ר ’ שלום ורעייתו פנינה רויטנבורד פועלים זה זמן רב בשכונת בית אליעזר בחדרה בקרב ה

ר’ שלום ורעייתו פנינה רויטנבורד פועלים זה זמן רב בשכונת בית אליעזר בחדרה בקרב העולים החדשים. מהתחלה מזערית הם הגיעו כיום לקהילה מרשימה שבנו בעשר אצבעותיהם. לאורך כל הדרך חוו ניסים ותשובות מדהימות מהרבי מה”מ * הניסים לא החלו בשלב זה, אלא עוד במהלך מאבק מר וממושך שניהלו הוריו של ר’ שלום מול זרועות התמנון של הק.ג.ב. שאיימו לבולעו חיים, אך הקב”ה הצילו מידם * סיפור חיים לצד כתבה פעילותית מרתקת 

 

זה חמש-עשרה שנה מאז החלו בני הזוג הרב שלום ורעייתו פנינה רויטנבורד לפעול בשכונת ‘בית אליעזר’ בחדרה עם העולים ממדינות חבר העמים, אולם מאז השתנו הרבה מאוד דברים. פעילותם התפשטה והתרחבה מול העולים החדשים בעיר חדרה כולה. הם הקימו בית כנסת, מקווה, שיעורי תורה לרוב, התוועדויות, ועוד היד נטויה. דומה היום שאין בשכונה מי שלא מכיר את פעילותם. “בכל פעילות שאנחנו מקיימים, מאות משתתפים נוטלים בזה חלק”.

הרב רויטנבורד הוא מסוג השלוחים שאינם שוקטים על השמרים. מיד בסוף פעילות אחת הוא כבר מתכנן את הפעילות הבאה. הוא ורעייתו גם יחד חוללו מפנה ומהפך אצל משפחות רבות בשכונה. אלו גילו דרכם את יהדותם והכול במאור פנים ובלבביות גדולה לצד עיקשות ורצינות חב”דית פנימית  שמלווה אותו מאז היה ילד בעיר הולדתו – צ’רנוביץ. 

משפחת רויטנבורד הייתה מהמשפחות הבודדות בעיר צ’רנוביץ שהתעקשו במסירות נפש לשמור על גחלת היהדות בימי מגף הסובייטי. “למדתי על בשרי כשהולכים עם האמת בלי פשרות ופניות – מצליחים”.   

את התובנה הזו מיישמים בני הזוג רויטנבורד בשליחותם שנעשית עם הרבה אהבה וחיוכים אך בלי פשרות בכל הקשור לקיום תורה ומצוות או הוראותיו של הרבי ודרכי החסידות. לדבריהם, בזה טמון סוד הצלחתם. “אנשים מצפים ורוצים לשמוע אמת, בלי פשט’לאך. אנחנו מדברים על זהותו של משיח ומכריזים ‘יחי אדוננו’ ומעולם לא ראינו שזה מרחיק מישהו. להפך”. 

פחדים מאחורי מסך הברזל

משפחת רויטנבורד מיוחסת לחסידות טאלנא. הסב היה הבעל קורא אצל הרה”צ ר’ דוד מטאלנא. וכך, על אף הרוחות הרעות של שלטון הקומוניזם שנשבו ברחבי ברית המועצות שגרמו ליהודים רבים להתרחק מתורה ומצוות, הרי שבבית משפחת רויטנבורד שמרו באדיקות על הגחלת לבל תכבה והנחילו אותה לבנים. 

“נולדתי בשנת תשל”ב בעיר צ’רנוביץ לשם התגלגלה משפחתנו בתום מלחמת העולם השנייה” פותח ר’ שלום ומספר. “בעיר התגוררו יהודים רבים אך למרבה הצער היינו מהמשפחות הבודדות ששמרו על תורה ומצוות, מה שהפך את ההתנהלות היום יומית לקשה.

“בשר לא יכולנו לאכול, ורק פעמים בודדות הצלחנו להשיג בשר כשר שהגיע מהערים הגדולות, בעיקר מלנינגרד. בקיץ לא היה אפשר להעביר בשר מפאת המרחק הגדול, אך בחורף שרר קור עז, ונסיעה של יומיים ברכבת לא הייתה גורמת לקלקול הבשר. לא סבלנו בבית הספר מאנטישמיות מצד החברים בכיתה; להפך, הם מאוד כיבדו אותנו. מה שכן היה, זו רדיפה קשה מצד השלטונות שלא הרפו. מתוך שלושים ילדים בכיתה היו שבעה יהודים. רק אחד התאמץ להסתיר את זהותו היהודית והוא היחיד שסבל מהקנטות.

“הקשר של משפחתנו עם חב”ד החל כשהייתי בן עשר, אז הוריי הבינו שיש עוד יהודים דתיים רבים ברוסיה ששומרים מצוות ואלו נמנים בעיקר על חסידות חב”ד. אלו התרכזו בעיקר בקהילות חסידיות מחתרתיות במוסקבה ובלנינגרד. מדי פעם בפעם ביקרו בערים אלו שלוחים מטעם ארגון “עזרת אחים” במסווה של תיירים תמימים, ומאותם תיירים קיבלנו ספרים רבים ומוצרי יהדות. ובחופשות הקיץ הייתי נוסע להשתתף בסתר בישיבות מחתרתיות שנוסדו. רבות התארחתי בביתו של הרב יצחק קוגן, שכונה “הצדיק מלנינגרד”. 

