דמותו של ר’ אליעזר

הרה”ח ר’ חיים אליעזר גורביץ ע”ה, היה גאון עצום בנגלה, וזכה להתמנות למשגיח בישיבה על ידי הרבי הריי”צ. בשנים הקשות תחת שלטון הקומוניסטים, שימש כמלמד נודד בין בתי תלמידיו, כדי ללמדם תורה • בשנת תש”ח נעצר במוסקבה, ולאחר חקירות מתישות נשלח לסיביר, שם שהה תשע שנים • לקראת היארצייט בז’ כסלו

תמונתו של הרב חיים אליעזר גורביץ בזמן המעצר, על רקע דף מתוך תיק החקירההחסיד הרב חיים אליעזר גורביץ נולד לאביו ר’ מענדל–דוד גורביץ, מצאצאי השל”ה הקדוש בשנת תרס”ב בקאליסק.

גאון גדול בנגלה היה ר’ אליעזר, מכיריו מעידים כי הוא ידע את הש”ס על–פה לרוחב ולעומק. הוא היה מטובי התלמידים בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש. במשך שנים מספר שימש ר’ אליעזר כמשגיח בנגלה בישיבה על פי מינויו של מייסד ונשיא הישיבה כ”ק אדמו”ר הרש”ב ובנו מנהל הישיבה, כ”ק אדמו”ר הריי”צ.

דמותו התורנית והחסידית היתה לדוגמא ולמופת בקרב תלמידי הישיבה, וגם לאחר מכן, כשחצר הרבי גלתה לרוסטוב ועמה הישיבה, המשיך ר’ אליעזר לכהן כמשגיח בנגלה. כאשר מונה על ידי הרבי הריי”צ למשגיח בנגלה ברוסטוב, הצטרפו אל הצוות ‘צעירים’ נוספים: ר’ שלמה חיים קסלמן ור’ חיים מאיר ליס. “עס איז מלחמה צייט, מאבלעזירטע סאלדאטין מאכט מען פאר אפיצערן [= עתה היא שעת מלחמה, את החיילים המגוייסים ממנים לקצינים]”, אמר הרבי, בהתייחסו לצוות הצעיר והלא מנוסה.

דמותו של ר’ אליעזר

לאחר שהקומוניסטים תפסו את רסן השלטון, החלו לדכא חיי תורה ומצוות שפרחו ברוסיה. אלפי תלמודי תורה נסגרו, בתי כנסת הפכו לתיאטראות, רבנים נעצרו והוגלו וכלי קודש נרדפו בחמת זעם. גם הישיבה ברוסטוב נסגרה על ידם על מסגר ובריח, לאחר כשנה בלבד של קיום. תלמידי הישיבה נמלטו לפולטבה.

ר’ אליעזר ירד למחתרת, ובחשאי המשיך ללמד תורה את ילדי ישראל, למרות היותו גאון עצום שיכל לעסוק לבדו בתורה או למסור שיעורים לבחורים למדנים. ברור היה לו כי כעת זו השליחות.

עם הזמן הלכה טבעת החנק והתהדקה, ואף התלמודי–תורה החשאיים הקטנים שהיו בהם חמישה–שישה תלמידים בלבד, נסגרו. בעקבות זאת החל ר’ חיים אליעזר לכתת רגליו במסירות נפש רבה מבית לבית, שם המתין בנם של בעלי–הבית, ובמשך שעה ארוכה היה יושב הגאון הדגול ומלמד ילד בודד פסוקי תורה.

מלבד השיעור הרגיל היה מחזק ומעודד את הילדים להמשיך לשמור על מסורת אבותיהם גם כשהמצב מסביב קשה ואיום.

גם על חינוך בנו מסר את נפשו. במשך שלוש השנים הראשונות ללימודי החובה - עד שהגיע לגיל תשע - לא שלח את בנו שלום–בער לבית–הספר.

