ז”ך באדר תשנ”ד

עשרים שנה חלפו מאז ז”ך באדר תשנ”ד, היום בו אירע ה’סטרוק’ השני, וזעזע פעם שניה את עדת חסידי חב”ד בעולם כולו, כמו גם מאות אלפי יהודים • פנינו אפוא אל הרב שלמה הלפרן שליט”א, רב קהילת חב”ד בתל אביב ששהה אז בחצרות קדשנו במסגרת שנת ה’קבוצה’, ולצד שחזור אירועי הימים ההם, דיבר בלבביות רבה על האמונה ‘של פעם’ לעומת זאת ‘של היום’, ומסיים בהצעה פרקטית לכלל חסידי חב”ד שזכו לראות את הרבי • ויהי בעשרים שנה!

 

יום חולין אפרורי, שעת בין הערביים. במדרחוב נחלת בנימין התל–אביבי חנויות ראשונות מתחילות להיסגר. עננים אפורים מלמעלה כמו מאיצים באורות הרחוב הכתומים להדלק בזה אחר זה. בתים בסגנון האקלקטי, דו–קומתיים או תלת–קומתיים, מדגישים את טעמה הייחודי של תל אביב בשנות ה–20 וה–30.

אני ממהר להיכנס אל החצר הפנימית של בניין מספר 27. פתק לא גדול על דלת עץ ישנה, חומה, מקדם את פניי “בית כנסת חב”ד תל אביב”. הגעתי כעת לבית כנסת חב”ד המיתולוגי של תל אביב, המקום שאירח את זקני החסידים, דמויות חסידיות של דורות קודמים, כבר לפני שמונים שנה ויותר. כאן, במקום הזה, הוקמה חב”ד הארצישראלית, כאן התקיימו האסיפות החשובות של אגודת חסידי חב”ד בארץ ישראל עוד לפני שכפר חב”ד קם. אילו רק המקום היה מקבל פה ומתחיל לספר…

לא פרץ של נוסטלגיה הביא אותי למקום - על אף שבילדותי התפללתי פעמים רבות במקום הזה - אלא פגישה עם הרה”ח הרב שלמה הלפרן שליט”א, רב קהילת חב”ד בתל אביב. אני נוכח לדעת שהגעתי בזמן שבין מנחה למעריב, והרב הלפרן בלבו של שיעור הלכה בענייני הכשרת השיש והכיורים. שלושים יום קודם החג, וההלכות הן אקטואליות מתמיד. הוא קורא, מסביר ומטעים. כשיש שאלות הוא מרחיב את היריעה ובסופו של השיעור מבטיח כי מחר ימשיכו בהלכות הנוגעות להכשרת כיריים.

לאחר תפילת ערבית מתקיים שיעור קצר בחסידות, בעוד הרב הלפרן ואני פונים לעזרת הנשים לשיחה בענייני השעה - כשהכוונה היא התאריך הקרב ובא של יום ז”ך באדר תשנ”ד, היום בו קרה האירוע הבריאותי הנורא בפעם השניה לכ”ק אבינו מלכנו.

הרב הלפרן שהה באותה שנה כתלמיד מן המניין במסגרת ה’קבוצה’ בבית חיינו, והוא זוכר היטב את המאורעות.

הרב הלפרן נושק אמנם לשנתו הארבעים, אבל משנתו סדורה, השקפתו ברורה, והוא לא רק מספר את אירועי הימים ההם, אלא גם פורש יריעה של הסתכלות נכונה על הימים ההם ועל הזמן הזה - כאשר רצף אחד נמשך מאז ועד ימינו אלה. העובדה שלא רואים את הרבי בעיני בשר ואי אפשר לקבל עוד הוראות בגשמיות כפי שהיה במשך יותר מארבעים שנות נשיאות והנהגה.

“זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל” 

במילים אלה של הפסוק בוחר הרב הלפרן לשקף את הימים ההם בהם הרבי שהה בבית הרפואה “בית ישראל” שבמנהטן - כאשר למרות שהמצב היה קשה ובדרך הטבע שום דבר לא היה נראה כראוי, בכל זאת עדת החסידים עמדה איתנה באמונתה כי אור הגאולה הולך ומפציע, ואם צריך - הרי שמשיח צדקנו יקום ויגאל את עם ישראל דווקא מכאן, מהמרכז העולמי של המסחר הניו יורקי. היו אז שהטעימו כי זהו “המונה של רומי”, ומדוע שלא מכאן יפציע האור הגדול על העולם כולו?!

“הייתי אז בשנת הקבוצה”, אומר הרב הלפרן. כמו כל תלמידי ה’קבוצה’ הגענו לחצרות קדשנו לפני חודש תשרי. במהלך החודש עוד הספקנו לראות את הרבי יוצא כמה פעמים לקהל כשהוא מעודד את שירת האמונה ‘יחי אדוננו’. לאחר מכן שבו תלמידי ‘קבוצה תשנ”ג’ לארץ הקודש ואנחנו נותרנו עם תקווה גדולה - שהרבי ימשיך להתפלל עם הציבור, לראות ולהיראות, כפי שהיה בתשנ”ג.

“למרבה הצער, כבר בחודש חשוון הפסיק הרבי לצאת אל הציבור. אמנם לא הייתה הודעה או הכרזה רשמית שהפעם הזאת היא הפעם האחרונה. זה לא היה ככה. בכל יום חיכינו מחדש לצאתו של הרבי. ‘אולי היום ייצא הרבי’, ‘אולי יהיה מנחה עם הרבי’, ‘אולי לא כדאי לצאת כי הרבי ייצא למעריב’, וכן הלאה. חיינו בתחושה של מתח תמידי האם הרבי ייצא או לא. לא היה רגע שבו אמרנו ‘אוי, הרבי הפסיק לצאת’. כמובן שככל שארכו הימים, עוד יום שהרבי לא נגלה ועוד יום, עוד שבוע ועוד חודש, האווירה הייתה לא פשוטה - ועם זאת, לכולנו, תלמידי התמימים, היה ברור שאם הרבי לא יצא היום אז בוודאי ייצא מחר”.

בחודש אדר נסע הרבי לבית הרפואה לצורך ניתוח קטן בעיניו הק’ כדי שיוכל לראות בגשמיות טוב יותר. “עצם הניתוח נעשה מתוך הכרזה שהרבי יוכל לראות טוב יותר את הציבור כאשר ייצא החוצה”, מזכיר הרב הלפרן.

האירוע הזה הסתיים אז בטרגדיה נוראה, כאשר מחבלים המתינו לשיירת הרבי, ופתחו באש, בה נהרג הת’ ארי הלברשטאם הי”ד. העובדה שהרבי חזר ל–770 עוררה שמחה גדולה בקרב אנ”ש חסידי חב”ד ובפרט בקרב התמימים, לצד העצב הגדול על הטרגדיה הנוראה.

 

עדכונים חיים

הרב הלפרן כתלמיד מן המניין בישיבה, היה מעורה בכל מה שקורה. הוא קיבל באופן קבוע את הדיווחים על מצבו של הרבי. “באותם ימים האינטרנט היה בחיתוליו, והייתה אז אפשרות לעדכן את מנויי “לובענט”. זה לא היה בדיוק מיילים, אלא משהו ממוצע בין מייל לבין הודעת פקס”, צוחק הרב הלפרן. “כדי לקבל את העדכונים היה צריך להיות מנוי על חברת ‘ספרינט’. אני ערכתי אז מעין יומן ובו עדכונים שוטפים על מצבו של הרבי.

“העדכונים היו דינאמיים. חיינו את הרבי כל יום וכל שעה ממש. יש שיפור, או להיפך ח”ו. כל הודעת רופאים או הודעת המזכירים, הועברה במהירות דרך השירות הזה כמו גם דרך ‘משיח’ס ביפר’, לאלפי מנויים, ודרכם לרבבות חסידי חב”ד ברחבי העולם שעקבו אחר המצב וציפו לבשורות טובות. כך או כך, לאורך כל התקופה הזאת לא היה ייאוש אפילו לא לרגע אחד. חיכינו כל הזמן לצאתו של הרבי למנחה או למעריב”.