“במוסקבה הכרתי את הרב גרישה רוזנשטיין ז”ל שהיה החוליה המקשרת בין כל החסידים אל הרבי. כמו כן היה את אלכסנדר לוקצקי מבית הכנסת ‘מארינה רושצ’ה’. אותם חסידים קישרו אותנו לחסידות חב”ד ולרבי מלך המשיח ומאז מבלי משים הפכנו להיות כתובת לכל עניין יהודי בעבור יהודי צ’רנוביץ. הורי החלו לקיים סעודות שבת לקבוצות אורחים בכדי לקרבם ותפילות בחגים ובמועדי ישראל. אני זוכר את סדרי הפסח הציבוריים ואת הסוכה הציבורית שהוריי בנו. חסידי חב”ד שלחו אלינו את המצות ותשמישי קדושה.

“הפחד עודנו היה גדול, אולי לא כמו בשנים שלפני מותו של סטלין ימ”ש, אבל חוקרי הקג”ב עדיין ביקרו תדיר בביתנו ולקחו מדי פעם בפעם את אבי לחקירות ודרישות. הם לא היו באים בהיחבא, אלא דופקים על הדלת באור יום, ומתחילים להציג בפני אבי שאלות. כשרצו להעמיק את החקירה, הוא היה מתבקש להתלוות אליהם למטה הראשי. בתור ילד, החוויה הזו הייתה טראומתית עבורי. ברוסיה של אותם ימים, עצם העובדה שלוקחים את אבא לחקירה מבלי לדעת אם הוא יחזור ובאיזו צורה. אך אבא היה חזק, והוא השפיע עלינו רבות, השריש בנו אמונה וביטחון”.    

מאבק מר – משפחה אחת מול הק.ג.ב.

ה’התקוטטות’ עם השלטונות הייתה בעיקרה נסובה על חינוכם של הילדים. אביו של ר’ שלום, ר’ דוד, לא הסכים בשום אופן שילדיו יילכו לבית הספר בשבתות. במשך כמה שנים היה ממציא בכל שבת מסמכים רפואיים וכך היו ילדיו נשארים בבית. בצ’רנוביץ לא היו עוד כמעט יהודיים דתיים וכולם הלכו לבית הספר בשבתות, כך שהשלטונות לא שמו לב לזה כלל. עד שיום אחד הקג”ב עלה על זה ואסר על כל רופאי המשפחה בעיר להנפיק לילדי משפחת רויטנבורד אישורי מחלה לימי השבת – אפילו אם הסיבה תהיה מוצדקת… הדבר נודע לבני המשפחה שעה שהגיעו לרופא יהודי וביקשו ממנו להנפיק אישור מחלה כמו בכל שבוע… “להפתעתנו הוא סירב בנחרצות. כשראה שאבי מופתע, רמז לו להתלוות אליו מחוץ לקליניקה מחשש שהקג”ב השתילו מכשירי האזנה בחדרו, וסיפר לו שחוקרי הקג”ב ביקרו אצל כל הרופאים בעיר ואסרו על כולם להנפיק לילדי משפחת רויטנבורד אישורי מחלה בימי שבת.

“מאז החלו הבעיות הרציניות עם השלטונות. עם המצוות בבית יכולנו להסתדר, אבל אי-הגעה לבית הספר בשבתות הפך להתרסה מול הרשויות. בסמכות המדינה היה להוציא את הילדים מחיק המשפחה.   

“אמנם המשכנו שלא להגיע לבית הספר בשבתות, אך הפעם כבר לא היו משחקים בדמות אישורים פיקטיביים. המצב הפך למסוכן. הנהלת בית הספר והקג”ב איימו על הוריי שייקחו מהם את הילדים ויכניסום לפנימיות. הם העמידו אותם על החומרה שבעבירה על חוק יסוד, אך הוריי היו חזקים ולא נשברו. אנחנו שהיינו כבר מספיק גדולים, ינקנו מהם את העמידה הנחרצת על זכויות היסוד שלנו. 

“במקביל, מנהלת בית הספר וצוות המורים היו מטרידים אותנו ללא הרף. מדי כמה ימים הייתה המנהלת מזמינה אותי למשרדה ומסבירה לי עד כמה העבֵרה היא חמורה וכי הדת פרימיטיבית שפסה ועברה כבר מהעולם. היא השתמשה במילים קשות של הפחדה, כמו: שלא נראה יותר את הורינו, וכי אנחנו האחים והאחיות נופרד זה מזה. היא הייתה מנסה להוציא ממני הצהרות עד כמה אנחנו רוצים להגיע לבית הספר, וכי אי-בואנו נעוצה בהורים. כך ביקשה לטפול את העלילה על הוריי ולהאשימם, אך אנחנו כבר היינו מתורגלים מה לענות ואיך, ומתי לשתוק.        