באחד הימים הגיעו פקידים אליו הביתה ואמרו לו שאם לא ישלח את הילד לבית הספר ככל הילדים ברוסיה הם יקחו אותו ממנו בכוח ויעבירו אותו למוסד. מאז הלך שלום בער אל בית–הספר, אולם בשבתות וחגים נעדר בקביעות מהלימודים, בתרצו זאת בתירוצים שונים. כך נמשכו הדברים עד שמורה יהודיה גילתה את הסוד, ומאז נאלץ להגיע גם בשבתות לבית ספר. “אבא עודד אותי לעשות הכל כדי לא לכתוב בבית ספר; הוא הסביר לי כי הגם שאני לומד בשבת, אבל כשאני מסיים את הלימודים עלי לנהוג כבשבת רגילה”, סיפר בנו.

בכל שבת היה צועד עם בנו למנין בבית הכנסת. נשמע כה פשוט, אולם בימים ההם היתה זו מסירות נפש אמיתית - לא רק שהאב הוא קונטרה רבולוציונר, הוא עוד ממריד את בנו!

כמו בשמירה על חינוך כך גם בכשרות ושבת. למרות שהיו קשיים עצומים להשיג אוכל כשר, הוא הקפיד על כל החומרות. מעולם לא עבד בשבת ומשום כך עבר ממקום עבודה למשנהו; תקופה מסויימת עבד ככורך ספרים, תקופה אחרת עבד במפעל כימיקלים, ותקופה נוספת השיג לעצמו מכונת אריגה וסריגה והיה לחייט.

“אסור לבזבז את הזמן”, שינן לבנו. “לא משנה מה תעשה, רק אל תבזבז את הזמן”, ואכן נאה דורש ונאה מקיים. תמיד היה עם ספר פתוח, בכל רגע פנוי התיישב ללמוד מעט.

למרות המצב הקשה והדחוק, ביתו היה פתוח בקביעות לאורחים, ובדירתו הצנועה התארחו באופן תדיר חסידים ותמימים. למרות שביתו היה בסך הכל חדר אחד בתוך דירה משותפת עם שכנים גויים, תמיד ישנו על הרצפה שלושה או ארבעה חסידים…

החיים ברוסיה הפכו לבלתי נסבלים, ור’ חיים אליעזר החל לחשוב על פתרונות הגירה. בתרצ”ד, כתב לרבי הריי”צ כי הוא רוצה לעזוב. הרבי השיב לו קצרות כי הרעיון לעזוב נכון, ועליו לעלות לארץ הקודש. הרבי ביקש לדעת האם יש לו את המעות הדרושות לכך. מסיבות שונות, לא יצא הדבר לפועל.

בצבא הרוסי

בזמן מלחמת העולם השניה גוייס ר’ חיים אליעזר לצבא הרוסי ולמזלו נשלח לעיר אופא שבאוראל, שם הפקידו אותו לשמור על תחנת חשמל אזורית. ר’ אליעזר שהה שם במשך ארבע שנים, כמעט בכל תקופת המלחמה. בכל שבת, הלך מתחנת החשמל עד בית הכנסת, מרחק הליכה של שלוש שעות כל צד. בהיותו שם ניהל בפועל את המנין ואף היה ניגש לפני העמוד, כשהשומעים הלא רבים נהנים מקולו הערב.

במשך שנים לאחר מכן, היה ר’ חיים אליעזר חזן בתפילת כל נדרי החשאיות שהיו מתקיימות על ידי החסידים בסמרקנד.

לאחר המלחמה

בסוף מלחמת העולם השניה חזר ר’ אליעזר לביתו במוסקבה, שם המשיך בהרבצת תורה לילדי ישראל מתוך מסירות נפש וסיכון עצמי.