מדבריך עולה כי שררה אז ציפייה גדולה לאורך כל היום והלילה לצאתו של הרבי והתגלותו בפני החסידים. אפשר לומר שהלוואי והיום בדורנו היינו חיים בכזו ציפייה?

“כל דור יש את סוג הציפייה שלו. ברור שגם היום צריך לחיות את האמונה והציפייה; לחיות באמת בתחושה שכל רגע הרבי ייצא אלינו. אבל אז זה היה סוג אחר של ציפייה. (מהורהר) חיינו אז בתחושה כמו בתוך סרט, “היינו כחולמים”, וידענו שאנחנו במצב של חלום שבכל רגע אנחנו יכולים להקיץ ממנו. המצב הזה התחדד עוד יותר בכ”ז באדר תשנ”ד”.

אתה זוכר מה היה באותו יום ז”ך באדר?

“בכ”ז אדר התעוררתי לאיזו הודעה לא ברורה שאמרה כי קרה משהו. עוד לא היה ברור מה בדיוק קרה, עד שהגיעה הודעה של המזכירות ששוב היה ‘סטרוק’. אני זוכר שהתפלאתי ואמרתי: למה המזכירות משחזרת כעת הודעה שהייתה לפני שנתיים. המילים כ”ז אדר… סטרוק… היו כל כך מוכרות, שהייתי בטוח שיש טעות וזה קשור להודעה ישנה מלפני שנתיים.

“עם השעות שחלפו, התחוורה הידיעה המרה ש’זה’ קרה שוב. קשה היה לקבל ולהאמין שזה קורה. היה ברור לכולנו, התמימים, שזה זמני. רק הכנה למשהו. זו הייתה התחושה”…

יומיים קודם לכן הובהל הרבי לבית הרפואה במנהטן בגלל מצב נוירולוגי לא טוב, אבל כשארע ה’סטרוק’ הנוסף, עבר הרבי לבית הרפואה “בית ישראל” במרכז מנהטן, ומאז החלה תקופה חדשה בעולמם של החסידים בכלל, ובפרט בעולמם של התמימים. רבים נסעו למנהטן כדי לשהות עם הרבי בבית הרפואה [הרבי היה במחלקה בקומה השביעית והחסידים שהו בשני חדרים שהוקצו להם במיוחד בקומת הכניסה - מ.ז.]. היו ששהו שם כל הזמן והיו שנסעו לשם לעתים קרובות.

“כתלמיד בישיבה לא יכולתי לשהות שם כל הזמן, אבל נסעתי למנהטן פעמיים ואפילו שלוש פעמים ביום, כדי להיות עם הרבי, להרגיש קרוב. לפעמים הייתי נוסע כבר בבוקר מוקדם עד לתפילת שחרית; הייתי נוסע גם בהפסקת צהריים של הישיבה ולפעמים גם בלילה”.

מה עשיתם שם?

“היינו יושבים ולומדים בבית הכנסת של בית הרפואה בקומת הקרקע. במקום גם התקיימו תפילות לרפואתו של הרבי, ומדי פעם גם כינוסי תפילה אליהם הגיעו מאות רבות מתושבי השכונה”.

אם בימות השבוע הבסיס של הרב הלפרן היה ב–770, הרי שבשבתות הוא שהה בבית הרפואה סביב השעון. “הייתי ישן ואוכל שם בכל היממה. לא זזנו משם. היה ברור לנו שאמור לקרות משהו, ואם זה יקרה בשבת - ממילא אתה רוצה להיות ‘שם’.

למה אתה מתכוון ש’אמור לקרות משהו’?

