כאשר אנו רואים משהו שנדמה לנו כסטייה מן המסלול, עלינו לפתוח את הספרים, לנסות ללמ

כאשר אנו רואים משהו שנדמה לנו כסטייה מן המסלול, עלינו לפתוח את הספרים, לנסות ללמוד ולהתבונן שוב ושוב במה שלימדו אותנו, כדי לנסות להבין (לא כל כך למה זה קורה, שאת זאת כמעט אי אפשר כלל להבין, אלא בעיקר) מה זה אומר לנו, ומה רוצים מאתנו לעת כזאת.

ניבא וידע מה שניבא

החסיד ר’ אהרן אליעזר צייטלין, שנלקח מאתנו בחודש האחרון, היה מביא יהודים רבים אל הרבי. כמה פעמים בשנה ארגן קבוצות שנסעו לרבי, ובזכות כך התקרבו לחסידות וליהדות בכלל. הסיפור הבא התרחש בשנת תש”נ, באחת הקבוצות הראשונות שארגן ר’ אהרן אליעזר.

לקראת חנוכה תש”נ ארגן ר’ אהרן אליעזר קבוצה שנסעה לרבי. אחד מחברי הקבוצה שהתלהבו מהרעיון, היה תושב צפת, שאשתו לא כל כך הסכימה לרעיון שבעלה יעזוב אותה לשבוע ויטוס לארצות הברית. לאחר כמה שכנועים, הסכימה האשה שבעלה יצטרף. היא אף הכינה מכתב עם כמה שאלות לשאול את הרבי, ומסרה אותו לבעלה בתקווה שיביא לה את תשובות הרבי. אלא שמרוב התרגשות שכח הלה את המכתב בבית.

הנסיעה הייתה מוצלחת, אולם כשחזר הבעל ואשתו שאלה מה עם המכתב שלה, התברר שהמכתב נשכח בבית. היא התרעמה על בעלה, שלאחר כל השכנועים שהפציר בה, הסכימה לנסיעתו אך הוא שכח את בקשתה.

עברו כמה ימים, והנה היא מקבלת מכתב מהרבי ובו תשובות על כל מה ששאלה במכתבה שנשאר בצפת… היא ‘יצאה מהכלים’ מרוב התפעלות, והחליטה שלקבוצה הבאה היא חייבת להצטרף, וכן לצרף עוד כמה מחברותיה.

ואכן, לל”ג בעומר ארגן ר’ אהרן אליעזר קבוצה נוספת של נוסעים לרבי, ובה השתתפה אף היא, יחד עם אחת מחברותיה שציפתה שנים מספר לילד. כידוע, ל”ג בעומר הוא זמן מסוגל לברכות לילדים, והמנהג היה שהיו מחכים לרבי לקבל ברכה לילדים במיוחד, על יד המקווה ברחוב יוניון. אותה אשה עמדה גם היא שם, ואכן זכתה לקבל מהרבי שליט”א ברכה לילדים. מלאה התלהבות היא חזרה לצפת, וכל כך הייתה בטוחה בברכת הרבי, עד שקנתה עגלת תינוק והסתובבה עמה בבית, כאומרת, התינוק כבר נמצא כאן ואין זה אלא עניין של זמן. ואכן, אחרי כמה חודשים נולד להם תינוק (כמדומני שנולדו תאומים).

•

ועוד סיפור: ישנה קבוצה של סטודנטים, ללא שום קשר לדת, שהתחביב שלהם הוא לחקור תרבויות שונות. יום אחד החליטו לחקור גם את התרבות היהודית. הזמינו את עצמם אפוא לאחת השבתות למכון ‘אסנט’ בצפת. לפני שהגיעו, הם הודיעו שהם רוצים לראות שם גם איזה אדמו”ר כחלק מהתרבות היהודית. לא היה כל כך קל למצוא דבר כזה בצפת, וב’אסנט’ החליטו שלצורך הענין, המרצה יתנהג גם כמו אדמו”ר…

במכון הכינו את ר’ אליעזר ווילשאנסקי להרצות בפניהם, והודיעו לו כי עליו להתכונן גם להיות אדמו”ר… כשישבו סוף סוף לסעודת שבת, הם פתחו בהתקפה על המרצה מכל הכיוונים ולא הניחו לו לדבר. לא לומר דבר תורה, לא לשיר ניגון, ואפילו לא לספר סיפור. ברגע מסוים של הפוגה, הציע לספר סיפור אישי ולזה הם הסכימו.