“לא פעם המורה הייתה פותחת את היומן ועוברת על כל התאריכים שלא הגעתי ומסבירה לכל הילדים בכיתה למה לא הגעתי. זה נועד כדי להשפיל אותי ולעורר עלי לחץ חברתי. זכורני שהיה שיעור שהמורה ביקשה להסביר לילדים את משמעות המילה פרימיטיביות והצביעה אלי ככזה שבא ממשפחה פרימיטיבית. 

“יום אחד הכול השתנה. אמנם התהליך המשפטי של הפרדתנו מהוריי נמשך, אך ההצקות מצד הנהלת בית הספר פסקו באחת. היה זה מופת שמיימי מהרבי. היה זה שלוש שנים אחרי ל”ג בעומר תש”מ, כשהגיעו לביתנו קלטות משלוש שיחות שהרבי אמר בשפה הרוסית בתהלוכה ובכמה התוועדויות לאחרי זה. עם הקלטות הביאו שלוחי הרבי גם טייפ קטן. ההתרגשות הייתה רבה. הייתי אז בן 13; אני והוריי ושאר אחיי כבר ידענו על עוצמתו של הרבי. המשפחה כולה התכנסה בסלון הבית והקשבנו לשיחות. מה שנחרט אצלי זה משפט שהרבי אמר שילד יהודי שרוצה ללמוד יהדות, אסור להפריע לו, ומי שעומד בדרכו, התבטא הרבי, הרי הוא קרימינל שפועל נגד החוק ומערכת המשפט צריכה להענישו. מכל דבריו של הרבי, אלו הדברים שנחרטו אצלי, כנראה בגלל שזה בדיוק המצב בו הייתי נתון באותה תקופה.

“בחלוף כמה ימים נקראתי שוב אל המנהלת לשיחה אישית. היא שוב החלה להסביר לי עד כמה יהיה קשה לי להסתדר ברוסיה בתור אדם דתי נטול השכלה. אינני יודע מאיפה אזרתי אומץ, קמתי וחזרתי מילה במילה אחר דבריו של הרבי. ‘אתם, הרי מדברים על חופש דת ברוסיה’, אמרתי לה, ‘את קרימינלית‘… בחוקה הרוסית הרשמית מופיע חוק שאוסר להפלות אדם בשל לאום או דת, ולכן הסברתי לה שהיא קרימינלית כי עוברת על החוקה. מי שגר ברוסיה באותן שנים, מבין את האומץ שנדרש בכדי להגיד זאת למנהלת, חברת המפלגה הקומוניסטית. המציאות היא, שלאחר הדברים הללו ביקשה שאחזור לכתה ומאז פסקו כל ההצקות. האמת שבדברי הרבי כנראה הכניעו את רוח הטומאה”.

ובני ישראל יוצאים ביד רמה!

ההליך המשפטי כנגד ההורים נמשך וביתר שאת, אבל מאז איש כבר לא דיבר עם הילדים על ההיעדרות בשבתות על אף שלא הביאו עוד אישור רפואי. “הנהלת בית הספר הניחה לנפשנו, אבל הקג”ב לא. הם ניסו לחקור אחרינו כל העת ועקבו אחרי מעשי המשפחה. פעם אחת הגיעו שני סוכנים מחופשים ליהודים דתיים וסיפרו שנשלחו ממוסקבה להתארח, כי שמעו שמתקיים בביתנו ליל סדר. אמי הבינה מיד מי הם וגרשה אותם. או אז הורידו השניים את התחפושות, והוציאו תעודות…

“יום אחד הגיעו לביתנו לביקור שני בחורים צעירים, סטודנטים יהודים מחוגי המזרחי, תושבי לונדון. החבר’ה הללו היו הרפתקנים ורצו לראות איך משפחה יהודית מנהלת חיים יהודיים תחת השלטון הקומוניסטי. הם הביאו עמם טלית, כיפות ותשמישי קדושה נוספים. הם התעניינו מה קורה אתנו וסיפרו על חופש הדת שיש באנגליה. היה מרגש לשמוע על החיים היהודיים התוססים מחוץ לגבולות רוסיה בעוד אנחנו, משפחה בודדת, נאבקת מאבק הישרדותי. 

“כבדרך אגב, אחד מהם סיפר משהו שקומם אותי מאוד. הוא סיפר שבבית הכנסת ובשכונה היהודית הוא חובש כיפה, אבל כשהוא מגיע לאוניברסיטה, הוא מסיר אותה מראשו. אני שהייתי אז בגיל בר מצווה, התרעמתי כנגדו: הייתכן? במדינה חופשית אתה צריך לפחד? הרי אני חי עם גויים במדינה סגורה, ולא עוד, אלא ברוסיה הנוהג הוא שכשנכנסים למבנה מסירים את הכובע לאות כבוד ומי שנשאר עם כובע סימן שהוא לא מכבד את המקום ויביטו עליו בצורה מוזרה. ואף על פי כן, כיסוי הראש לא יורד לי מהראש, אז למה אתה צריך להוריד את הכיפה? שאלתי בטרוניה מלאה תמימות. ראיתי שהדברים שאמרתי לצעירים ‘תפסו אותם’. 

