האדם עצמו

צריך לנסוע לרבי גם אם בינתיים, נכון לרגע עלותנו על המטוס, טרם אנו זוכים לראות את הרבי בעיני בשר. הנסיעה לרבי היא מהות מרכזית בדרכי החסידות, ואסור להישאר בבית לעת כזאת, ובפרט לקראת חודש תשרי, כאשר ה’גילויים’ הם גדולים ונאצלים לכל מי שבא להיות בצילא דמהימנותא * התוועדות חסידית רגע לפני ההמראה

בקשר ליום ההולדת של תומכי-תמימים, ט”ו אלול, והיום הבהיר ח”י באלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ורבינו הזקן – אפתח בסיפור מהמשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, ששמע בעצמו מהרה”ח ר’ ישראל הלוי נעוועלער.

הייתה תקופה, שבביתו של ר’ ישראל התקיימה מעין מסעדה, אליה הגיעו כל האורחים (ה”ליגליים” וה”בלתי-ליגליים”) החסידים שחיפשו מקום לאכול ללא חששות כשרות. ר’ ישראל היה בעצמו השוחט, ולאחר מכן היה עליו למרוט את העופות, למלוח ולהכשיר אותם, ואחר כך לדאוג שגם הבישולים יתנהלו לפי כל כללי הכשרות, וכמובן שכל זה גזל ממנו זמן רב מאד – כך סיפר המשפיע ר’ מענדל.

עם היות ר’ ישראל איש רוחני, מורם מעם, הוא היה יושב תמיד עם האורחים, שומע מכל אחד מהם על צרותיו ובעיותיו תחת השלטון הבולשביקי, מעודד ומנחם, נותן עצות כשצריך ועוזר בכל מקום שאפשר. האנשים הכירו אותו וראו בו כתובת לקבלת עצה ועידוד. והרי ליהודים בגלות לא חסרו צרות בכלל, ובמיוחד באותה תקופה. כך או כך, התוצאה הייתה שבמשך כל היום לא הייתה לו מנוחה אף לרגע. משעות הבוקר המוקדמות ועד חצות הלילה, שאז בדרך כלל נתרוקן הבית מאדם, היה ר’ ישראל עסוק כל הזמן במסעדה ובמה שסביב לה.

באותה תקופה נכנס ר’ ישראל ל”יחידות” אל כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע והתאונן מרה על מצבו: אין לו פנאי לפתוח ספר. הוא אינו יכול ללמוד חסידות. הוא “מתייבש” ו”מתקרר” ומה יהא בסופו. הוא תיאר לפני הרבי את סדר יומו העמוס לעייפה עד חצות הלילה, כך שלא נותר במשך היום שום מקום פנוי לדחוק שם אף רגע ללימוד חסידות, כאשר הוא כבר עייף ויגע, כמעט מתמוטט על מיטתו, ובקושי קורא בכוונה קריאת-שמע שעל המיטה.

אחרי שהקשיב בתשומת לב לכל הרצאת דבריו, אמר לו הרבי: “ובכן, וואס ווערסטו נתפעל” (= מה אתה מתפעל) – אם בחצות הלילה מסתיימת העבודה ומסתיים זרם הפונים אליך, זהו הזמן לשבת וללמוד חסידות! והוסיף הרבי: בשעות הראשונות אמנם יקשה עליך הדבר (מרוב עייפות), אך לאחר מכן, תוך כדי לימוד, תקבל חיות ו”גישמאק” בלימוד. [ור’ מענדל היה מבאר ומדגיש את פירוש הדברים: הוטל עליו – כאשר הוא עייף ומותש לגמרי וכמעט נופל על מיטתו באפיסת כוחות – ללמוד הרבה יותר משעתיים. שכן החיות והגישמאק יבואו רק לאחר “השעות הראשונות”. וזאת, כאשר עוד מעט עליו כבר לקום לעבודת היום הבא…]. וסיים הרבי את דבריו: “וואס טראכסטו” (= מה אתה חושב) מתי הוא הזמן ללמוד חסידות – “ווען האסט גוט געגעסן (= כאשר אכלת טוב), האסט גוט געשלאפען (= ישנת טוב)”, אז הוא הזמן ללמוד חסידות?! לא. דווקא כשלא אכלת טוב ולא ישנת טוב – זהו הזמן ללמוד חסידות!”