“לכולנו היה ברור שאם יקרה משהו - זה רק לכיוון החיובי. לא יכולתי אז להצביע על משהו ספציפי. היו שדיברו כי המצב כל כך קשה, שמכאן רק תהיה ההתגלות של הרבי כמלך המשיח. אבל אלו היו מילים כלליות. אף אחד לא ידע להגדיר משהו ספציפי. היו שהאמינו כי יהיה נס והרבי עוד ישוב ל–770 והכל יחזור לתפקוד מלא. אלו היו סברות באוויר. אף אחד לא יכול היה להגדיר למה בדיוק מצפים, אבל זאת אני זוכר היטב: שהציפייה הייתה למשהו חיובי בלבד”.

האם אתם ידעתם את המצב הבריאותי לאשורו?

“ידענו מה המשמעות של ‘סטרוק’, אבל הרי כל נקודת מוצא החשיבה שלך הוא שונה כאשר מדובר ב’רבי’, שהוא עניין רוחני ולא פיזי גרידא. לא מדובר בסבא שלי או באבא, אלא ברבי, ואצלו הכול נמדד בצורה שונה. דווקא בשל כך, לא ידענו איך ומה. וכפי שראובן דונין היה אומר: ‘מה בדיוק הבנת קודם שעכשיו אתה לא מבין’. לאורך כל השנים ההתייחסות שלנו לרבי הייתה לא כאל בשר ודם רגיל שעובר תהליכים מוכרים וידועים.

“פעם, באחת השיחות התאונן הרבי על כך שמסתכלים על בשר ודם (בהתכוונו על עצמו) בשעת התפילה במקום להסתכל בסידור. ר’ מענדל פוטרפס התוועד לאחר מכן על הביטוי הזה והסביר בעומק כוונת הדברים - שאם מסתכלים על הרבי כעל בשר ודם, זו באמת הבעיה…

“ואכן, אף פעם לא הסתכלנו על הרבי כעל אדם שיכול לקרות לו משהו. כשדיברו שהמצב הבריאותי הוא כך וכך, בעינינו זה היה תיאור מופשט. מצד אחד אתה מרגיש, אתה כואב ומתפלל לשיפור המצב. אבל מצד שני, זה לא מתחבר לך להליך גשמי רגיל… אתה יודע שרבי זה רבי ולא אדם כמונו. היה בהחלט פער עצום בין מה שברור לך לבין מה שאדם רציונאלי אמור לחשוב במצב בריאותי כה קשה, ובכל זאת, לא הייתה תפיסת מקום לכל המחשבות הללו. לא בגלל טפשות או תמימות או מדיניות של ‘בת יענה’ - אלא כי היה ברור לנו שהרבי הוא לא בשר ודם רגיל, ואצלו הכול עובד אחרת”.

איזה רגע או מאורע הכי נחרת בך מהתקופה ההיא?

(מהרהר, ומשיב בזהירות) “אני חושב שליל הסדר תשנ”ד שהתקיים באודיטוריום של בית הספר הסמוך. היינו שם קהל קטן יחסית. בחורים רבים ביכרו לערוך את ליל הסדר באולם האוכל של 1414 ולאחר מכן הגיעו ברגל ל”בית ישראל”. אנ”ש כמובן חגגו בבתיהם, ואנחנו היינו שם קומץ בחורים. היה צריך לנקות היטב את האודיטוריום ככל שידינו הגיעה ולהכשיר את המקום. הבאנו את האוכל מתוך משאית שסיפקה אוכל ל’סדר’ שהתקיים בבית חב”ד במנהטן. ליל הסדר הראשון התקיים באותה שנה במוצאי שבת, ובשבת בבוקר עוד אכלנו את החמץ.

“אני עדיין יכול לחוש את הטעם המעורב שהיה לליל הסדר ההוא. מצד אחד זה היה ליל סדר הכי רחוק מאשר ‘ליל הסדר אצל הרבי’, ומצד שני זה הכי קרוב לרבי. היה בזה מימד של גלות”.

הייתה תחושה של בנים שגלו מעל שולחן אביהם?