“שנתיים אחרי אותו מפגש, בשנת תשמ”ז, קיבלנו אישור לצאת את גבולות רוסיה. כבר כמה שנים שהתקיים בירור אזרחי ללא תוצאות. הוריי ביקשו לצאת את גבולות רוסיה כמה פעמים אך לא נענו. כל בקשה כזו נענית בתוך חצי שנה, לחיוב או לשלילה. בפעם האחרונה שהגשנו בקשה לא זכינו למענה כלל, וחצי השנה המיוחלת הייתה צריכה להסתיים בסוף החופש. קודם צאתי למוסקבה בכדי ללמוד תורה וחסידות עם חסידי חב”ד, אמר לי אבי שבמידה ואנחנו לא מקבלים אשרות יציאה, שלא אחזור עוד לצ’רנוביץ כי השלטונות כבר גמרו אומר להוציא את הילדים מהבית באמתלה של חינוך לקוי. ואז קרה הנס: ימים ספורים לפני פתיחת משפט פלילי קיבלנו לפתע את אישור היציאה המיוחל.

“מיד בעלותנו לארץ הקודש התיישבנו בירושלים ולימים בשכונת ‘נווה יעקב’ בירושלים. כמה חודשים לאחר מכן, בעיצומו של חג הפורים, צעדתי עם אבי לחלק משלוחי מנות במרכז העיר, שמחים מהחירות והחופש, כשפתאום אברך צעיר צעק לעבר אבי. הסתובבנו אליו ולא זיהינו אותו. ראינו בחור בחליפה, מגבעת לראשו ועטור זקן. אבי ואני ניסינו להיזכר מי הוא, אך ללא הצלחה. ‘אתם לא זוכרים אותי?’ הוסיף לשאול ואז ענה: ‘אני אחד הבחורים האנגלים של בני עקיבא שהגיע לבקרכם בצ’רנוביץ’.

“היינו מוכי תדהמה. אז פגשנו בחור ללא זקן שמתבייש בכיפתו, והנה עומד לפנינו בחור חרדי עם כל הלבוש. הוא הבחין בתדהמתנו וסיפר, כי מיד עם חזרתו הביתה, חשב איך למרות השלטון הנוקשה אנחנו מקפידים ולא מוותרים על מצווה קלה כבחמורה, ואילו הוא וחבריו שנמצאים במדינה חופשית, מתביישים ביהדותם. הוא סיפר עד כמה הדברים התמימים שאמרתי לו השפיעו עליו והחליט לעשות עלייה לארץ הקודש, לעזוב את הקולג’ ולהתחזק ביהדותו. אני זוכר היטב שדבריו אלו ריגשו אותי ואת אבי”.    

מה התובנות שהסקת מכל אותן ההתמודדויות שחווית בתור ילד?

“חד וחלק. מי שהולך עם הרבי באמונה פשוטה, מצליח כלפי עצמו וכלפי הזולת. אותו בחור מאנגליה הפך להיות חרדי לא בגלל שמישהו הסביר לו בווכחנות מהי הדרך הנכונה, אלא בגלל ששמע וראה ילד שחונך על אמת פנימית וזעק זעקה שהיא אמת”.

הרב רויטנבורד משתף אותנו בעוד ועוד חוויות. לדידו ניתן להתוועד לילה שלם ולספר, אך לא כל סיפור נכון שיעלה על הכתב. 

מיד עם הגיעו ארצה, נכנס ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד. ההתקשרות אל הרבי מלך המשיח שהחלה עוד ברוסיה, זכתה להתחזק בתשובות שזכתה המשפחה לקבל מהרבי. בתשרי תשמ”ט נסעה המשפחה להסתופף בצילא דמהימנותא. “נסעתי כבר כמו ‘תמים’, לא כמו מישהו שמחפש לאסוף גילויים ורגעים מרגשים. היה ברור לי כבר אז שאני אצטרף לצבא השלוחים”.

יוצאים לשליחות חדשה

מיד לאחר נישואיהם היה ברור לבני הזוג רויטנבורד שהם מייעדים את עצמם לשליחות. “במשך זמן ממושך חיפשנו מקום לשליחות, ואז נודע לנו שבעיר חדרה פתחו גן חב”די ומחפשים גננת. רעייתי נמצאה מתאימה והגענו לחדרה. בחרנו להתמקם בשכונת ‘בית אליעזר’. בשכונה התגוררו משפחות רבות מעולי ברית המועצות, ומטבע הדברים התחלנו לפעול עימם. הפעולה הראשונה שעשינו הייתה פתיחת אולפן ללימוד עברית. היה לזה ביקוש גדול. כמובן שחצי מהזמן היה לימוד השפה העברית וחצי לימוד מקצועות תורניים.