הוא סיפר, שסבתו, הרבנית דבורה אשכנזי, הגיעה פעם לרבי לרגל הולדת נכד בארצות הברית. כשנכנסה ל’יחידות’, סיפרה על הולדת הנכד וביקשה ברכה. הרבי שתק משך זמן שהיה דומה בעיניה כנצח, לאחר מכן אמר: “מזל טוב מזל טוב. הן על הנכד שנולד כאן, והן על הנכד שנולד זה עתה בארץ הקודש”. “הנכד שנולד בארץ באותם רגעים הייתי אני”, סיים ר’ אליעזר ווילשאנסקי את סיפורו.

הללו לא נשארו חייבים: “מה, אתה מספר לנו על הרבי מליובאוויטש?! — אנחנו נספר לך מיהו הרבי!” וכאן פתחו וסיפרו:

“אחד המרצים אצלנו, פרופסור לפילוסופיה שקורא לעצמו ‘אתאיסט מושבע’, לועג לכל דבר שריח דת נודף ממנו, נסע פעם לסיבוב הרצאות בארצות הברית. כיוון שהוא פרופסור לפילוסופיה, רצה לשמוע גם משהו בתחום שלו, הוא שאל אם יש מומחה לפילוסופיה יהודית. אמרו לו שהמומחה לזה הוא הרבי מליובאוויטש ואפשר לדבר עמו במעמד חלוקת הדולרים לצדקה ביום ראשון. הלה הגיע באחד מימי ראשון לחלוקת הדולרים. כשראה את התור הארוך, הבין שכל אלו באו לבקש ברכות מהרבי, והוא התחיל ללעוג ולצחוק מכל המעמד ומכל ה”שוטים” החושבים שברכה של הרבי תעזור להם. למרות הלעג והצחוק, ניגש גם הוא אל הרבי שנתן לו דולר ואיחל לו ‘ברכה והצלחה’ כפי שבירך את כולם. כאן רצה להציג שאלתו בפני הרבי, אלא שפיו נאלם דום והוא לא הצליח להוציא מפיו אף מילה. כשהחל להתקדם, קרא לו הרבי לפתע ואמר: ‘פרופסור יעקובוביץ’, לפני כשבועיים כתבת מאמר וציטטת שם דברים מהסבא–רבא שלי, מרבינו הזקן, אבל לא ציטטת נכון. היה ראוי שתתקן את המעוות’.

כשסיפר זאת הפרופסור, הוסיף: ‘נשארתי אתאיסט, ואני עדיין לא מאמין בשום דבר רוחני. אבל בכל זאת הרבי מליובאוויטש זה משהו אחר’…”

והסטודנטים ממשיכים: “אז בבקשה, אל תספר לנו סיפורים מהרבי. זה לא יעזור לכם, כי אנו יודעים שהרבי הוא משהו אחר”…

לראות את ה’בלי גבול’ ברבי

שאלו פעם את הרה”ח ר’ זעליג פלדמן: מה המשותף בין כל אלו שמגיעים לרבי ומתפעלים ממנו עד בלי די? והרי יש ביניהם סוגים שונים לגמרי: ראשי ישיבות ומשפיעים, בעלי עסקים, פוליטיקאים ופשוטי עם. מה משותף לכל אלו? איך ייתכן שכל אחד מהם מחפש ברבי משהו אחר, ובכל זאת כולם מתפעלים מהרבי עד בלי די? זה מתפעל מקדושתו, זה מחידושי תורתו, זה  מהמופתים, זה ממסירות נפשו עבור כלל ישראל כל יהודי, וכן הלאה — ובכל זאת כולם מתפעלים.

ויען ר’ זעליג: המשותף לכולם הוא שכולם רואים ברבי את הבלי גבול. כל אחד מחפש משהו בתחום שלו, והוא רואה לפתע משהו בסדר גודל אחר לגמרי, ללא כל ההגבלות שהוא מכיר. ומזה הוא מתפעל ויוצא מהכלים לגמרי. הגבול של כל אחד אכן שונה לגמרי מהשני, אבל כשהוא רואה שהרבי הוא למעלה מכל מדידה והגבלה בכל תחום שהוא, כולם מתבטלים לפניו.