“באיזשהו מקום אכן גלינו - גלינו מחצרות קדשנו, גלינו מ–770, גלינו מהישיבה. אבל מצד שני, מכל אנ”ש בעולם, אנחנו היינו הכי קרוב ליד הרבי. הייתה באוויר הרגשה שכעת בליל הסדר, לילה של גאולה, נזכה לגאולה הגדולה ואנחנו, קבוצה מצומצמת,  נמצאים במקום הכי ‘חם’ בעולם. אין ספק שזו הייתה תחושה מאד מיוחדת”.

להאמין היום

הרב הלפרן האריך קודם בתחושת הציפיה והדריכות הגדולה שליוותה אותו ואת אחיו התמימים לאורך תקופה ארוכה, שבכל רגע עתידה להתקבל הודעה שהרבי ייצא אל הציבור.

זו תחושה שחווית כמותה מאז?

“לא, לגמרי לא. היינו אז במצב של לחיות את הרבי כל הזמן, בכל רגע ממש! היה ברור לכולנו שאי אפשר עוד יום אחד עם ההעלם הזה.

“אני זוכר שדיברנו בינינו כמה בחורים, ואחד מהם אמר שיש כאלה שהתרגלו לחיות בלי הרבי והם מנהלים סדר יום עצמאי שגרתי. עבורנו הבחורים זו הייתה אמירה מזעזעת, כי אנחנו חיינו את הרבי כל רגע ממש. אני חושב שזכינו אז לחיות בכמעין בועה מנותקת מעולם המעשה - אבל בניגוד ל’בועתיות’ רגילה, זו הייתה הבועה שבה חיים חיים אמיתיים שממנה הסתכלנו על העולם שלא נוהג כמנהגו… לא הבנו אז איך אפשר לחיות כרגיל?! התחושה הזאת הייתה מאז חודש חשוון תשנ”ד, והיא התעצמה ביתר שאת מאז כ”ז באדר”.

מבחינה מסוימת, המצב אז בתשנ”ד דומה למצב היום בתשע”ד, עשרים שנה אחרי, שבו הרבי נכסה מעינינו. האם אפשר ללמוד מהאמונה שפיעמה אז, למרות שלא היה סיכויים בדרך הטבע, גם לגבי ימינו?

“כפי שאמרתי קודם, מעולם לא התייחסו חסידים אל הרבי כאל מציאות אנושית רגילה. לא לפני תשנ”ב, לא לאחר הסטרוק בתשנ”ד, וגם לא לאחר ג’ בתמוז - וזו נקודת האמונה. יש לנו רבי משנת תש”י, והמציאות הזאת שיש לנו רבי קיימת עד עכשיו. היא הייתה נכונה בתש”י, בתשנ”ב ובתשע”ד”.

אתה באמת חושב שאין הבדל בין תש”י–י”א לתשע”ד?

“מבחינת מהות ו’עצם’ של רבי, אין שום הבדל. מבחינת הגילויים ובעיני בשר - בוודאי שיש הבדל”.

ברשותך, אני חוזר לשאלה ששאלתי קודם: בזמנו הייתה ציפייה יום יומית תמידית. לא היינו רגועים. היום, למרבה הצער, איבדנו את הציפייה הזאת. מה אפשר לעשות כדי לחזק את הציפייה הזאת כפי שהיה אז?

“אין דבר כזה ‘כמו אז’. כל דור זה עניין אחר וכל יום זה בפני עצמו. אין יום שהוא כמו אתמול ואין יום שהוא כמו מחר. אי אפשר לחיות ולהאמין היום ‘כמו פעם’. צריך להאמין היום כפי שצריך להאמין היום.

“ולעצם שאלתך: כמובן שצריך לחזק את המושג הזה ‘רבי’, וממילא הציפיה לו תתעצם ותקבל צורה ומוחשיות. ככל שנחזק את התודעה שלנו ושל הדור הצעיר מול הרבי, כך תתעצם הציפיה להתגלותו בכל רגע ממש - ואת זה עושים על ידי שחיים עם הרבי, מדברים עליו כעל דבר הווה, חי וקיים עכשיו.

