יצחק ערד

לקראת ראש השנה, ימי הדין וההמלכה יחד עם ימים של קבלת החלטות חדשות לשנה הבאה עלינו לטובה, לא היה מתאים יותר מלפנות אל הרב יצחק ערד, ראש ישיבת ‘דעת’ ואחד המרצים הפופולאריים בחב”ד, כדי לשוחח עמו על עניינא דיומא, ובעיקר להתמודד עם שאלות ותהיות שבין תפילות ראש השנה לבין המציאות היומיומית המתחדשת • ראיון חג

 

ימים אלה של שלהי שנה, כאשר צלילי שנת תשע”ד שוקעים בואכה שנת תשע”ה, הרי שחשבון הנפש ומחשבות הלב דורשות תשומת לב מירבית. דומה כי בזמן זה לא היה מתאים יותר מאשר להכנס ללשכתו הצנועה של הרב יצחק ערד, ראש ישיבת ‘דעת’ ברחובות ואחד המרצים המבוקשים ביותר בחב”ד.

הרב ערד העומד גם בראש רשת בתי ספר לאימון אישי על פי תורת החסידות, יודע היטב כיצד לשלב בין רעיונות עמוקים מהמשכים כמו תרע”ב ותרס”ו, לבין עולם המעשה היומיומי, הנחבט כל העת בסלעי המציאות האפורה על כל הקשיים והמצוקות, הנפילות והאכזבות שאנו מכירים ונפגשים בהם.

בקולו השקט ובמזגו הרך הרב ערד מצליח להרגיע את המבוכות, להשקיט את הסערות ולתמרן ביד אמן להביא את הנפש למקומות של הכרה פנימית, הבנה והטמעה שאנחנו אכן צועדים בכיוון הנכון, בדרך אל הגאולה, זו הפרטית וזו הכללית. גם אם יש קשיים ובעיות, הן חלק מהעניין.

* תפילות תשרי הנן מגוונות, מתחילות מצרכנו האישיים והגשמיים, ממשיכות בהמלכת הקב”ה על העולם, וכלה בבקשת הגאולה. על מה מביניהם יש להניח את עיקר הדגש בכוונת הלב?

ידועה שיחתו המופלאה של הרבי לגבי תפילת חנה, אשר מצד אחד תפילות ראש השנה עוסקות בהמלכת הקב”ה, ומצד שני אנחנו עוסקים בשאלות גשמיות, אמנם הרות גורל - מי יחיה ומי ימות, מי באש ובמי במים וכו’. באותה שיחה מציין הרבי שרואים בפועל שיהודי יותר מתעורר בקטע התפילה של “מי יחיה ומי ימות”, ויותר נוגע לו הענינים הגשמיים מאשר העניינים הרוחניים של המלכת הקב”ה על העולם כולו.

הרבי מיישב את הסתירה בין השניים, שחלק בלתי נפרד מגילוי השלמות של המלכת הקב”ה למלך על העולם, מתבטא גם בצרכים הגשמיים של יהודי. שכן כל רצונו של יהודי בעניינים גשמיים הוא לא בשביל ההנאה האישית שיש לו מזה, אלא בשביל שהוא רוצה להמליך את הקב”ה גם על אותם עניינים גשמיים. הרבי מביא את ביאור הבעל שם טוב “רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף”, כשיהודי רעב או צמא והוא מבקש צרכים גשמיים כדי להשקיטם, הוא בעצם רוצה זאת מצד שורש פנימיות הנפש על מנת לברר ולזכך את העניין הרוחני שבתוך הדבר הגשמי, ובכך להמליך את הקב”ה.

מסתבר אפוא שהביטול שלנו וההמלכה את הקב”ה לא סותרים את העיסוק בענינים הגשמיים; אדרבא, הם משלימים זה את זה.

* מה בעצם המוטיב המרכזי של תפילות ראש השנה?