באותם ימים נפוצה השמועה על האפשרות לעזוב את רוסיה כנתינים פולניים, וכי רבים מאנ”ש ניצלו את הדרך הזאת ורכשו פספורטים פולנים מזוייפים והצליחו לעזוב את רוסיה. בנו של ר’ אליעזר הציע לאביו לנסות ולעזוב את רוסיה בדרך הזאת, אך הוא סירב לצאת בתעודות מזוייפות, גם רעייתו סירבה לצאת בדרך זאת מחשש שמא דבר הבריחה יתגלה ויבולע לבני משפחתה שנשארו ברוסיה.

ר’ חיים אליעזר החליט להישאר במוסקווה ולהמשיך בפעילותו. אך כאמור, רק שנתיים שהה בביתו, שנתיים בהם פעל במסירות נפש מרובה תחת מעקב, עד שנאסר בידי קלגסי הנ.ק.וו.ד. הארורים.

בכלא הרוסי

בתחילת שנת תש”ח נעצרו שישה מחשובי החסידים במוסקבה: ר’ יונה כהן (קגן), ר’ בערל ריקמן, ר’ מרדכי גוראריה, ר’ בערל לברטוב, ר’ משה דוברוסקין ור’ חיים אליעזר גורביץ. לכולם “נתפרה” אשמה אחת מרכזית: ניסיון בריחה מברית המועצות דרך לבוב.

בתקופה שקדמה למעצר, הרגיש כי טבעת החנק הולכת ומתהדקת סביבו, והוא עזב את ביתו והתחבא בבית קרובי משפחתו. לאחר שחלפו כמה חודשים, הוא חזר הביתה והמשיך את שיגרת חייו. ביום ט”ו במר–חשון תש”ח, עזב ר’ לייזער את ביתו בדרך לבית–הכנסת הגדול שבארכיפובה, ולא שב הביתה. לאחר חצות היום כשר’ לייזר טרם שב הביתה החלו בני משפחתו לחפש אותו, אך האיש נעלם, גם המתפללים הקבועים סיפרו כי הוא לא הגיע לתפילת שחרית בבית הכנסת. דאגה כבדה התגנבה לליבות בני המשפחה.

רק כעבור שלושה ימים נודע למשפחה להיכן נעלם האב; היה זה בשעה ששוטרים התדפקו בדלת ביתם בשעה 4 לפנות בוקר והודיעו שהם צריכים לערוך חיפוש בבית. במשך שעה ארוכה ערכו את החיפוש. לבסוף לקחו עמם את כל הכתבים של הרבי שהיו בבית.

בחודשים הבאים נחקר תוך עינויים קשים ביותר. מכיון שר’ חיים אליעזר לא אהב לדבר על התקופה הזאת, לא ידוע פרטים רבים על החקירות, מלבד מה שהתגלה כעבור יובל שנים, במסמכי החקירות שנחשפו.

החוקרים ניסו כל אשר לאל ידם כדי להצדיק את המעצר והם פתחו בחקירות אינטנסיביות כדי לחלץ מפי הנחקרים הודאות. על כך אנו למדים מהמסמך המתעד את סדר החקירות של ר’ חיים אליעזר גורביץ.

המסמך הראשון הוא יומן החקירות. בראש העמוד מצויין ‘סודי’. כמובן שאותם אנשי רשע לא חלמו כי ביום מן הימים המסמך הסודי יגיע לידיים של ר’ שניאור זלמן ברגר ויפורסם ב’בית משיח’ לכל מאן דבעי…

בראשית המסמך נכתב כי האסיר גורביץ חיים לזר נאסר ב–‏29 באוקטובר 1047 (ט”ו במר–חשוון תש”ח). וב–‏6 בפברואר (כ”ו בשבט תש”ח) הועבר לבית הכלא בוטירקי. יש לציין שכתב האשמה נכתב ביום בו הועבר מכלא אחד למשנהו.

בשלב זה באה רשימה ארוכה של ימים ושעות בהם נחקר. אפשר רק לדמיין כמה סבל היה מנת חלקו בחקירות הארוכות שנערכו יום אחר יום, ולעיתים כמה פעמים ביום! החקירות הארוכות יותר היו בימים הראשונים לאחר שנתפס. בחקירות האחרונות נאלץ כנראה לחתום על הפרוטוקולים בהם הואשם באשמות דתיות–חסידיות ואשמות אחרות.

