לילות רבים נכנסתי לחדרה של בתי הבכורה שהייתה אז תינוקת , הייתי מביט בה במבטי פרי

לילות רבים נכנסתי לחדרה של בתי הבכורה שהייתה אז תינוקת, הייתי מביט בה במבטי פרידה ואומר לעצמי שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שאני רואה אותה. היה לי ברור שלא מן הנמנע שבוקר אחד לא אקום” * בדידי הווה עובדא

פוסטר גדול מימדים ומאיר עיניים שדמותו של הרבי ניבטת ממנו, מעטר את הכניסה לחנות כלי בית גדולה – ‘אור שיווק’ שמה – שבבעלות יצחק עבד בקריית ים. כל חבריו, מכריו וידידיו יודעים היטב על אהבתו הגדולה והעצומה לרבי מליובאוויטש אבל לא כולם יודעים מהיכן נבטו אותם זרעי אהבה ללא סייג, אהבה עצומה שלא תבייש חסיד מבטן ומלידה, כזו שלא רק שלא התכהתה עם השנים, אלא הולכת ומתעצמת מיום ליום. 

“כל אחד מהקליינטים או מבני המשפחה הזקוק לברכה, אני מציע לו לברר אצל חסידי חב”ד בעירו איך אפשר לכתוב לרבי – וזה פשוט עובד” הוא אומר בפשטות.

על אף השנים הרבות שחלפו מאז אירע סיפורו, בשעה שהוא מגולל את פרטיו, נראה שמאורעות אותם ימים שבים ומציפים את זיכרונו. זה אירע לפני כעשרים שנה, כשהתגורר במיאמי וניהל חנות בגדים מצליחה. ביום לא בהיר אחד החל לחוש תחושות קשות, והחל לדמיין שימיו על פני האדמה ספורים. בבת אחת הפכו חייו ממאושרים למלאי פחד תמידי…

*

“היו לי חיים טובים, אפשר להגיד שהרגשתי שאני נוגע בפסגת האושר. בשנת תשמ”ח, בהיותי בן עשרים וארבע, השתחררתי מהשירות הצבאי וכמו צעירים ישראלים רבים אחרים החלטתי ‘לתפוס אמריקה’. 

מיד כשנחתתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הגעתי למיאמי ונכנסתי לעסקי הטקסטיל והלבוש. עבדתי שעות רבות ביממה. לא היה לי לא יום ולא לילה. עם הזמן ראיתי הצלחה בעסקיי והתפרנסתי יפה מאוד. פתחתי חנות ב’פליי מארקט – 183’ שנמצא באזור קרול סיטי בעיר; חנותי שהתאפיינה בממכר פרטי לבוש לאפרו-אמריקנים, קצרה רווחים לא מעטים והקליינטורה התרחבה. הוזמנתי לירידי בגדים ברחבי ארצות הברית. הייתי מאושר.       

תחושת הסיפוק התעצמה שבעתיים כשהכרתי את אשתי שנה אחרי. נישאנו והקמנו בית כשר בישראל. בתוך שנה נולדה לנו בתנו הראשונה, והכול עבד לפי התוכניות. קנינו בית במיאמי, והפכנו להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה הישראלית במיאמי שהלכה וגדלה.

יום לא-בהיר אחד, שעה שעמדתי בחנות, התחלתי לחוש תחושה של חולשה ואיבוד חושים. הרגשתי שאני עומד להתעלף בכל רגע, כאילו שהמוח שלי מתחיל להראות סימנים של גסיסה. לא ידעתי את נפשי מרוב בהלה. יצאתי מהחנות כשאני מוכה הלם, לא יודע לשית עצות בנפשי. בימים הראשונים חשבתי שזה לא רציני, ואולי זה נובע מכמות השעות הרבה שאני עובד מדי יום.   