[בתקופה אחרת של חייו היה ר’ ישראל מלמד לתינוקות של בית רבן, וגם אז הוא התאונן ב”יחידות” (כמדומני שזה הי’ עוד אצל הרבי הרש”ב נ”ע) על כך שעקב היותו “מלמד”, אין לו די זמן ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות. ענה לו הרבי: עליך לדאוג שהזאב יהיה שבע, ולמרות זאת הכבשה תישאר שלימה].

העיקר בלימוד החסידות הוא לא רק ללמוד יותר ולדעת יותר ולהיות יותר “מציאות” – אלא להיפך, להיות יותר בטל ולהרגיש את עצמו פחות ופחות. וזה דווקא כאשר לא מרגישים שיודעים יותר ומתקדמים יותר, אלא דווקא כאשר נדמה ששום דבר לא הולך. דווקא אז נמצאים בביטול יותר, וממילא קרובים יותר לקב”ה.

חסידים היו מספרים בדרך צחות אודות שני חברים טובים, אחד חסיד ואחד מתנגד. שפך פעם אחת המתנגד את לבו לפני חברו הטוב: מה יהיה אתי, אינני מצליח במאומה. אני מנסה כל הזמן בכל כוחי להתקדם ולהיות שווה משהו, ולבסוף מאומה לא עוזר, נשארתי לא כלום, “גאר גארנישט”. ענה לו חברו מיניה וביה: אני מקנא בך. אצלי זה הפוך. כל חיי אני מנסה להתבטל ולהיות לא כלום, “גאר גארנישט”, ושום דבר לא עוזר, נשארתי “מציאות”…

•

ידועה אמרתם של חסידים – “א מתנגד איז א פאטרעט” (= “מתנגד” הוא “תמונה”), היו חסידים אומרים. ייתכן שהוא נזהר בקלה כבחמורה, לומד תורה, מהדר במצוות והכל אצלו בתכלית השלימות, אבל חסרה אצלו ה”נקודה”, נקודת החיות, שבלעדיה, גם אם הכל בסדר, עלול מאד להיות שאין זו אלא “תמונה” [מובן שבכל הדיבורים מהסוג הזה על “מתנגדים”, לא באו חסידים ללעוג או לזלזל חלילה ביהודים אחרים, ופשוט שלא דיברו סרה במישהו שמנסה לעבוד את ה’ באופן שלמד וחונך. אלא ברצותם להורות את דרכי עבודת ה’ לחבריהם ולתלמידיהם, ומשום כך לא נמנעו מלהצביע על שגיאות בדרכי עבודת ה’ שעלולות להיות גם למי שעמל ויגע בכל כוחו ברצונו לעשות את רצון ה’ ולהתקרב אליו, אלא שלא זכה לטעום ממעיינות הנצח של תורת החסידות ודרכי החסידות. כשם שהרופאים עוסקים בניתוחי מתים (באופן המותר כמובן, על פי הוראות הרבנים) כדי ללמוד מכך כיצד לרפא את החיים]:

יכול יהודי ללמוד תורה בעמל וביגיעה, לקיים מצוות בהידור, להתנהג לפנים משורת הדין, ואפילו לעבוד על הפנימיות שבו ולהצליח לפעול בעצמו שיהיו לו אכן מידות טובות – ובכל זאת, ייתכן שחסרה לו ה”נקודה”, נקודת החיות. עלול להיות, חלילה, שכל דף גמרא, כל הידור מצווה וכל עבודת ה’ שלו, במקום לקרב אותו אל הקב”ה, עלולים להגדיל אצלו את הרגשת הישות והמציאות שלו, באומרו ללבו: הלא מציאות אמיתית הנני. מציאות של יהודי למדן ועובד ה’, יהודי שעוסק בתיקון מידותיו, יהודי חסיד, למדן, משכיל, ‘עובד’ ומה לא. ככל שיגדל אצלו לימוד התורה ועבודת ה’, ככל שיתרומם יותר ויהיה שייך למדריגות נעלות יותר – עלול דבר זה עצמו להגדיל אצלו עוד יותר את רגש המציאות שלו (בבחינת “כל זה אכניס בקל-וחומר”), שהרי יותר ויותר לא מדובר כאן על מציאות חומרית ומגושמת, אלא על מציאות אמיתית, רוחנית. מציאות נעלית ונשגבה, אבל מציאות. והרגש זה ש”אני מציאות”, גם אם הוא דק ונעלה ביותר, ואולי דווקא אז – אין כמוהו מה שמרחיק את היהודי מדביקות אמיתית בה’.

