורים לומדים. נכנסתי למטה, המקום המפורסם בשם “שאלאש”, ותיארתי לעצמי, האם במקום כזה צר נכנסים המונים? אבל זה על דרך כבבית המקדש עומדים צפופים וכו’.

עלינו לעזרת נשים, שם התפללנו. בקריאת התורה עלו כמה חבר’ה, ואחרי זה ברכנו כולנו “הגומל”. אחרי זה חכתה לי בת שבע ולקחה אותי ואת מאיר לרר ואברהם סלוין לארוחת בוקר … בלילה באנו חזרה לבת שבע והודיעו שהרבי יגיד שיחה לנשים לעסקניות בית רבקה, וזה יהיה ב’זאל’ הגדול. פעם הנשים (ז.א. העסקניות) היו נכנסות לחדרו והפעם זה היה ב’זאל’ וכולן באו. אני עליתי למעלה בעזרת נשים.

הרבי דיבר (אני כותב מקוטע לפי מה שאני זוכר) שנשארו עוד כמה ימים של חודש אלול ואז המלך בשדה, והחילוק הוא, שכאשר המלך בשדה הרי אתה יכול לבוא אליו. כי להיכנס למלך כרגיל, יש הרבה מניעות ועיכובים. יש הרבה שערים ולא לכולם מרשים להיכנס. על כל שער יש שומרים. אבל כשהמלך בשדה, כל אחד יכול לגשת אליו, אבל צריכים לדעת שזהו המלך, וזהו אותו המלך כמו שהוא בחדר מלכותו.

אחרי זה הוא נתן ברכה לעסקניות בית רבקה, ולכל אלו אשר עוזרים במוסדות של הרביים, שיהיה להם שנה טובה בבני חיי ומזוני, וכל הדאגות שלהם יהיו לא איפה להשיג כסף בשביל לשלם חובות, אלא איפה להשיג עוד דברים למלא את המוסדות.

אז ראיתי פעם ראשונה את הרבי……

בלילה טלפן [אחי] זלמן שהוא אינו יודע איפה אני. בסוף אמרו לו שאני נמצא אצל בת שבע. הוא בא ואז הייתי בארוחת ערב. כמובן כשנפגשים עם אח……

לכאורה כאיש פשוט עומד, ככל האנשים העומדים מסביב

ערב ר”ה. הודיעו שהרבי ייצא בשעה 6:30 לאמירת סליחות. בסוף הסליחות, ב”אבינו מלכנו” הרבי אמר לשיר את זה (בניגון הידוע של אדמוה”ז). אחרי זה הרבי יצא להתפלל. התפילה ביום חול היא בבית המדרש למעלה. אחרי התפילה התאספו כמה זקנים, מנין אנשים, והרבי אמר לפניהם ‘התרת נדרים’. כשגמר אמר להם ‘יישר כוחכם ויהיה לכם שנה טובה ומתוקה’.

בשעת התפילה הרבי לא נע ולא זע. אינך רואה שום תזוזה. הרבי מתפלל מתוך הסידור. לאחר כמה זמן אתה יכול להרגיש שכל תנועה שהרבי עושה בתפילה הרי הוא חוזר עליה כל פעם. למשל, ישור העניבה, החזקת הציצית ובשעה שהרבי לובש את האבנט, גארטעל.

לאחר התפילה של ערב ראש השנה, התחילו ההכנות לנסיעה ל’אוהל’. כל אחד מחפש לו איזו שהיא תחבורה בכדי לנסוע ל’אוהל’. אלי אמר לי שהוא יסדר לי תחבורה באחד הקארים של החברה. יצאתי החוצה ועמד שם אהרן שיחי’ דלפין (למד פעם בלוד בזמנים הטובים) ונכנסנו לקאר שלו, אני, שלום לייב אייזנבאך, אברהם זרח סלוין. בדרך עליתי לביתו של אלי ושתיתי, כי הרי אסור להתענות אבל לאכול גם לא אוכלים כשנוסעים ל’אוהל’.

כשהגענו לשם כבר היום שם המון אנשים. נדחקתי פנימה ועמדתי בצד הראש של ה’אוהל’. כולם עומדים ואומרים, אחרי זה קוראים את הפדיון, קורעים אותו וזורקים לפנים. ה’אוהל’ הוא בלי גג ושמעתי סברה שזה בשביל שכהנים יוכלו להיכנס..

[כשהרבי בא] פינו מקום נגד המצבה (ז”א ליד הרגליים); העמידו שם כעין איזה שולחן, בצד יש מקום להדלקות נר — לאמפ (זה לא שולחן ממש כי אם כעין איזו איצטבא) הרבי נעמד להגיד את ה’מענה לשון’, ולכאורה כאיש פשוט עומד ואומר ככל האנשים העומדים מסביב, אבל כשהגיע אמירת הפדיונות (היו שם בערך כשלש חבילות גדולות וכמה חבילות קטנות) האט זיך דער רבי געבין א קוועטש כעין התאפקות מבכיה.