“הציבור הזה מכבד ומעריך מאוד השכלה וחכמה, ולכן רבים התחברו לתכנים של תורת החסידות. חיפשתי והשקעתי רבות כדי להעביר שיעורים יפים ובנויים. ביום אחד נגשה קבוצה של תלמידים ואמרו לי שעברית פחות מעניינת אותם, והם ישמחו שכל שעות הלימוד יהיו במקצועות הקודש. ההצלחה הייתה רבה והצימאון של האנשים היה עצום. כבר בתחילת הדרך היו ארבעים משתתפים, ומאז התחילו להכיר אותנו בשכונה. מדי חג ומועד עשינו אירועים גדולים, כמו בימי דפגרא וכו’. 

“במסיבות חנוכה בקניון היינו מביאים בזמנו את ר’ מאיר וורזוב ע”ה, עם הצוות שלו לקונצרט כליזמרים והיו משתתפים מאות רבות. בחלוף שנתיים, כבר לפני כל חג לא היינו צריכים לפרסם, אנשים בעצמם היו מתקשרים ומבררים, מבקשים לרכוש כרטיסים מבעוד מועד. 

“יום אחד קבוצה של תושבים, אנשי קבע דתיים, ביקשו לדבר איתי. בפיהם הייתה הצעה לפתוח בית כנסת בנוסח אשכנז. עבורי זה היה חלום, והסכמתי בשמחה. הפכנו את האולפן שפעל במקלט קטן לבית הכנסת, וביחד היה לנו מניין יפה ומכובד לתפילות בשבתות. בצוותא עמדו והתפללו כיפות סרוגות לצד עולים חדשים שזה עתה למדו צורת אות מה היא. מאז הפעילות החלה לשאת אופי קהילתי: כחמישים משפחות קבועות משתתפות בחוגי בית, שיעורים, סעודות שבת, פעילויות צבאות ה’. לימים, כשהמקום היה צר מהכיל, עברנו למקלט גדול יותר עם תפאורה וריהוט הולמים. בצמוד למקלט בנינו גם מקווה טהרה.  

מקווה – יש מאין

אחד הסיפורים המרתקים בפסיפס ההשגחות הפרטיות והמופתים שמלווים הפעילות קשור בבניית המקווה, כפי שמספר הרב רויטנבורד: “במשך שנים מאז התחלנו את הפעילות, לא היה בשכונה מקווה טהרה לגברים. המקווה הכי קרוב היה בעיר חדרה, מרחק של שעה הליכה לכל צד. על כן מובן שאחת החלומות הגדולים שלי היה לבנות מקווה סמוך לביתנו, אך חלום זה נגנז בכל פעם מחדש מפני העלויות הגבוהות. רק בראש השנה ובחג השבועות הייתי משכנע קבוצה של מקורבים לצעוד איתי מפאת קדושת הימים.  

“לפני ארבע שנים החלטתי במהלך התוועדות י”ט כסלו להדפיס גם את ספר התניא שעדיין לא הודפס בשכונה ולחלק עותקים למשתתפים. מכונת הדפוס פעלה בחדר הנמצא בכניסה לבית הכנסת, שם חלמתי לבנות את המקווה. לאחר ההתוועדות המכונה עדיין נשארה שם. ימים מספר לאחר מכן, נפגשתי בבית הכנסת עם יהודי עולה חדש, שיש לו חבר עשיר ברוסיה ודרכו הוא נותן כספים לשיעורי תורה. דיברנו על שעורים מסוימים שיוכל לממן בעבורנו. לפתע נזכרתי כי עוד זמן קט אמור להתחיל השיעור הקבוע שלי בבית חב”ד המרכזי בעיר. למרות החשיבות של הפגישה, הצעתי לו שימתין עד שאחזור מהשיעור בעוד כשעה, שכן השיעור חשוב מהכול.

“בשלב ראשון הוא נדהם קצת אבל אז התעשת והציע לבוא איתי מפני שאין לו מה להמתין שעה בבית הכנסת. בדרך החוצה עברנו בסמוך לחדר שבו עמדה מכונת הדפוס, והוא שואל אותי לתפקידה. סיפרתי לו על הדפסת התניא תוך שאני מוסיף שיש לי חלום להפוך את החדר הזה למקווה. לאחר השיעור, כשהתיישבנו לדבר שוב, שואל אותי כמה עולה יציקה של מקווה? נקבתי באוזניו את הסכום מבלי שבאמת אצפה ממנו לתרומה. לתדהמתי הרבה, הוא הוציא פנקס צ’קים ורושם עשרה צ’קים על הסכום כולו. הייתי מופתע ונרגש כאחד. הודיתי לו מאוד, ומיד התחלתי לעסוק בזה. ואכן, בתוך תקופה לא ארוכה המקווה היה מוכן, אמנם לא מושלם, אבל מקווה שניתן היה לטבול בו ולהיטהר. 

כפי שהבנתי, גם עבודות הפיניש במקווה כרוכות בניסים?