“אצל הילדים בני דורנו, למשל, הרבי זה דבר שלא ראו ולא רואים אותו, ממילא הוא משהו מופשט ולא ברור. אנחנו צריכים להביא את הרבי כמה שיותר לעולמם ולתודעתם של הילדים, של הדור הצעיר כמו גם של הדור המבוגר. זכינו, ובניגוד לדורות הקודמים, יש לנו תמונות מהרבי ווידאו לרוב; ויתירה מזו: יש לנו אפשרות לכתוב לרבי ולקבל את תשובותיו באמצעות אגרות–קודש. יש לנו את כל האמצעים לא רק לחיות עם הרבי, אלא גם להפוך את זה למשהו חי ומוחשי - ואז ממילא תתגבר הציפייה.

“גם לגבי התמימים בימינו, וכן ‘בעלי התשובה’ לאלפיהם שנוספו בעשרים השנים האחרונות בליובאוויטש: למרבה הצער, בשבילם ז”ך באדר תשנ”ד, והתייסדות חסידות חב”ד בשנת תקל”ג, שניהם תאריכים שבהם אירעו משהו, ולא יותר מכך. זה סיפור וזה סיפור.

“לנו כחסידי חב”ד שהיו אצל הרבי, חיו, חוו, ראו ונשמו את הרבי, יש אחריות גדולה לספר ולהחיות את המאורעות וההרגשות מהימים ההם. אז נכון שאנחנו עדיין צעירים מכדי להרגיש פתאום כמו אחד מזקני החסידים שמעלה זכרונות מדורות עברו… אבל בכל זאת, אם זכינו והיינו - חובה עלינו להעביר זאת לילדינו, לאנשים שסביבנו שמבקשים לשמוע וצמאים לדעת, בבחינת ‘למען תספרו לדור אחרון’.

“אז יש יומנים ויש תיעודים כתובים מהשנים ההן, אבל בכל זאת, אין תחליף לחסיד שהיה אצל הרבי בתשרי או בכל תאריך אחר במשך השנה, והוא מספר ממה שראה וחווה אצל הרבי - וזה לא כמו שנת סיפורי תקל”ג או ת”ש או סיפורי מסירות הנפש של רוסיה. עלינו להרגיש שהרבי הוא רבי שלנו, ולנו התפקיד לספר ולהעביר את המסרים והחוויות.

“אני שומע פה ושם בחורים דנים ביניהם על דברים שהיו אצל הרבי, או דברים שהרבי אמר ועשה וכו’ (במאמר המוסגר: הרבה פעמים שואלים איך אפשר להחדיר את האמונה בקרב הבחורים הצעירים של ימינו, ואני חושב שב”ה הם חדורים מספיק בהתקשרות לרבי; אדרבא, לנו יש הרבה מה ללמוד מהם…). אבל עם האמונה שלהם, צריך להחדיר בהם את האירועים והמאורעות של הימים ההם, באופן כזה שהרבי הוא מציאות קיימת, עכשווית וממשית”.

•     •     •

בשעת ערב מתקדמת אני יוצא שוב אל הרחוב התל–אביבי. החנויות כולן סגורות על מנעול ובריח, רק המסעדות לרוב שוקקות חיים. לילה ירד על תל אביב.

רגע לפני העיקול אני מביט מבט נוסף לעבר בית הכנסת החב”די התל–אביבי שבו התקיימה האסיפה המרכזית שבה הוחלט כי חסידי חב”ד בארץ ישראל יקבלו על עצמם את נשיאותו של הרבי והכתרתו לנשיא הדור השביעי, ויודע כי הכול נמשך כמו פעם, בתמידיות הווה מתמשכת, רק שצריך לדעת להציף את החוויה הזאת ולחיות אותה, עד להתגלותו של הרבי, כשאז עיני כולם תחזינה בנועם פני הוד הרבי מלך המשיח, יחד עם כל בית ישראל.