התפילה הכי ברורה וחדה בראש השנה, היא הבקשה לגאולה ולהמלכה של הקב”ה; לצעוק מהקול הפנימי שבתוכנו, עצם הנשמה, שה’ יתגלה בעולם. נקודה פנימית זו צריכה לנגוע בנו ביתר שאת - לצעוק את צעקת השופר הפנימית מעומק לבנו ולבקש “מלוך על העולם כולו בכבודך”, כאשר הכוונה היא על הגאולה השלימה.

ביחד עם זה צריכים לדעת, שלא להישאר עם ה”מלוך על העולם כולו בכבודך” מבלי שאנחנו עסוקים בלהמליך את הקב”ה בעולם הקטן שלנו, אשר כל אדם הוא עולם קטן. יש תופעה כזו שבה אנשים ממליכים את הקב”ה על העולם כולו, על ההוא ועל הזולת, ורק על עצמם זה לא מגיע לידי פועל.

אדמו”ר הזקן בפרק מ”ג בתניא, אחרי שהוא מדבר על היראה עילאה ואיך הכול בטל אל האלוקות, ממשיך ואומר: “ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו, בטלים במציאות”. כלומר, הרעיון הזה שאדם מבטל את הכול מול הקב”ה, עליו לזכור שיחד עם הכלל, גם הפרט שלו, המקום האישי שלו, צריך להתבטל. כלומר, לצד הצעקה העמוקה על הגאולה הכללית, יהודי צריך לעסוק בעבודה אישית שלו כדי להמליך את הקב”ה בעבודתו הפרטית. זו גם גאולה, גאולה פרטית שתביא את הגאולה הכללית לעם ישראל.

* כשאתם מדברים על “להביא את זה לעבודה האישית שלי”, איך עושים את זה?

בתפילת ראש השנה מבקשים “ויידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך” - היא בעצם הידיעה שהקב”ה הוא מלך העולם והוא נמצא בכל מקום ומולך בו.

ידיעה זו צריכה ‘לרדת’ לחיי היום יום שלנו. על כל אחד לדעת שבחיים הפרטיים שלו, בתוך ה–ד’ אמות האישיות שלו, בתוך העולם הפרטי שלו ובתוך העולם שהוא גם האחראי לו כמו משפחתו, סביבתו הקרובה, קהילתו וכו’, עליו לדאוג שחלקו זה בעולם יתנהל ויפעל באופן שהקב”ה נמצא ומולך שם. כלומר, שהכל יתנהל על פי תורה, מצוות וחסידות באופן הכי שלם, מתוך אהבת ישראל אמיתית ומתוך אחדות שמאפיינת את הגאולה. על כל אחד להתבונן, בין השאר, בהמלכה שלו את הקב”ה, עד כמה הוא באמת נותן לו מקום למלוך בחיים האישיים והמשפחתיים שלו, בחיי הקהילה שסביבו, ולחיות זאת באופן שהקב”ה נמצא שם בגלוי, וממילא הכול יהיה באופן המתאים.

* האם די בכך שאנחנו ממליכים את הקב”ה בעולם, או שיש לזה משמעות נוספת?

יש דרך שבה הקב”ה מלך על העולם, אבל הדרך הנכונה היא שהקב”ה מולך בעולם דרך מלכותו של מלך המשיח. לא מספיק “מלוך על העולם כולו” אלא צריך גם צריך גם “יקום מלך מבית דוד”, מלך בשר ודם כפשוטו. ראש השנה הוא עת רצון וזמן סגולה להמליך את ה’ בעולם וביחד עם זה לחזק את ההתקשרות העמוקה לרבי, בידיעה שהחיים שלנו צריכים להתנהל על פי איך שהרבי רוצה שהדברים ייעשו.

אצלנו חסידי חב”ד, הידיעה היא שלא רק הקב”ה נמצא בגלוי, אלא גם הרבי נמצא בגלוי, וממילא הכול צריך להתנהל באופן שהרבי משגיח, בוחן ומנהל את עולמו ואת חייו, גם אלו הפרטיים. שכן המלכת הקב”ה בעולם היא על ידי גילוי מלכות הרבי בעולם. כלומר, הדרך בהמלכת הקב”ה על העולם הפרטי שלנו היא על ידי שאנחנו נפנים ונרגיש שהרבי מנהל ומתגלה בעולמנו הפרטי וממילא החיים מתנהלים כפי שהרבי רוצה.