“אכן כן. אחד האנשים המוכרים בשכונה, צלם אירועים מבוקש, חלה ברגלו. הוא שכב בבית הרפואה שבועות ארוכים. הרופאים כבר דיברו על כריתת הרגל באם האנטיביוטיקות לא יעצרו את הזיהום מלהתפשט בכל הגוף. בנותיו של האיש היו מגיעות דרך קבוע לפעילות צבאות ה’ שמארגנת אשתי, והיא שמה לב שהן לא שמחות כתמול שלשום. כששאלה אותן לפשר העצב, סיפרו על מחלתו של אביהם. רעייתי דיברה עם אימם והציעה לה לכתוב לרבי ולבקש עצה וברכה. 

“תשובת הרבי אליה, באגרות קודש, התחלקה לשני חלקים, בעמוד אחד כתב הרבי שאם לא כתבו לו זמן ארוך, הרי הוא מסיק שמצב הבריאות טוב ואין כל בעיה. במכתב השני כתב הרבי לאישה שכותבת שישנה אישה אחרת שמצערת אותה במקום עבודתה ולכן היא רוצה לעזוב. הרבי כותב לה שזהו ניסיון שיחלוף ושאל לה להתפטר ובמקום זה תעזור בכל יכולתה לפעילות חב”ד במקום מגוריה והרבי בירכה שתזכה להצלחה במקום עבודתה. האישה הייתה המומה. באותם ימים חדלה להגיע לעבודתה הבכירה בגלל אישה שהציקה לה, והנה הרבי אומר שלא לעזוב. היא הבטיחה לי שכבר למחרת היא חוזרת.

“היא יצאה מביתנו המומה ונפעמת. על אף שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם בגלל מחלת האב, הבטיחה לעשות כל שביכולתה כדי לסייע לפעילות של חב”ד כפי שהרבי כתב לה. בתוך יומיים בעלה השתחרר מבית הרפואה! התרופות אכן הכניעו את הזיהום והוא חזר לאיתנו ולעבודתו. מהדיבורים על כריתה רח”ל לא נותר דבר וחצי דבר. בתוך זמן קצר קיבלה אשתו קידום משמעותי, כך שהיא לא נפגשת עם האישה שהציקה לה, וברכת הרבי התממשה גם אצלה לאחר שקיימה ומקיימת את בקשת הרבי ומסייעת רבות לפעילות חב”ד. 

“אך פרט המעניין ביותר קרה לאחר כמה חודשים. אחד האנשים הבודדים שהיה טובל איתי בבקרים, הכיר יהודי אמיד בשכונה שאמו נפטרה והוא חיפש לתרום סכום כסף גדול לעילוי נשמתה. פנו אליו מכמה בתי כנסת בשכונה עם הצעות אטרקטיביות, אך אותו מקורב החליט להביא אותו לביקור דווקא אצלנו במקווה, להראות לו את המצב העגום של המקווה שרק שלדו נבנה ואילו עבודות הגמר לא הושלמו. הוא שיתף אותו בעלויות הקרמיקה והשיפוץ שיהיו כולם לע”נ אמו. בתום הסיור אמר לנו את האמת, שהוא נמשך יותר לתרום לבתי הכנסת אך הוא יתייעץ עם ידיד טוב שלו ויחזיר לנו תשובה. למרבה הפלא, אותו ידיד לא היה אלא הצלם שחלה והבריא בזכות ברכת הרבי… מובן שהוא דחק בו לתרום לחב”ד, והוא קיבל את עצתו. 

“בתוך זמן קצר הביא אנשי מקצוע שהפכו את המקווה למקום מכובד, כך שיכולתי להציע לעוד תושבים את אופציית טבילת הטהרה מדי שבת בבוקר. בכך מימש אותו צלם את בקשת הרבי לסייע לפעילות חב”ד“…         

סיפורו המפליא של ספר התורה

למרות המעבר של בית הכנסת בשנים הראשונות לפעילות למקום רחב יותר, הרי שבשנים האחרונות גם מקום זה צר מהכיל. כחמישים משפחות חברות בקהילה, האווירה היא נפלאה, מדי שבת משפחה אחרת אחראית על הכיבוד בהתוועדות שמתקיימת לאחר התפילה ברוב עם הדרת מלך. כמעט מדי שבוע מצטרפים מתפללים נוספים, ביניהם עולים חדשים לצד צברים ממוצא אשכנזי שחזרו לצור מחצבתם בעקבות הפעילות הנמרצת. נוסח התפילה הוא האר”י, ודומה לכל בית כנסת חב”די אחר, כולל הכרזת ‘יחי אדוננו’ אחרי התפילה.

“למעלה מעשר שנים לא היה לנו ספר תורה משלנו. בכל פעם קיבלנו ספר תורה בהשאלה ממקום אחר, אבל קשה היה להסתמך על כך. לא פעם, רגעים לפני שבת, הצלחנו להשיג ספר תורה חלופי לאחר שהתבקשנו להשיב את הספר הקודם לבעליו. אצלנו בבית הכנסת אין גבירים, מדובר בבית הכנסת של ‘מקורבים’ וקניית ספר תורה כרוכה בהוצאה כספית חריגה. כמה פעמים דיברנו עם המתפללים על קניית ספר תורה, אך בפועל מצוקות היום יום הדחיקו את הרצון הזה. 