•

לפעמים צריך לחזור שוב ושוב על דברים פשוטים בתכלית אצל כל יהודי מאמין, ובפרט מי שחונך בחסידות חב”ד, ובמיוחד מי שחונך על ידי הרבי שליט”א מלך המשיח — כדי שהדברים ייכנסו וייקבעו במוחנו ולבנו, שנכיר ונדע ויהיה אצלנו ברור וודאי שאכן כן הוא: כמובן ופשוט, הקב”ה מסדר ומוליך ומנהיג את העולם כולו כרצונו. הכל מתנהל בהשגחה פרטית מדויקת ומכוונת בכל פרטי הפרטים. גם אם לרגע נדמה לעינינו שמשהו “לא מסתדר”, אין פירושו של דבר ח”ו כי משהו השתבש כאן ח”ו. כי הכל ממש מונהג ומושגח ומתנהל אך ורק לפי התוכנית שקובע הקב”ה. גם מה שנראה כסטייה מן המסלול, גם הוא הינו בעצם חלק מן הסדר שקבע הקב”ה בעולמו. גם כאשר משה רבינו זועק לקב”ה “למה הרעות לעם הזה” — גם כאן אין שום טעות ח”ו, אלא אף זה מתנהל בהשגחה אלוקית פרטית מדויקת לפרטיה, כי כך ה’ קבע שכך צריך לקרות, גם אם אין לנו מושג למה ואיך.

הרבי בהיותו בטל בתכלית לקב”ה, אין לו מציאות לעצמו וכל מציאותו היא אלקות בבחינת “שכינה מדברת מתוך גרונו של משה”. מי שחסר לו באמונה בזה, אומר הרבי שליט”א (כ’ מנחם אב תש”י), חסר לו ב”אנכי” ו”לא יהיה לך”.

אלא שכאשר אנו רואים משהו שנדמה לנו כסטייה מן המסלול, עלינו לפתוח את הספרים, לנסות ללמוד ולהתבונן שוב ושוב במה שלימדו אותנו, כדי לנסות להבין (לא כל כך למה זה קורה, שאת זאת כמעט אי אפשר כלל להבין, אלא בעיקר) מה זה אומר לנו, ומה רוצים מאתנו לעת כזאת.

ובלשונו של הרבי הריי”צ בשעות הקשות ביותר של מאסרו, כאשר הוא מתאר את מחשבותיו וחששותיו הכבדים בקשר לבני ביתו (— וכפי שנכתב לא פעם במסגרת זו, על פי דברי הרבי שליט”א, שלפעמים הרבי הריי”צ מתאר את הדברים והרגשות שמסביב כאילו מדובר באדם פשוט. ופירושו של דבר שהוא מעמיד את עצמו במצב כאילו הוא אדם פשוט, כדי לתת גם לאנשים פשוטים כח להחזיק מעמד במצבים דומים): “דום מלהרהר — הבריק במוחי — וכאור ברק זרח ברעיוני: והאלקים מה? מי עשה כזאת? מי פעל כזאת? הלא הכל מאת האלקים. אמת הדבר. בן הנני, בעל הנני, אב הנני, חותן הנני, אוהב ואהוב הנני. הם תלויים בי ואני תלוי במי שאמר והי׳ העולם. אנכי עשיתי המוטל עלי, והאלקים יעשה את אשר עלה ברצונו יתברך. וברגע זו יצאתי מרפש מעמדי ומטיב מצבי עליתי בשמי רום במחשבות גבוהות מיושבי בתי חומר, באמונה טהורה ובבטחון גמור באלקים חיים ובזכות אבות הקדושים (אותיות המחשבה) …

“אי אפשר לי בשעה זו ואינני רשאי לחשוב מחשבות כאלו הפועלות נמיכת רוח. פה אין מקום לעצבות ושפלות. המקום והזמן דורשים חסדי השם יתברך ועזרתו באמיצת הלב והגבהת רוח. ועם זה לשים דעת ולב על כל פרטי השגחה העליונה, שיכולים לבוא רק מתוך התבוננות של מרירות והסתכלות בציור פני קדש הקדשים (אותיות המחשבה) אבא, אבא קדישא”.

והרבי שליט”א מוסיף (שיחת ל”ג בעומר תש”י): “הרבי נותן עצה — שכאשר יושבים ב”תפיסה”, במצב של נמיכות רוח כו’, אזי העצה היא להתקשר אל הרבי על ידי ציור פני קדשו.

“מזמן לזמן צריך כל אחד ואחד לצייר לעצמו פני קדשו של הרבי, ולהיזכר בדברים ששמע מהרבי. — גם אלה שלא ראו את הרבי יכולים לצייר לעצמם פני קדשו ע”י תמונה, וללמוד מתורתו.

“צריכים אנו לדעת שיש לנו “אבא קדישא”… ובמילא, אין מה לדאוג!”

וממילא, אין מה לדאוג. אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו, את “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. והרבי בוודאי יקיים במהרה את מה שהבטיח וניבא, ויביא לנו את הגאולה בפועל ממש תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.