בפרוטוקולים של החקירות מצויין כי הוא נתפס בהלכו אל בית הכנסת בבוקר ט”ו במר–חשון. החקירה הראשונה נערכה בו ביום, מהשעה 2:05 בצהריים עד 11:20 בלילה. למחרת נחקר ארבע פעמים בין השעות  11:00 בבוקר ועד 4:05 לפנות בוקר - 17 שעות רצופות!

כך נחקר בימים ובלילות כאשר חוקריו מונעים ממנו שינה על מנת לסחוט ממנו הודאות. בימים האחרונים של החקירות נחקר למעלה מ–‏15 שעות רצופות!

לאחר כל כך הרבה חקירות מתישות, הואשם ר’ חיים אליעזר בשותפות לניסיון הברחת הגבול, למרות שלא היה לו כל קשר לבריחה הידועה. אמנם כן, הוא צבר “עבירות” אחרות כנגד הקומוניסטים בהיותו “מלמד דרדקי”.

כל החסידים הללו נשלחו לגלות ממושכת. על ר’ חיים אליעזר נגזרו עשר שנות מאסר במחנה עבודה בסיביר.

חמשה שבו מהגלות שבורים ורצוצים בגופם, בעוד הרב יונה כהן, ממנהלי ישיבות ‘תומכי תמימים’ בברית המועצות, נפטר בגלות, ה’ יקום דמו.

תקופת השחרור

סיביר הוא גיהינום בעולם הזה. האסירים המוגלים עבדו בעבודות פרך מתישות במשך שעות ארוכות ובקור גדול. הם חיו בתת–תזונה, קיבלו מעט אוכל שלא הספיק לאדם רגיל, ובודאי לא למי שעבד שעות רבות עבודת פרך. המחלות והתמותה היו חלק מהחיים במחנות. כללי המשמעת במקום היו נוקשים ביותר, ומי שעבר על חוקי המחנה נענש בעונשים כבדים ולעתים אף הוצא להורג בלי משפט. מרוב צרות וייסורים, רבים מהאסירים נשברו ונהיו לשבר כלי, פיזית או נפשית.

אם כך היה לכל אסיר, הרי לאסיר חסיד הקשיים היו עוד יותר גדולים. אולם ר’ חיים אליעזר החזיק מעמד במשך שבע שנים. הוא לא רק מסר את נפשו בסיביר עבור קיום המצוות, אלא אף דאג לאחרים כפי שסיפר בנו:

“כמעט ולא דיבר על מה שעבר עליו שם. פעם סיפרו לנו אדם שהיה עמו שגם במחנה שמר אבא מכל משמר על הנחת תפילין מידי יום. הוא החזיק בתפיליו מתוך סכנה גדולה, והחביא אותם בתוך ארגז גדול של גריסים. באחד הימים העבירו אותו ממחנה למחנה, וכשנכנס למחנה החדש ערכו עליו בדיקה דקדקנית ולקחו את כל מה שהיה ברשותו כולל התפילין. כתוצאה מכך נגרמה לאבא עגמת נפש מרובה.

“כמה ימים לאחר מכן, קרה מקרה נורא במחנה. אותו שוטר שהתעקש ולקח מאבא את התפילין יצא באחד הלילות לסיור שגרתי כדי לוודא אם הכל בסדר, ובין השאר בדק גם את הגדר. החייל ששמר במגדל השמירה חשב בטעות שזהו אחד האסירים שמנסה להימלט והוא ירה בו למוות…

“סיפור נוסף שנודע לנו שנים רבות לאחר מכן. בכל חודש שלחנו, אמי מרת נחמה דינה ואני, חבילת אוכל ומצרכים חיוניים. לפני פסח שלחנו לו חבילת מצות כדי שיהיה לו מה לאכול בימי פסח. לאחר מכן נודע לנו שהוא חילק כמעט את כל המצות שהיו לו לאסירים יהודים נוספים שהיו במחנה. כשחזר לאחר מכן למוסקווה היו כמה אנשים שהיו עמו במחנה וזכרו אותו רק בגלל המעשה הזה”.