כשזה המשיך ולא נרגע גם לאחר כמה ימים, אדרבא, אפילו גבר, תליתי את זה בכמות הקפה הגדולה ששתיתי מדי יום ביומו, כמו גם במספר הסיגריות העצום שעישנתי. הפסקתי אפוא לעשן והמעטתי מלשתות קפה – דבר שאני מחזיק בו עד עצם היום הזה – אבל גם זה לא הביא מזור ופיתרון; להפך, מיום ליום זה רק הפך להיות יותר ויותר מפחיד. הייתי מביט על הבטן שלי ומדמיין שהיא קופצת. בעקבות זאת הדופק שלי עלה באופן דרמטי, והתחלתי להרגיש כאבים באזור המוח. ככה חלפו חודשיים תמימים; כולם סביבי קיוו שזה יעבור, אך כשזה החמיר, החלטתי לפנות לרופא.

לאחר יום שלם של בדיקות בבית הרפואה המקומי, יצאתי משם בלי שום ממצא פיזיולוגי שיכול להעיד על משהו. הרופא הודיע לי שלא נמצא דבר ואין יסוד רפואי כלשהו לתחושות שסיפרתי שאני סובל מהם. זו התשובה שקיבלתי גם מרופאים נוספים. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אם להיות מאושר או להיות עצוב. אם הרופאים המלומדים אומרים שאין לי כלום, זו סיבה לדאגה גדולה יותר, שהרי אינני ממציא דבר; אני סובל, סובל ממש. 

פעם אחת זה עלה בדרגה אחת, מבחינתי יותר מדי. הזה זה כאשר הייתי עם אשתי והילדה ביריד לבוש בניו-יורק, במטרה לבחור בגדים עבור העסק. כשעליתי לאחר מכן לחדרנו במלון, הרגשתי פתאום תחושת מחנק. קינן בי פחד עצום שהנה אני עומד לסיים את חיי. גם כשאני נזכר בזה כעת, גופי נעשה חידודין חידודין. אני לא מאחל את זה לאיש, זאת תחושה שאין לך כל דרך להיפטר ממנה. 

מיד למחרת כשנחתנו במיאמי מיהרתי לנסוע לבית הרפואה להתאשפז. המצב הזה פגע לי בעבודה; לא הייתי מסוגל להתנהל בצורה כזו. שותקתי לגמרי. שנתיים סבלתי מאותה בעיה, שנתיים בהם עשיתי פעמים רבות מדי צילומים מכל הסוגים בכל פינה בגוף, ובכולם יצא שהכול אצלי תקין, ואין כל בעיה.   

לילות רבים נכנסתי לחדרה של בתי הבכורה שהייתה אז תינוקת, הייתי מביט בה במבטי פרידה ואומר לעצמי שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שאני רואה אותה. היה לי ברור שלא מן הנמנע שבוקר אחד לא אקום. בעצת רופא התחלתי לקחת כדורי הרגעה. 

סיפרתי את מה שאני עובר גם לחבריי, חיפשתי ישועה בכל מקום, ביקשתי מישהו שייתן לי את מתכון הקסם ויוציא אותי ממצבי הביש והבלתי-נסבל בעליל. החברים ובני המשפחה החלו לרחם עלי. היו מביניהם שחשבו שאיציק איבד את שפיותו. כל אחד מהם יעץ לי שלל עצות ותובנות: היו שאמרו לי ללכת מדי יום לים להביט בזריחה ובשקיעה ולחשוב מחשבות אופטימיות. היו שאמרו לי להחליף מקום עבודה, ועוד כהנה וכהנה, אך מאום לא עזר. מצבי רק הלך והחמיר. מצב רוחי התדרדר והפך להיות שפוף ומדוכא. מאיש שמח ורב פעלים הפכתי להיות אדם כבוי וחסר שמחת חיים. אי אפשר לתאר במילים את מה שעברתי באותם חודשים ארוכים של סיוט מתמיד. 

איש לא הבין מה אני עובר, והאמת שגם לי לא היו יותר מדי הסברים. לך תסביר להם שיום אחד זה פשוט נפל עליך, וגם לך אין יכולת להבין מה קרה.

