דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצ

דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים - אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”.

בבואנו מיום כ”ח ניסן, בו דרש מאתנו הרבי שהעבודה תהיה יותר “בכח עצמו” ולא רק “מפני הציווי”, ועד הקריאה “עשו כל אשר ביכולתכם להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש” - נפתח בסיפור ששמעתי מפי הרה”ח ר’ יוסף יצחק הלוי ע”ה רייטשיק אודות אביו השד”ר הרה”ח ר’ שמואל דוד הלוי רייטשיק.

ר’ שמואל דוד היה גר כחמישים שנה, בלוס אנג’לס. ומנהגו היה לומר בכל יום תפילת הדרך (בלי ברכה), מלבד הזמן שהיה אצל הרבי. הוא טען, כי ביתו האמיתי הוא אצל הרבי. ורק מפני שהרבי רוצה שיגור כאן הוא גר כאן בשליחות הרבי. אם כן, הוא נמצא כל הזמן בדרך, ועליו לומר תפילת הדרך. וכך נהג כל ימיו.

הייתה אצלו ההתקשרות לרבי בהתלהבות עצומה כמו הצעירים. מאז שהתחיל “מבצע תפילין” הוא לא יצא מהבית בלי תפילין, ובכל מקום שהגיע הניח תפילין לכל מי שפגש. לקחו אותו פעם לפגישה מכובדת מאד ב”בית הלבן”. האחרים הסתובבו עם עניבות והשתדלו להתנהג כראוי למקום זה, אך הוא לא פסק מלחפש שם יהודי נוסף שיוכל להניח עמו תפילין.

פעם הלך עם ר’ שלום בער גורדון לביתו של גביר. כמובן הניחו עמו תפילין והלה תרם תרומה נכבדה. משם הלכו לרכבת התחתית כדי לנסוע. והנה הגביר רודף אחריהם כשהוא קורא בהתפעלות: היו אצלי הרבה רבנים, והיו מהם גם כאלו ששכחו אצלי את התפילין, אבל את הצ’ק אף אחד לא שכח, ואילו אתם שכחתם את הצ’ק…

בשנים המאוחרות יותר היה ר’ שמואל דוד נוסע יחד עם חברו המשפיע ר’ מענדל פוטרפס לאסוף כספים עבור ‘קופת רבינו’, וכן עבור הפצת שיחותיו של הרבי שליט”א, ועבור יהודי רוסיה. הופעתם של שני החסידים הגדולים הללו יחדיו הייתה עושה רושם גדול וגם התרומות היו בהתאם.

פעם הגיעו שניהם בצוותא לאיזה גביר, אלא שהלה היה עסוק וביקש שימתינו לו. הם ישבו והמתינו, וכשהתארך הזמן, בהיותם שניהם יהודים באים בימים, נרדמו. בינתיים סיים הגביר את ענייניו והיה צריך לנסוע. רצה לדבר עמם, אך מצא אותם ישנים. הוא יצא לדרכו והשאיר עבורם אצל המזכירה צ’ק מכובד לצדקה. כשהתעוררו וקיבלו את הצ’יק, אמר ר’ מענדל לר’ שמואל דוד: נו, לאן עוד נלך “חאפן א דרעמל” (לחטוף תנומה)…

ר’ שמואל דוד נהג להיות כל שנה בתשרי אצל הרבי הריי”צ. הוא שאל את הרבי האם הוא יכול לבוא, והתשובה שקיבל הייתה בדרך כלל שזה תלוי בהסכמת זוגתו. כיוון שהיא תמיד הסכימה, היה יכול תמיד לבוא. הוא היה יוצא מביתו באלול וחוזר בערב י”ט כסלו. בתשרי של שנת תש”ט קיבל, כרגיל, את רשותו של הרבי הריי”צ להגיע לרבי לתשרי. אולם הרבי שליט”א תמה על כך שעוזב את ביתו לכל כך הרבה זמן, ואמר לו “אילו היה הדבר תלוי בי, היית צריך להימצא בביתך”. אך כיוון שהייתה לו הסכמה מהרבי הריי”צ להישאר, לפיכך הרשה לעצמו ר’ שמואל דוד להישאר בכל זאת אצל הרבי הריי”צ בתשרי.

כשהרבי שליט”א קיבל את הנשיאות והגיע חודש תשרי, חשש ר’ שמואל דוד שמא אסור לו להישאר בתשרי אחרי מה שהרבי שליט”א אמר לו בעבר, ושאל את המשפיע הרה”ח ר’ שמואל לויטין. אמר לו ר’ שמואל: אם הרבי רואה אותך ואינו אומר לך מאומה, אתה יכול להישאר, וכך אמנם עשה. כך היה בתשרי תשי”א, לפני קבלת הנשיאות הרשמית. אולם בחודש תשרי תשי”ב, אחרי יום הכיפורים, פנה אליו הרבי שליט”א ואמר: “הרי סיכמנו משהו”… אז כבר לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לחזור לביתו בלוס אנג’לס לקראת חג הסוכות.

בשמחת תורה רקד בבית הכנסת המקומי, אולם הבעלי–בתים המקומיים הלכו הביתה עשר דקות אחרי גמר התפילה, והוא נשאר לבדו, כשאין לו עם מי לרקוד ועם מי להתוועד. כשראה כי גם אחרון המתפללים, שנשאר בבית הכנסת קצת יותר מחבריו, עומד גם הוא ללכת - ביקש ממנו בתחנונים שיישאר עמו. אולם הלה טען שעליו לחזור הביתה כי אשתו מחכה לו.