כשההחלטות הטובות לא מתממשות…

* אתה יודע כבוד הרב, במהלך התפילה ותקיעת שופר מתעורר הלב בהרגשה מיוחדת ומתוך הרגשה זו אנחנו מקבלים החלטות טובות. הבעיה היא, שלאחר התפילה, או למחרת היום או בשבוע שלאחר מכן, משהו משתבש וההחלטות הטובות שקיבלנו נתקעות ולא מיושמות. משהו שם ‘לא הולך’. איך מתמודדים עם זה?

ראש השנה, כידוע בחסידות, זה לא רק תחילת השנה, אלא ראש השנה. כשם שהראש מכיל ומנהל את החיות של כל הגוף, כך גם ראש השנה מכיל בקרבו את כל השנה, וכפי שמביא אדמו”ר הזקן באגרת הקודש, שבכל שנה בראש השנה נמשכת חיות חדשה על העולם כולו, ורק לאחר מכן “נפרטת לפרוטות” על כל ימות השנה.

נכון שבכל שנה אנחנו מקבלים החלטות חדשות ולא תמיד אנחנו מצליחים ליישם אותן. אבל עלינו לזכור שראש השנה מהווה צינור חדש לחיות חדשה בעולם, ואם כן, נפתחות בפנינו אפשרויות חדשות, עולם חדש, גילויים חדשים כמו גם כוחות חדשים.

אדמו”ר הזקן מחדש שאין ציר זמן אחד ארוך, ומה שהיה הוא שיהיה. אלא בכל שנה נפתח זמן חדש בעולם, נפתח צינור שפע חדש שמביא עמו עניין חדש, יכולות חדשות, תכנית חדשה כמו גם מערכת הזדמנויות חדשה. כל זה צריך לפתח בנו מוטיבציה שגם אם עד עכשיו זה לא הלך כמו שרצינו, הרי שכעת יש אפשרויות חדשות וגילוי חדש. בראש השנה החדשה ניתנים כל הכוחות וכל הגילויים לכל השנה.

כשאנחנו מברכים ומאחלים “שהיה לראש ולא לזנב” המשמעות היא שהבחירה היא בידיים שלנו לבחור כיצד ייושמו ההחלטות הטובות שקיבלנו על עצמנו.

מה המשמעות שנהיה לראש?

* מהו בעצם “שנהיה לראש ולא לזנב” במשמעות היום יומית בעבודה שלנו? זה עניין טקסי סמלי, או שיש לו משמעות עמוקה יותר?

כפי שאמרנו, לא סתם נקרא ראש השנה בשם זה ולא “תחילת שנה”. ראש מסמל את עניין החכמה, שזהו בעצם הביטול. כח–מה, הוא כוח הביטול האישי.

אדמו”ר הזקן מסדר את סדר חגי ישראל על ידי סדר הספירות, והוא אומר שראש השנה זה עניין החכמה, יום כיפור זה הבינה. פסח שבועות וסוכות - הן כנגד שלוש המידות הראשונות חסד גבורה ותפארת. חנוכה ופורים הם כנגד נצח והוד. על פי הסדר הזה, ראש השנה הוא החכמה, המהווה את כוח הביטול.

העבודה הגלויה שלנו בראש השנה היא קבלת עול מלכות שמים, הווי אומר - הנתינה עצמית שלנו לקב”ה שלא על פי טעם ודעת. אנחנו נותנים את עצם הנשמה ומוסרים אותה לקב”ה. זה הרעיון של קבלת עול בעבודת עבד פשוט, מסירה עצמית.

ביחד עם זה, ראוי לזכור שיש נקודה מאד חשובה בקיום העבודה של ראש השנה, זה על ידי שנקיים גם כפשוטו “שנהיה לראש ולא לזנב”; היינו, לגלות את הראש שבנו.

* כלומר?