נכון אמנם שגם אז יש חשיבות נפלאה לכל דבר של תורה ושל מצווה שהיהודי עושה. ואפילו אם זה “שלא לשמה” בתכלית, הרי לימדונו חז”ל ש”לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה” – אבל גם אם התורה היא תורה והמצווה היא מצווה, הרי האדם עצמו לא יצא מהמציאות שלו, ואדרבה, כנ”ל.

כדי לצאת מהמציאות שלי, מה”אני” שלי, כדי להתבטל לאלוקות באמת – צריך לכל לראש להתקשר לרבי, ללמוד חסידות וללכת בדרכי החסידות: כשם שב”עולם קטן זה האדם”, העובדה שכל האברים חיים וממלאים את תפקידם כראוי אינה אלא על ידי שהם מקבלים את חיותם מהנפש הרוחנית השורה ומתגלה במוח, רק הודות לביטול שלהם לראש ולמוח – כך, מבואר בחסידות, גם בעולם כפשוטו. כל היהודים כולם הינם “קומה אחת שלימה”, הם מקבלים את חיותם מהרבי ועל ידם כל העולם כולו. מאחר שהרבי הינו ראש בני ישראל, שאין לו מציאות כלל לעצמו, כי כל מציאותו ומהותו אינה אלא גילוי אלוקות בעולם, “שכינה מדברת מתוך גרונו”, והנדבק בו כאילו נדבק בשכינה ממש, לפיכך, רק על-ידי ההתקשרות והדביקות בו והביטול אליו, יכול כל יהודי להתבטל באמת ולהתקשר ולהידבק בשכינה.

ההתקשרות מקיפה את כל המציאות ואת כל הפרטים ופרטי-הפרטים. שהרי “הנשיא הוא הכל”, הכל ממש. ולכן יש גם בה, כמובן, פרטים רבים. היא כוללת את קיום כל הוראותיו ותקנותיו, הקפדה מיוחדת על לימוד השיעורים היומיים בחת”ת וברמב”ם, הנהגה מתאימה כפי רצונו, התייעצות מתמדת עמו ולא לעשות שום צעד רציני בחיים בלעדיו, לימוד ועיון והתעמקות בתורתו במיוחד, נוסף על לימוד התורה בכלל, נתינת “דמי מעמד” מידי חודש בחודשו וכו’ [כעת הזמן, לקראת ראש השנה, להזכיר אודות עניין שהזמן גרמא – “קרן השנה” – קרן מקופתו של הרבי מלך המשיח שליט”א, על-פי תקנתו והוראתו, ממנה נותנים צדקה בכל יום ויום ממש – כולל שבתות וימים טובים (באופן המותר, כמובן, על ידי מאכל ומשתה וכדומה), וכל הנותן לקופה זו סכום מטבעות כמניין ימות השנה ניתנת הצדקה לזכותו בכל יום מימי השנה. זאת, נוסף על העיקר שצריך לעשות זאת לא בגלל שום סיבות והסברים אלא אך ורק משום שהרבי אומר כך].

•

חלק בלתי נפרד מהתקשרות זו, הוא: נסיעה לרבי. בפרט בדורנו זה, כאשר המאמץ שבנסיעה הוא פחות בהרבה מאשר בדורות הקודמים – לא נוסעים ימים, שבועות וחודשים. המחירים אינם בשמיים. תלאות הדרך אינם קשים כל-כך וכו’. ומאידך הצורך וההכרח בחיזוק ההתקשרות, גדול בהרבה מאשר בדורות הקודמים. וכפי שהרבי מפליא בשיחות-הקודש אודות “הנשיא הוא הכל”, הכל ממש, ואודות החיוב, הזכות והאחריות הנפלאה שבהתקשרות אליו.