“לפני כמה שנים ניגש אלי אחד המתפללים, שסיפר שיש לו חבר טוב מאשדוד, חסיד גור, סופר סת”ם, שבגלל משבר כלכלי היה מוכן לכתוב בעבורנו ספר תורה במחיר מוזל במיוחד ובתנאים טובים. זו הייתה מציאה שלא תחזור, אך גם במחיר הזה לא יכולתי לעמוד. וחשבתי איך ניתן לשתף את המתפללים במיזם החשוב הזה. כמנהגי מדי תקופה, כתבתי לרבי דו”ח על הפעילות אך לא ציינתי את נושא ספר התורה כי לא הייתה עדין החלטה אופרטיבית. 

“התשובה שקיבלתי ריגשה אותי. הרבי כותב על תורם מצרפת שתרם ספר תורה. קראתי את התשובה והבנתי שיש קשר לספר תורה, אך מה לי ולצרפת ואני בכלל עובד עם עולים מרוסיה?! תשובת הרבי התרוצצה במחשבתי זמן ממושך, עד שנזכרתי שיש לנו בבית הכנסת מתפלל, עולה חדש מצרפת, לא אחד שחשבתי שהוא יכול לתרום סכום משמעותי. יהודי מבוגר, פשוט. אמרתי לעצמי שזה היהודי הצרפתי היחיד שאני מכיר, אגש אליו ואציע לו לתרום ספר תורה לעילוי נשמת בתו שנפטרה כמה שנים קודם לכן. לא באמת בניתי על הפניה הזאת. חשבתי שמקסימום ייתן לי סכום מסוים ואת השאר אגייס מכלל המתפללים או אפילו מהשכונה ומחוצה לה.

“העליתי את הצעה בפניו ולהפתעתי הוא התלהב. ‘כבר זמן רב אני חושב לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתה’, אמר והדהים אותי. הוא ביקש כבר באותו ערב לחתום על זיכרון דברים כי רצונו לתרום את כל ספר התורה כמו גם מימון סעודת המצווה שיערוך באולם מפואר בשכונה. יצאתי ממנו כשאני לא יודע את נפשי… לא ציפיתי לזה ולא פיללתי. אבל כשהרבי כותב שהספר יגיע מצרפת – הוא מגיע מצרפת… בתוך פחות משנה היה לנו ספר תורה מהודר בכתב האריז”ל. 

כהניך ילבשו צדק

דומה שכל פריצת-דרך בפעילות או בבית הכנסת, כרוכה בסיפור מפעים לב. באמתחתו של הרב רויטנבורד סיפורים רבים, וביקשנו לשמוע על אחד מהם. והוא פותח ומספר, ואנחנו שומעים איך זכו מתפללי המניין לברכת כוהנים מדי שבת לאחר שנים ארוכות שבהן לא זכו המתפללים לשמוע ברכת כהנים. “באחד משיעורי החסידות שמוסרת רעייתי, לימדה את המשתתפות על החשיבות המיוחדת של ברכת כוהנים על פי תורת הסוד והחסידות. הנשים התלהבו מאוד ושאלו כיצד ניתן לזכות לזה ואשתי הסבירה שברכה זו ניתנת רק על ידי כהן.     

“בבית הכנסת שלנו למרבה הצער אין כוהנים ולכן גם אין ברכת כוהנים; הן פתחו אפוא בחיפוש אחר כהן שיאות להתפלל בקביעות בבית הכנסת חב”ד, אך לא מצאו. כך ירד העניין מסדר היום. בדו”ח שכתבנו לרבי באותו שבוע, היה מכתב שבו הרבי עוסק בהבדל שיש בין ברכה לתפילה, והרבי עונה שברכת כוהנים כוללת גם ברכה וגם תפילה. הבנתי שגם הרבי מצדד בהתעוררות של הנשים לזכות בברכת כוהנים, אבל מה אוכל לעשות?! הרי אינני יכול להפוך מישהו לכהן…

“באותו ערב התקשר אלי אחד המקורבים, ממתפללי בית הכנסת הקבועים, והוא מספר לי שהוא יושב כעת אצל ד”ר כץ, רופא משפחה של השכונה, וכבר תקופה ארוכה שהוא מנסה לשכנע אותו לבוא וליטול חלק בתפילות בבית הכנסת ולהיות חלק מהאווירה המיוחדת שישנה בקהילה, אך הוא מסרב. הוא אדם שכלי שחושב ולא נוטה לנהות אחרי ‘אמונות’. אפילו ביום הכיפורים הוא מעדיף להישאר לנוח בביתו בעוד שמרבית מתושבי המדינה צועדים לבית הכנסת. כעת קרה מהפך: הוא הסכים להגיע בשבת הקרובה לבית כנסת. ‘כשיבוא – תעשה לו קבלת פנים’, אמר לי אותו מתפלל.