לא רק לגלות את ה’ראש’ שהוא הקב”ה והרבי, אלא גם לגלות את מהות עבודת הראש שבתוך עצמנו, אותה נקודה שמנהלת, משפיעה ומובילה אותנו כל יום, כל שעה. שנחיה באופן של ‘ראש’ ונפסיק לחיות באופן של ‘זנב’ שאין לו משלו כלום והוא רק מגיב מתנהל על ידי אחרים ונגרר. זה חלק מההחלטה שעלינו לקבל. זה התפקיד של יהודי - להיות ראש, וזה על ידי גילוי הראש שבנו.

* איך הדרך להגיע לכך?

על ידי שכל אחד ישקיע זמן ללימוד תורה, לימוד חסידות, התבוננות עצמית פנימית כדי שכל החלטה טובה שאדם מקבל על עצמו, ‘תרד’ פנימה ותתיישב בתוכו.

אדמו”ר הזקן מביא בתניא, שמלכות ה’, השכינה, שורה ומתגלה דווקא במקום החכמה (כוח הביטול). כשמדברים על הראש, הוא בעצם החכמה שבראש, כוח הביטול של האדם. הכלי שלנו להכיל את המלכת הקב”ה בעולם, זה על ידי ‘שנהיה לראש’.

אותה קבלת עול שיהודי מקבל בראש השנה והיציאה מהעצמיות שלו בתקיעת שופר מתוך מסירת נפשו לה’, צריכה ‘כלי’ להכיל את זה כדי שיוכל לרדת ליום יום במשך כל ימות השנה. ‘כלי’ זה לא בא מצד המקיף, אלא מתחיל ומתלבש בחכמה. הביטול שבכוח החכמה.

כשאנחנו מקבלים החלטה ‘להיות לראש ולא לזנב’, להשקיע את הראש שלנו בלמידה ובהתבוננות, בבחירה מה נכון ואיך העולם צריך להתנהל, ולא לפעול מתוך המקומות ‘הזנביים’ שהם מסמלים את המקומות הרגשיים “בא לי” או “לא בא לי”, אלא דווקא מהמקום שבו המוח שליט על הלב. זה יתן לנו שהמלכת הקב”ה תרד לתוך חיי היום יום שלנו.

שכן אם נתעצם בראש השנה עם הזעקה לגאולה והקבלת עול אבל לא ניצור לזה כלים על ידי התמדה, לימוד והתבוננות מאמרי החסידות הנוגעים לעבודה שלנו, הרי שההחלטות הטובות באמת לא תגענה ‘למטה’.

הדרך להביא גאולה לחיים הפרטיים שלנו כדי שהחיים יתנהלו כמו שצריך - היא על ידי עשיית ‘כלי’ באופן של לימוד תורה בכלל, וחסידות בפרט.

רעיון זה אפשר לראות בפשטות בהצעה שהרבי הציע לחיות את הגאולה כבר עכשיו - על ידי לימוד ענייני הגאולה כפי שהם מופיעים בתורה. הלימוד הוא הדרך הישרה והקלה לחיות ולהתעצם עם רעיון כלשהו. כך חיים גאולה וכך גם בראש השנה - על ידי לימוד עניני החסידות בכלל, ואיך העולם צריך להתנהל עד לרמה פרטנית של חיינו האישיים.

* האם ‘להיות ראש’ לא סותר את אופן העבודה המרכזי של ‘ביטול’ וקבלת עול?

להיות ‘ראש’ בחיים, זה בעצם לקבל עול. זה להתמסר למשהו שמעל עצמנו.

הבה נאמר זאת כך: יש אופן של ‘להיות ראש’ ואופן של ‘להיות לב’ - כלומר, רגש. זה אומר שאני עסוק בעצמי וברגשותי, וכלשון חז”ל “יש מי שאוהב, יש מי שירא”. רגשות הם ביטוי ל’אני’ האישי שלנו, בעוד השכל בכללותו מסתכל על מה שמחוץ לו, והוא רואה דברים באופן אובייקטיבי ובאופן אמיתי יותר.

אפשר לומר זאת גם כך: מוחין בכללות מכוונים כלפי מעלה, בעוד הרגשות מכוונים כלפי מטה, אל ה’אני’ ואל העולם שסביבי.