למרות שלא היו לו ספרי קודש, מאחר שהיו אסורים בתכלית האיסור במחנה - התפלל ולמד כשהוא מנצל את כוח זכרונו המצויין, שאיפשר לו לזכור ספרים שלמים בעל פה.

עם מותו של סטאלין קיבלו אסירים רבים שחרור וביניהם ר’ חיים אליעזר שכבר כמעט ומיצה את עונשו. לאחר יותר מתשע שנים שוחרר מהמחנה ובשנת תשט”ז חזר לביתו במוסקווה שבור ורצוץ.

ללמד ילדים הוא כבר לא יכל, אך לעסוק בענייני יהדות המשיך גם המשיך. לפני חג הפסח שימש כמשגיח במאפיית מצות פרטית שהתקיימה במוסקווה. הוא הלך לשם מתוך אחריות, על אף שסבל שם מאד. עבדו שם פועלים שלא בדיוק היה אכפת להם מעניני הלכה וכשרות; הם קיבלו את משכורתם לפי כמות המצות שאפו, כך שהתגלעו ביניהם חילוקי דעות באופן תדיר. באותם ימים הוא היה עוזב את הבית בשש בבוקר וחוזר באחת בלילה עייף ורצוץ. בכל לילה היה שואל את עצמו בכאב–לב ‘מדוע בכלל נכנסתי לעניין הזה?’”

כנראה בעקבות אותה עגמת נפש מרובה, קיבל ר’ חיים אליעזר שבץ מוחי בלילה הראשון של ליל הסדר. הוא הכין את כל הסימנים על השולחן, לקח ספר ועיין בו, ותוך כדי עיון צנח לפתע. הוא היה אז בן שבעים, שיתוק אחז בחצי הימני של גופו, אך למרבה המזל דיבורו לא נפגם.

המצב הבריאותי לא היה פשוט כלל. חודשים לאחר התקפת השבץ הוא חש שוב שלא בטוב והוא נלקח לבית הרפואה שם בדקו אותו הרופאים וקבעו שזה לפחות ששה חודשים שיש לו גידול ממאיר. הם היו בטוחים בדיאגנוזה הזאת בתשעים–ותשעה אחוזים. הם היו רק צריכים לעשות לו צילום רנטגן כדי לאשש את המסקנות שלהם, אך מפאת שיתוקו מסוכן היה לעשות לו את הצילום שנדחה לזמן בלתי ידוע. הרופאים לא נתנו לו לחיות יותר מאשר שבועות ספורים.

כעבור חודש, כשמצבו השתפר במעט וניתן היה לערוך לו צילום התברר שאין לו כל גידול. מצבו אכן השתפר וכעבור זמן קצר שוחרר מבית הרפואה וחזר הביתה.

הנסיעה לארץ הקודש

בשנת תשל”ב אמר ר’ אליעזר לבנו כי הגיע הזמן לעזוב את רוסיה. את אישור היציאה עצמו קיבלו בפורים אותה שנה, ו”יציאת מצרים” היתה בפועל ביום י”א ניסן בשנת תשל”ב.

בערב חג הפסח תשל”ב הגיע לארץ ישראל ושוכן במעון העולים שבכפר חב”ד. הקשיים היו רבים, השיתוק לא היה קל. תשעה חודשים לאחר בואו לארץ נפטר ר’ אליעזר, ביום ז’ בכסלו תשל”ג, ונקבר בהר הזיתים.

מקורות: כתבותיהם של הסופרים החסידיים מנחם זיגלבוים ושניאור זלמן ברגר