*

יום אחד נכנס לחנותי בחור חב”דניק צעיר בשם צביקה. אני מברך ומהלל את היום הזה. הוא קשר עמי שיחה, ובמהלכה סיפרתי לו מה שאני חווה בשנתיים האחרונות. לא הייתי אז קרוב ליהדות, היא לא עניינה אותי בכלל, חייתי חיים חופשיים ומנותקים לגמרי מערכים של מסורת יהודית. כנראה שלאותו בחור הייתה באמת שיטת טיפול טובה שלא הייתי מגיע אליה בלעדיו. בו במקום אמר לי “מה הבעיה? אז תכתוב לרבי”. 

“מי זה רבי? מה זה רבי? רב שאולי יודע להיות חזן טוב ולהרצות תורה בתלמידים שלו יוכל לעזור לי?” – יריתי לעברו צרור של שאלות, אך הוא לא התרגש מהם ודחק בי לכתוב.

הוא עמד לידי ולימד אותי איך כותבים לרבי – כיצד צריך לפתוח את המכתב במילים “לכבוד כ”ק אדמו”ר שליט”א”, ואז כותבים את השם המלא של מבקש הברכה ושם אימו ואת נוסח בקשת הברכה. לאחר שכתבתי מתוך ציות מוחלט – שאלתי אותו אם הרבי יענה לי. הוא אמר לי בחיוך: “הרבי לא חייב לענות לך. קיבלת החלטה טובה, לא אלמן ישראל ואין לי ספק שהרבי יברך אותך ומצבך ישתפר. התשובה הכי טובה שתקבל מהרבי, זה שמצבך יחזור למה כפי שהיה בעבר”. 

למען האמת, הוא הצליח לנסוך בי גלים של תקווה אחרי חודשים ארוכים של דכדוך ועצבות עמוקים. משהו באמונה ההחלטית שלו שווה את לבי. בו במקום שלחנו את המכתב.  

מה אגיד לך? יעידו שמים וארץ אם אני אומר אמת או לא, חלפה יממה אחת בלבד, והכול נפסק כלא היה! כאילו לא חוויתי מעולם את אותן שנתיים. כל אותן תחושות מבהילות ואובדניות חלפו והתפוגגו. חזרתי להיות איציק המאושר והשמח. הרבי ממש החזיר אותי לחיים, החזיר אותי לאשתי ולילדה שלי, השיב אותי לחברים ולידידים שכבר חשבו שאין תקנה לבעייתי. פשוט לא ייאמן; המציאות חזקה מכול דמיון. 

בעקבות הסיפור שלי, רבים מסביבי החלו גם הם לכתוב לרבי על בעיות שונות שהיו להם, ואני יודע בבירור שהם חוו ניסים מפעימי לב לא פחות ממני”. 

*

איציק מסיים את סיפורו בהתרגשות גדולה. דמעות שוטפות את לחייו כאילו רק בימים האחרונים חווה את הנס. או דמעות של שמחה והודאה להקב”ה ששתל בדורנו את הרבי מלך המשיח שאנו יכולים לפנות אליו בכל עת צרה, לבקש את ברכתו ולראות ניסים גלויים בבחינת צדיק גוזר והקב”ה מקיים. רעייתו שעומדת על ידו ונזכרת אף היא במאורעות אותם ימים ובנס שהחזיר אליה את אישה לא יכולה אף היא לעצור את הדמעות שנקוות בעיניה. 

“בכל פעם שאני נזכר בסיפור הזה גופי מצטמרר”, הוא חותם את סיפורו בטון מתנצל. “אנשים היום לא יודעים מספיק מי זה הרבי מליובאוויטש. אני חב לו את חיי. חד וחלק. כשמגיע אלי הבחור מחב”ד שאוסף כסף למוסדות חב”ד, אני תמיד מסביר לו פנים. לא משנה מה היה מצב ההכנסות באותו חודש, תמיד אתרום לו בעין יפה. כשאני תורם לו אני תורם למי שבזכותו אני חי”.