חב”דניק, הוא איש של חכמה בינה ודעת, כלומר, כפי שחידש אדמו”ר הזקן, אדם שמוחו שליט על הלב ועל רגשותיו. דווקא מכאן מתבסס עניין הקבלת עול. שאדם מוסר את היישות שלו ואת צרכיו לקב”ה; זה הביטול הפנימי העמוק, שבאמצעותו אני יודע שכל המציאות הקיימת היא לא ממני אלא מלמעלה. זה המוחין - זה להכיר שהכל זה הקב”ה, ואם הכול זה הוא, אז הוא ימלוך עלי, שכן הוא מולך על כל המציאות.

הראש בתפקידו הוא הבוחר, הוא היוזמתי שלוקח אחריות לבחור. כל לקיחת אחריות היא בחירה לאן אנחנו מובילים את עצמנו, איך אני בוחר את הרגשות שלי ולא בשיטת “כשהם באים באים ואין מה לעשות”.

כשאנחנו מבקשים להיות לראש ולא לזנב, אנחנו מבינים שהמוח מנהל גם את העולם הרגשי, שהרי המוח שליט על הלב בתולדתו. זה המקום שבו עלינו לקחת אחריות על עצמנו לדאוג שהמציאות תהיה מציאות של המלכת הקב”ה ולעשות את החיים שלנו באופן של גאולה, בכל תחום.

* אבל בוודאי ידוע לך שהמוח הוא קר בטבעו, הוא לא מטלטל ולא מציף מה שאין כן הלב הרגשי, שהנו סוער ומטלטל את האדם ברגשות שלו. איך משתלטים על זה?

בחסידות מבואר שיש שני חלקים במוחין. יש את החלק של חכמה ובינה, ויש את החלק הנוסף שהוא ה’דעת’, המהווה את מקום החיבור וההתקשרות. החכמה ובינה, ‘המוחין הקרים’, נותנים לאדם את הפרספקטיבה למציאות נכונה; לבחינה אנליטית איך הדברים צריכים להיות. הם מעניקים אינפורמציה נכונה על המציאות כדי לקבל החלטות ולנהל את הדברים נכון. החכמה והבינה מסייעים לנו לבדוק וללמוד מה נכון ומה לא, מה צריך להיות בחיים שלנו, שכן הם אובייקטיביים הרבה יותר מאשר הרגש.

לעומתם, רגשות הן סובייקטיביים מטבעם. אנחנו יכולים להעניק פרשנות סובייקטיבית על המציאות שסביבנו ולאו דווקא עובדתית. אם פלוני פגע בך ואתה מרגיש כל כך פגוע עד שאתה לא רוצה לראותו עוד לעולם, זאת למרות שיש לו זכות קיום בדיוק כשם שיש לך. זה מגיע ממקום של רגש פגוע, ולא שכל מיושב.

זה השוני בין הראיה השכלית לבין התחושות הרגשיות שה’אני’ מתערבב בהם.

כאן מגיע השלב הבא. בחסידות מבואר שלא מספיק החכמה והבינה, אלא העיקר הוא הדעת, החלק שמקשר אותנו עם הרגש, מה שקובע לנו בסופו של דבר את העולם הרגשי. הדעת זה החלק שבו אנחנו לוקחים את העולם השכלי האובייקטיבי, ועוסקים בלהפנים אותו עד כדי הרגשה כמה הדברים השכליים שייכים אלינו. ואז מתחולל לאט לאט השינוי בעולם הרגש.

כשלוקחים את הרעיונות השכליים שהמוח סייע לך להבין, ואתה עסוק בלהפנים את זה באמצעות החלק של ה’דעת’, על ידי כך אתה מסייע לשכל להגיע לידי הפנמה עד כדי הטמעה בחיים היומיומיים, מה שמשנה לאט לאט את הרגש.