לפתע נעצר אותו יהודי וחכך בדעתו. היו לו שלוש בנות, והוא החליט לנצל את ההזדמנות. הוא פנה אפוא לר’ שמואל דוד ואמר לו: “אם תבטיח לי בן זכר אסכים להישאר אתך”. ר’ שמואל דוד ניסה להתווכח, וטען שאינו רבי ולכן אינו יכול להבטיח כזה דבר. אולם הלה אמר לו שזהו התנאי היחיד שבגללו יסכים להישאר. כשראה ר’ שמואל דוד כי אין לו ברירה, ומכיוון שלהישאר בשמחת תורה לבדו בבית הכנסת מאד לא רצה - הבטיח. בחודשים הבאים נכנסה אשתו של אותו יהודי להריון, ובפורים הוא בא לביתנו להזכיר לר’ שמואל דוד על הבטחתו, אלא שר’ שמואל דוד היה אז אצל הרבי. לבסוף נולד אכן בן זכר.

מספר בנו ר’ יוסף יצחק: “פעם שאלתי אותו, אבא, איך העזת לקחת על עצמך הבטחה כזו?” בתחילה התחמק ולא רצה לענות, אך לבסוף אמר: “שכשיהודי רוצה לעשות מצווה, ואי אפשר באופן אחר, נותנים לו כוחות מלמעלה”…

+

כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הכוונה האלוקית של דירה לו יתברך בתחתונים, דירה שצריכה להיעשות על ידי התחתונים ובעבודה של אתכפיא ואתהפכא השייכת למציאותם התחתונה - לכן צריכים הדברים אצל משיח לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, “בכח עצמו”.

ולכאורה זהו מה שהרבי שליט”א תובע מאתנו באותה שיחה מרטיטה “עשו כל אשר ביכולתכם” כי “אני את שלי עשיתי”. ומוסיף בש”פ שמיני שהאחריות להביא את משיח מוטלת על כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף. ולא רק כמסייע, אלא כשותף פעיל שהאחריות מוטלת עליו. שלכאורה זהו בדיוק הענין של “עבודה בכח עצמו”, לקחת אחריות ולהרגיש שזהו עסק שלנו. כדברי הרבי הריי”צ אודות מרדכי היהודי שסיפר את “אשר קרהו”. כי זה לא היה רק סיפור על עם ישראל, אלא כדבר שקרה עמו אישית, ולא רק כחייל נאמן הממלא הוראות.

עוד מעט נגיע לפסח שני, המלמד אותנו שלא הכל בא מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא, אלא נגרם על ידי בקשת העם “למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו?!” וזה דווקא מה שהביא לציווי ה’ על פסח שני. אחד העניינים העיקריים בזה, שאצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים. אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”.

משה רבינו התחיל את הענין של דירה בתחתונים, ולכן היו אצלו הדברים באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. מתן תורה, שהי’ על ידי משה רבינו, הי’ בעיקר נתינת הכח מלמעלה לישראל להתחיל בעבודה זו של דירה בתחתונים. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים. שלכן מודגש אצלו במיוחד שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי ונמצא עמוק בתוך העולם הגשמי. ולכן אצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם.

ולכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים - אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”.

כדברי הרבי שליט”א (סוף שיחת ש”פ משפטים תנש”א. ופסוק זה הוא בפרק התהילים של הרבי שליט”א באותה שנה) “והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר היה, כמו שכתוב “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”. צריכה רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי - בגאולה האמיתית והשלימה”.

ולכן זה מתבטא במיוחד בקידוש לבנה, כפי שמדגיש הרבי בשיחת ש”פ נח תשנ”ב. שכן עניינו של קידוש הלבנה הוא, כפי שאומרים בסיומה וחותמה (והרבי מציין זאת באותה שיחה כמה פעמים) “ויקוים בנו מקרא שכתוב ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם”. וכפירוש המצודת דוד “וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם”. שבני ישראל יבקשו מן המלך המשיח שימלוך עליהם, ובכך יפעלו הם דווקא, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

וכפי שהודגש במסגרת זו כמה פעמים שהרבי מוסיף ומדגיש בהמשך שכל מה שהוא מרעיש כל כך אודות ההכרח לצעוק “עד מתי”, שהיא הזעקה והבקשה מהקב”ה על הגאולה - זהו משום שנחוצה הבקשה והדרישה כביכול מן המלך המשיח עצמו שאנו מקבלים עלינו את מלכותו ומבקשים ותובעים שיבוא ויגאלנו. אלא שזה צריך לבוא מאתנו ולא ממנו, לכן הוא מדבר בעיקר על הבקשה מהקב”ה “עד מתי” - אך זהו בעיקר כדי שנבין את גודל החשיבות וההכרח בבקשת והכרזת “יחי המלך”.

ובלשון קדשו: “וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא על–דבר הצורך להכריז “עד מתי”, שעל–ידי–זה מקרבים ומזרזים את הגאולה - דיש לומר, שנוסף על הדגשת הצפי’ הבקשה והדרישה על הגאולה [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש באופן ד”מראה באצבעו ואומר זה” הנה המלך המשיח, בשר ודם, כפסק דין הרמב”ם “יעמוד מלך מבית דוד כו’ ויקבץ נדחי ישראל], יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה - “יחי המלך”, שעל–ידי–זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא …

“והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את “מעשינו ועבודתינו” - כולל גם הבקשה והדרישה “עד מתי”, וההכרזה “יחי המלך” דוד מלכא משיחא - בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות. שעל–ידי–זה פועלים כביכול ה”אחישנה” דהזריזות אצל הקב”ה … לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין”.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.