דברים אלו הם בנוסף לדברי חז”ל (שנפסקו להלכה ברמב”ם, בהלכות תלמוד תורה) ש”חייב אדם להקביל פני רבו ברגל”. ונוסף לשיחות-הקודש אודות מעלת “בית רבינו שבבבל”, והעובדה שהתקבצות יהודים רבים לשם מוסיפה בהיות המקום “תלפיות – תל שכל פיות פונים לשם”, בדוגמת בית-המקדש. והרבי מוסיף שם שכל יהודי נוסף שמגיע, מוסיף “בהדרת מלך” – בכבודו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ובכבודו של מלך-נשיא הדור.

הנסיעה שלנו לרבי היא אכן כדי לראות ולשמוע, שהרי אנו מאמינים ובטוחים שנזכה לראות את פני קדשו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א ולשמוע ממנו “תורה חדשה (אשר) מאתי תצא”, כפי שהבטיחנו בנבואה ברורה שבכל רגע ממש.

גם אם חלילה תימשך עוד רגע המציאות העכשווית, כאשר לא זכינו עד עתה לראות את מלכנו משיחנו בעיני בשר – אנו נוסעים לרבי ומגיעים לרבי גם כדי לבטא במעשה בפועל את אמונתנו וביטחוננו, ולעשות “כלים” שימשיכו את האור. בעצם הנסיעה אנו כאילו אומרים: רבי, באנו אליך. אנו רוצים ומבקשים לראות בעיני-בשר את פני קדשך ולשמוע באוזנינו הגשמיות את דיברות-הקודש. עצם ההחלטה לנסוע לרבי תמשיך את הגאולה בפועל ממש, עוד הרבה לפני הנסיעה בגשמיות – וזו לבד סיבה מספקת ועיקרית כדי לנסוע.

צריך לעשות הכול להתכונן היטב ולבוא לרבי “עם פנים נקיות”, שהרי הרבי רואה הכל ויודע הכל – אבל, שזה לא ישמש ל”קלוגינקער” כתירוץ לאי-הנסיעה, שהרי הפנים עדיין אינן נקיות כראוי. שהרי אם נישאר בבית, בוודאי שהפנים לא יהיו נקיות יותר, וד”ל.

נוסעים לרבי כדי להתקשר ולהתבטל אליו, להידבק בו ולצאת מן המציאות העצמית, גם אם מדובר על מציאות של קדושה, של תורה ומצוות וחסידות – כיוון שבכל זאת היא מציאות, וכל מציאות היא הניגוד המוחלט ל”אמיתת ה’ אלוקים אמת שהוא לבדו ואין זולתו”. כדי לצאת לגמרי מן המציאות, צריך להתבטל לגמרי ולמסור את כל הכוחות והחושים אל המוח והראש של בני ישראל.

גם אם חס ושלום לא רואים ולא שומעים את הרבי, כפי שהיה בשנים שעברו – וזה כואב מאד ומפריע מאד דווקא בגלל שנמצאים כל כך קרוב. אנו מבקשים ודורשים ומשוועים ומייחלים ללא הרף ובכל התוקף, שיאמר די לכל המצב המשונה הזה, ונראה כבר גם בעיני בשר את הרבי באופן של “מלך ביופיו תחזינה עיניך” – הרי יחד עם זה יודעים אנו, כלשון הלקוטי-תורה, “שהאב הוא בכאן, אלא שמסתיר עצמו”: אנו נתפלל בכל יום שלוש פעמים עם הרבי בפשטות, נתוועד עם הרבי בפשטות, ונשמח ונרקוד יחד עמו בפשטות. (ומי שלא רוצה להרגיש כך, יהי לו אשר לו. אין מה להתווכח אתו אם הוא מתעקש להיות דווקא באופן שהוא רוצה).

עצם האמונה בדבר, וההנהגה במאה אחוז באופן כזה, והשמחה הגדולה בזה בכל התוקף – הם הם ה”כלים” להמשיך ולפעול שנזכה אכן גם לראות את הרבי ולשמוע בפשטות מפי קדשו את ה”תורה חדשה (אשר) מאתי תצא”, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!