הקונפליקט בין הרגש לשכל אכן קיים, כי כך הקב”ה ברא את העולם. אבל חיינו צריכים להתנהל מתוך “מרכז הפיקוד והשליטה” שהוא הראש והמוחין, ולאחריהם לשלב את העבודה העיקרית שקשורה עם הדעת, להפנים את הרעיון השכלי עד כדי הרגשה, על ידי כך שאתה מתפלל עם הרעיון שלמדת, ובהמשך אף פועל ועושה בהתאם עד שהעשיה תגרום שמה שנכון לנו באמת יגיע גם למקום של הרגש.

זו הסיבה שלעתיד לבוא, כשמלכות ה’ תתגלה בעולם, יהיו כולם חכמים גדולים ויודעים דעת בוראם, ואז יהיה “ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”, מה שמראה לנו את הביטול שיהיה בזמן הגאולה דווקא בגלל הרחבת הדעת שכולם יהיו חכמים גדולים.

להביא את הגאולה לבית הפרטי שלנו

* דיברנו קודם על מסירת הרצון של האדם לקב”ה מתוך קבלת עול מוחלטת, עבודה שמקבלת ביטוי בעיקר בראש השנה. האם זה לא נשמע דמיוני למסור לגמרי את ה’אני’ האישי שלנו לרצון של הקב”ה, והרי מאז לידתנו הכול סובב סביב עצמנו; כל המחשבה, דיבור ומעשה שלנו סובבים אך ורק סביב ציר עצמנו, כיצד לשרת את הרצונות והצרכים שלנו. האם זה לא בלתי אפשרי?

אכן, זה דבר לא פשוט, אבל בשביל זה בדיוק הרבי השקיע כוחות עצומים כדי לחנך ולהדריך אותנו להגיע לחיים האמיתיים והנכונים.

אין סתירה בין הכוחות והכשרונות האישיים שלנו לבין הצורך שיהיו בטלים לקב”ה, ואפשר ללמוד זאת יפה משלוחי הרבי. בשיחה האחרונה שנשא הרבי לפני השלוחים בכינוס השלוחים תשנ”ב, הרבי דיבר שכל שליח צריך שיהיו בו שני הכוחות גם יחד - גם להיות בטל לגמרי למשלח מבלי שיהיה לו שום מקום אישי משלו. ויחד עם זאת, כל שליח צריך להיות ראש לסביבה שלו; להפעיל את מיטב הבנתו, כשרונותיו וכישוריו כדי לבטא ולהגשים את הרצון של הרבי. למרות שבמבט ראשון זה נראה כסתירה, הרי שאין בכך ניגודיות; ואדרבא, השלמה.

כך אצל השלוחים, וכך אצל כל חסיד באשר הוא, שכן הרבי רוצה שכל אחד יהיה שליח. כל אחד מאנשי הדור יהיה שליח להביא גאולה לעולם, ואם אנחנו שלוחים של הרבי ושל הקב”ה בעולם, אנחנו בהחלט יכולים למזג בתוכנו את שתי התכונות האמורות מבלי שתהוונה סתירה.

אם נחשוב על המושג הזה שאני שליח בעולם לגלות את הגאולה, לגלות חסידות בעולם ולגלות את מלכות ה’ בעולם, הרי שביחד עם זה שאני מסור רק לנקודה העצמית של השליחות, אני גם מנהל את עצמי עם כל הכלים שנתן לי ה’.

זה אכן אולי לא מצוי ולא פשוט, אבל אין זה עניין ליחידי סגולה בלבד. אם רק נלמד חסידות ונשתדל לחיות על פי הדגם שהרבי רוצה מאתנו כפי שאנחנו למדים בשיחות הקודש ובאגרות הקודש - נוכל בהחלט לשלב גם את הביטול וקבלת העול וגם להיות לראש ולא לזנב. זה מה שהרבי תבע ורצה מכל אחד מאתנו ללא יוצא מן הכלל.

זו אמירה והחלטה שאפשר להתחזק בה בראש השנה - להתעצם בהמלכת הקב”ה על ידי התחזקות בנקודת השליחות שיש לנו, לזהות את נקודת השליחות שבתוכנו, ומתוכה לפעול במרץ רב בעשר כוחות הנפש, ועל ידי כך לגלות את הנקודה האמיתית, נקודת משיח שבתוכנו ובעולם כולו, על ידי המלכת הקב”ה בעולם.