[שכחתי לכתוב שישר אחרי התפילה כל אחד כותב פדיון נפש ומכניס איזו מטבע לדמי פ”נ, עומדים בתור וכל אחד מוסר את זה לידי הרבי. הרבי עומד ליד חדר ה’יחידות’ וקיבל את הפדיונות בידו הימנית, הכניסה לידו השמאלית ובכל רגע ממש הייתה ידו מתמלאת…]

גמרתי את ה’מענה לשון’ ונסעתי בחזרה.

“ישנתי בליל ר”ה ב–770 משני טעמים…”

לפנות ערב כולם התאספו, כבר הייתי בבית הכנסת. בית המדרש מלא עד אפס מקום, כולם אומרים תהילים, אינני זוכר בדיוק באיזו שעה אבל פתאום שומעים שירה אדירה של ‘אבינו מלכנו’. הרבי עומד שם בפינתו במזרח בקרן דרומית–מזרחית ומנצח בידיו הקדושות על השירה. שרו את זה פעמיים כמדומני, מרגע לרגע השירה מתחזקת וכו’…

כשהרבי הפסיק בתנועות ידיו, התפללו מעריב. אחרי מעריב הרבי אמר גוט יום טוב (אינני זוכר אם הוא אמר ‘שנה טובה’), נגיעה קלה בפרוכת של הארון, והרבי עלה לחדרו.

ישנתי בלילה ב–770 משני טעמים: א. לתפוס מקום לתקיעות ליד הבמה. ב. בשביל אמירת תהילים. בלילה עמדתי ליד בימת ההתוועדויות, שם מאוד צפוף. מרימים את הבמה כעין ספסלים, שם גם מקומות הישיבה הכי טובים ליד הרבי. אומרים שמקום עולה שם מאתיים דולר.

למחרת בתקיעות חיפשתי מקום ליד הבמה. היה לי מקום די טוב. הבימה עמדה על במה גבוהה, בערך כשלוש רבעי מטר, כך שלא היה קשה לראות.

מרגע לרגע הדוחק ליד הבמה מתגבר, אף אחד כבר לא יושב, כולם קיפלו את הכסאות. אחדים שמו כמה כסאות מתקפלות אחד על השני כדי שיוכלו לעמוד קצת יותר גבוה ולראות יותר טוב (אני ניסיתי לעמוד על כסא, וישר קיבלתי דחיפה ממישהו). לפני קריאת התורה כבר לא היה מקום אפילו כדי להכניס סיכה ולהעביר מחט. כשר’ זלמן דוכמאן [הש”ץ] העביר מארון הקודש את ספר התורה, לא האמנתי שהבן אדם הזה עוד נשאר בחיים, אבל כנראה כמו שהזכרתי קודם, עומדים צפופים ומשתחווים וכו’.

לשלישי עלה הרש”ג, ולמפטיר אני שומע יעמוד אדונינו מורינו ורבינו בן הר”ר לוי יצחק מפטיר. ישר נהיה חלל ריק במקום שהרבי צריך לעבור, והרבי עלה למפטיר. אחריו עלה ר’ לייבל גרונר עם החבילות של הפדיונות. שמו את החבילות על הבימה בצד, במפטיר הרבי היה ברצינות מאוד גדולה.

אחרי זה שם הרבי את טליתו על הפדיונות (זאת אומרת, כיסה את ראשו עם הפדיונות והחבילות יחד), או שבכה או שאיני יודע מה. אחרי כמה דקות נקרעה הדממה ב”למנצח לבני קורח מזמור”. גמרו את השבע פעמים, “מן המיצר קראתי י–ה ענני במרחב י–ה” בקול בכייני. האווירה מתחממת. השיא היה “ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים”. וזה מה ששבר אותי. אז הרבי עומד ואומר “אל יעשקוני” מעל הפדיונות בשביל מי? ולא סתם אמירה אלא בכי מעומק לב…

בשולחן שני שופרות, אחד אמרו שהוא מיוחס לאדמו”ר ה’צמח צדק’. הרבי תקע לבד. העולם אומרים שהפעם הרבי תקע די טוב לגבי השנים הקודמות. מוסף כרגיל, הרבי עומד על מקומו.

גמרו את התפילה בשעה 3:13 ואחרי זה היה תשליך, הסתדרו בזוגות זוגות, והרבי יצא אחריו חודקוב. בדרך כלל הילדים הקטנים הולכים קודם ואחרי זה המבוגרים, וכך סידרנו את זה, אבל היו הרבה שרצו ללכת אחרי הרבי. הרבי הלך די לאט. את התשליך אומרים בגן הבוטני (כך קוראים לזה פה), זהו כעין איזה אגם בפארק. בחזרה הרבי הלך די מהר וכולם התחילו לרוץ. יצרו שרשרת בהליכה ושמרו שאף אחד לא יתפרץ וכו’.

[תמונות מהמסע: מאלבומו של הרב יקותיאל גרין, והתודה נתונה לו.]