“אותו מקורב כלל לא ידע על בעיית הכוהנים אצלנו. הוא עשה זאת פשוט מתוך רצון לגרום לעוד יהודי להתקרב ליהדות. הלה לא הבין למה אני מתרגש במיוחד. אותו רופא אכן הגיע בשבת הקרובה לבית הכנסת. מובן שעשיתי לו כבוד מיוחד; על כל פנים הוא רופא שכולם מכירים, מכובד ורציני, אבל עוד פרט: הוא כוהן צדק. עוד לפני שהסברתי לו מאיפה מתחילים להתפלל, הסברתי לו את המשמעות של ברכת כהנים, ואיך מבצעים את ברכת כוהנים שהוא עומד לברך בפעם הראשונה בחייו. הוא זכר איך סבו ביצע את ברכת כוהנים, והתגלה בפנינו כיהודי חם למסורת. 

“במשך כל התפילה זלגו דמעות מעיניו. המעמד הציף אצלו זיכרונות ילדות מתוקים, ומאז הוא התחיל להכות שורשים. אין שבת שהוא מפספס אצלנו. מאז הוא מקפיד להגיע לכל תפילה, החל לשמור שבת וליטול חלק בשיעורי החסידות ואנחנו זוכים גם לברכת כוהנים. פרט לא פחות מעניין שכמה שבועות אחריו, החלו להגיע אלינו בקביעות עוד שני כוהנים…”

משיח בחיי היום יום

בקהילת חב”ד בשכונת בית אליעזר, מפרסמים בגאון את בשורת הגאולה וזהותו של הרבי מלך המשיח. מדברים על זה בכל הזדמנות בגלוי. “מה שאני רואה בפעילותי, כולם היום, רחוקים וקרובים, ‘כלים’ לשמוע על ענייני משיח וגאולה אם רק מסבירים את הנושא בצורה רצינית ולא רק בסיסמאות. אנשים רואים שיסודות העניין הם בהררי קודש ואין זה רק ‘הרגשים’ חסידיים. אנשים לא רק מקבלים את זה, אלא מתחברים לזה. אנשים היום זקוקים לאמונה הזו, לתקווה ולציפייה. 

“באופן קבוע עשינו סדר, שבכל סעודה שלישית אנחנו מלמדים במשך חצי שעה ענייני משיח וגאולה בצורה מסודרת מתוך הספר ‘הנה ימים באים’. בג’ תמוז האחרון עשינו שטורעם בין המקורבים לרכוש את הספר ‘פניני הגאולה’. בנוסף על השיעורים הקבועים אנשים גם התחילו ללמוד בצורה עצמאית בבית ועם חברים ובני משפחה. אישה אחת אף קיבלה על עצמה לקיים שיעור בענייני משיח, והיא מלמדת מתוך ספר זה נשים רבות בבית כנסת לא חב”די אחר בשכונה. 

“אספר לך מעשה אחד ותבין עד כמה משיח חדר בעולם. באחד מימי חול המועד סוכות, לפני כמה שנים, אחד מבני הקהילה, איש צבא לשעבר בעל תפקיד בכיר בהווה, ארגן בביתו אירוע. תחילתו של האירוע היה מעורב. אך מכיוון שמפורסם בקהילה שאינני מגיע לאירועים מעורבים, הזמינו אותי לחצי השני שהיה מתוכנן להיות תורני יותר, בנוכחות גברים בלבד. הללו לא ידעו מתי אני מגיע, והנה בבואי אני שומע ממרחק גדול שירה עזה של ‘יחי אדוננו’. הם לא עשו זאת בעבורי שכן לא ראו אותי בבואי. הם פשוט חדורים בזה”. 

פתאום יזהיר ויפציע

משפחת רויטנבורד, הרב שלום והרעיה פנינה, אינם שוקטים על השמרים. מוחם כל העת הוגה תוכניות חדשות ורעננות, כיצד לקרב עוד ועוד יהודים למאור הגדול. “התוכנית שאנחנו עומדים בפניה, תוכנית שאמנם נראית גרנדיוזית אך אנחנו מקווים שתתגשם – בניית מבנה שיכיל את בית הכנסת ויהיו בו חדרים לפעילות הגדולה של בית חב”ד. בנוסף, התחלנו לרכז את הפעילות עם העולים הרבים שמתגוררים בכל רחבי העיר ואנחנו עמלים כעת על תוכניות במטרה להגיע לכל יהודי ויהודי, ולהאיר את נשמתו באור החסידות”.     

ולסיום?

“כפי שסיפרתי קודם, עברנו ימים קשים עד שזכינו לקבל אשרת יציאה מרוסיה. ימים ספורים קודם היציאה מרוסיה עוד עברנו ניסיון קשה מאוד. היינו בטוחים שכבר לוקחים אותנו, הילדים, מהבית ל’חינוך מחדש’. המצב היה קשה מאוד. ואז, רגע לפני, קיבלנו את אשרת היציאה ויצאנו מחשכה לאורה. כך גם בימינו, אין חושך יותר גדול יותר מכפי שאנו חווים כיום, אבל פתאום, בבת אחת, אור הגאולה יזהיר ויפציע”.