* האם אפשר ‘להוריד’ זאת לשפה של חיי היום יום?

כבר אמרנו בתחילת השיחה, שהגישה צריכה להיות לא רק באופן של “מלוך על העולם כולו” אלא בראש ובראשונה להיות חלק מזה, על ידי המלכת הקב”ה על חיינו הפרטיים והמשפחתיים.

הגישה של שליחות היא “ופרצת” ו”יפוצו מעיינותיך חוצה” מתוך תחושת ביטול כפולה גם מול המשלח וגם בשביל מי שנשלחת אליו. אבל צריך לדעת ולזכור היטב, ששליחות היא בראש ובראשונה בתוכך עצמך, בפנים ביתך; לדאוג להמליך את הקב”ה על בני ביתך; שהזוגיות תהיה כמו שצריך, שהחינוך יהיה כדבעי, שהבית יהיה בית חסידי. שהעולם הפרטי והאישי שלנו יתנהל כמו שצריך. חסיד צריך לדעת שגם זו שליחות.

כוחה של השפעה חיובית

* כבוד הרב מוסר כיום הרצאות ושיעורים בנושאי שלימות הבית החסידי, חינוך הילדים וכו’ בכל רחבי הארץ. הרב מכיר מקרוב את הבעיות וההתמודדויות הלא–פשוטות שאנ”שים עוברים. האם כשמדברים על תחושת שליחות עילאית מתוך מסירות והתבלטות בחיי היום יום, זה לא נשמע תלוש נוכח המציאות הקשה הקיימת?

אני לא חושב שצריך להציג את זה בצורה כה שלילית. כשמסתכלים על הדברים רואים בהחלט שהכול נמצא בכיוון של התקדמות, ובאופן כללי אנחנו צועדים לקראת הגאולה.

גם באופן פרטי אפשר לראות את רמת ההתקשרות לרבי כפי שלא הייתה מעולם. הן במוסדות החינוך, הן בתלמודי התורה, הן בתכני הלימודים, הן אצל תלמידי התמימים ו”אחיות התמימים” וכו’. לומדים ומתמסרים יותר מאי–פעם לתורתו של הרבי ולהוראותיו מתוך ביטול מוחלט. אינני חושב שנכון להגדיר את המצב באופן שלילי.

שמא ואולי כעת, בימים של לקראת סוף שנה, כאשר החיות של הקב”ה בעולם הולכת ואוזלת כביכול, זה הזמן לחשוב על החסר, לעשות תשובה כדי להתקדם הלאה, אבל בהחלט לא מתוך תודעה של בהלה ויאוש.

גם מבחינה חינוכית הגישה צריכה להיות לא מתוך פחד מהשלילה, אלא מתוך גישה איך אני יכול להעצים יותר את המקום הטוב הקיים. על דרך מה שהרבי מביא בשיחה בדבר מלכות בפרשת מסעי תנש”א, שאנחנו נמצאים היום לקראת הגאולה, עלינו לדבר על אהבת ישראל לא רק כדי להסיר את סיבת הגלות שהיא היפך אהבת ישראל, אלא לטעום כבר עכשיו טעימה מאהבת ישראל כפי שיהיה בגאולה העתידה, כאשר אז תהיה השלימות של ההתאחדות בין יהודים.

זו הגישה החיובית שצריכה להיות לנו בעת הזאת. תמיד יש מקום להעצים יותר ולהגביר יותר את המודעות לגישה של רגש כבוד בין בני זוג, אהבה אמיתית לילדים, התנהגות יותר באופן של חסד ונתינה ופחות ביקורתיות (כמובן, ביחד עם הגבולות הנכונים) - כאשר המגמה היא על ידי העצמה של המקומות הטובים והחיוביים, שכן אנחנו מתקרבים יותר ויותר לגאולה העתידה.

אם יש חולשה למישהו בעניין מסוים, צריך לעסוק ולדבר על זה ולא להתעלם. אנחנו רוצים שהבתים יתנהלו באהבה ובשלימות בין בני הזוג, מתוך הרמוניה והשפעה הכי גדולה על חינוך הילדים. אין ספק שהתנהגות בין ההורים משפיעה השפעה עמוקה על חינוך הילדים. כשאיש ואישה זכו שכינה שרויה ביניהם - וזו הרי תמצית הגאולה שמשמעותה השראת השכינה בעולם באופן גלוי.

כך גם לגבי חינוך הילדים: על ידי שאנחנו מעצימים את האהבה לילדים ומשקיעים למצוא בהם את נקודות החוזק וההזדהות איתם, אנחנו בעצם בונים את ההרמוניה המשפחתית שהיא הכי חיונית. כשאנחנו חיים באופן נכון זו בעצם גאולה פרטית שלנו.

לא שאין חולשות וירידות, אבל הציר האמיתי, כמו שהרבי מלמד אותנו לראות, זה הציר שדרכו חסידים מתקדמים. ככל שנשקיע בטוב יותר, כך נהיה במקום יותר טוב.

עולם האימון האישי ותורת החסידות

* אין זה סוד כי יש לכם סדרה של סדנאות וכיתות העוסקות בעולם האימון האישי על פי תורת החסידות. אני מנצל אפוא את ההזדמנות לשאול, האם גם תורת החסידות מסכימה עם הדרך של העצמת הטוב וגילוי הפוטנציאל האישי שיש בכל אדם המובלט בדרך עולם האימון האישי?

על הפסוק “סור מרע ועשה טוב” מבואר בחסידות, ש”הסור מרע” נעשה על ידי “ועשה טוב”. כשמאירים ומגבירים את האור, החושך מסתלק ממילא.

עובדה זו שמעט אור דוחה הרבה חושך, היא בוודאי נכונה - ומי שמכיר את תורתו ושיטתו של הרבי, רואה כי זוהי דרכו. אמנם אפשר למצוא במאמרי החסידות מקורות ומאמרים העוסקים במרירות ובשבירה, אבל בדרך ובשיטה של הרבי רואים שבדורנו, דור השביעי, הוא מבליט יותר את העניין הזה של חיוביות ושמחה כמו גם דיבור על הטוב והבלטתו.

ללא הרף הרבי מדבר על כך שבתקופה שלנו צריכים לפעול ולנהוג דווקא בדרך של בשמחה, באופן של “חשוב טוב יהיה טוב”. כביכול בדורנו אין מקום למרירות, להיפך, כל דבר צריך להיעשות מתוך מקום של שמחה שכן ככה משיגים הרבה יותר. אפילו עניין התשובה של חודש אלול, מבאר הרבי, צריך להיות מתוך שמחה.

כל זה לוקח אותנו לדרך החשיבה שצריך לתת דגש לכל דבר שיקדם אותנו באופן החיובי. עולם האימון שם דגש על פיתוח הכוחות הפנימיים הטובים של כל אדם ובאמצעותם להוביל אותו קדימה; פחות לעסוק בטעויות ובכשלונות ויותר לחשוב איך לנוע ולהתקדם הלאה.

לגוף שאלתך, דרך עולם ושיטת האימון האישי בהחלט מתאימה למה שמבואר מקדמת דנא בתורת החסידות, ובפרט את הדרך שהרבי מוביל בדורנו. כל דרך שהבסיס שלה הוא חיוביות ומניעה לתנופה קדימה, מתאימה יותר לחסידות מאשר דרכים שמבליטות שבירה וקושי.

ובכלל, אנחנו הרי יודעים כי כמה שיותר משקיעים בטוב, ממילא ההתקדמות יותר בטוחה. זו צריכה להיות הדרך שמובילה לפתרון במכלול בעיות בכל תחום שהוא; ככל שנגביר את הטוב, זה יפתור את הנקודות הקשות.

בוודאי צריכים להתחזק באמונה שניתנו לנו הכוחות להגשים את השליחות להביא את הגאולה האמיתית והשלמה גם בעולמנו הפרטי.