מר אדיר נעים הוא דובר מחוז נגב של כיבוי אש. אדיר הוא לוחם אש ששהה בשבוע האחרון ב

מר אדיר נעים הוא דובר מחוז נגב של כיבוי אש. אדיר הוא לוחם אש ששהה בשבוע האחרון בחזית הבוערת. חבריו הקרובים מכירים אותו רק בשמו הראשון - אדיר, אך יש לו עוד שני שמות: מנחם מענדל * בין כיבוי שרפה לתדרוך עיתונאים, מספר אדיר ל”בית משיח” על סיפור הולדתו לפני שלושים ושש שנים בנס מופתי ומופלא שהמעגל שלו נסגר רק בשבועות האחרונים

אחד מדוברי מערך הכבאות וההצלה הרהוטים, הוא מר אדיר נעים, דובר מחוז נגב של כיבוי אש. אדיר בעצמו לוחם אש ומתעתד להיות קצין כיבוי, הוא הפנים שבחזית מול כלי התקשורת בכל מקרה של שריפה או תאונה עם לכודים המתרחשת באזור הנגב. אתם יכולים לנחש לבד שבשבוע האחרון, כמו יתר לוחמי האש, כמעט ולא נתן תנומה לעיניו. מה שאתם לא יודעים ולא יכולים לנחש הוא, שאדיר נולד בברכתו הקדושה של הרבי, ומאחורי סיפור הולדתו לפני שלושים ושש שנים, עומד סיפור מופתי ומופלא שהמעגל שלו נסגר רק בשבועות האחרונים.

חבריו ומרעיו הקרובים מהעבודה במערך הכיבוי ובשכונה ביישוב עומר, מכירים אותו רק בשמו הראשון - אדיר, אך הוריו, סביבתו הקרובה ובני משפחתו יודעים שיש לו עוד שני שמות. רק לאחרונה, בעקבות התקרבותו אל דרך התורה, החל להשתמש גם בשמות אלו: מנחם מענדל.

עתותיו בכלל ובימים אלו בפרט, הן עמוסות, אך כששמע שאנו מבקשים את סיפור הולדתו, ניאות בשמחה לשתף אותנו בו. סיפורו המיוחד מתחיל מאז לידתו ונמשך עד עצם היום הזה, כאשר לאורך הזמן הזה, הוא מלווה אותו בכל שלב.

זכור וזכר

“הסיפור שלי החל לפני שלושים ושש שנים. הוריי היקרים, חלפון ויהודית נעים מתגוררים בקרית גת. אבי עבד במשך שנים ארוכות כטבח בישיבת חב”ד בעיר. דורות של בחורי ישיבה גדלו על המאכלים שהכין. את עבודתו עשה באהבה גדולה.

בטרם נולדתי חבקו הוריי ארבע בנות, וחפצם היה עז לזכות בבן זכר. את תקוותו זו שטח אבי כמה פעמים בפני מנהל הישיבה הרב שלום דובער וולפא. יום אחד ניגש הרב וולפא לאבי ושח לו שבעוד ימים ספורים הוא מתעתד לטוס אל חצר הרבי. הוא הציע לאבי לנסח מכתב לרבי מליובאוויטש ובו יהיה כתוב שרצונו לזכות בבן זכר, וכי הוא מבקש את ברכתו של הרבי.

אבי אמנם מעריץ גדול של הרבי, אך איננו נמנה על חוג חסידי חב”ד, הוא נמנה על חובשי הכיפה הסרוגה. אשר על כן, ביקש מהרב וולפא שידריכו כיצד לכתוב לרבי ומה לכתוב. הרב וולפא הציע לו לכתוב כל מה שיושב לו על הלב, ובמילים היוצאות מן הלב, וכך עשה אבי. במילים ספורות רשם על פתק את שמו ושם אימו, וביקש מהרבי במילות תחינה שהוא ואמי חפצים לזכות בבן זכר. הרב וולפא צירף את מכתבו לצרור המכתבים שקיבל מאנשים רבים אחרים, ועשה כהבטחתו - הכניסו למזכירות הרבי.

חלפו מספר ימים בהם שהה הרב וולפא במחיצת הרבי - כאשר בשעת לילה, לאחר חצות, נשמעו דפיקות רמות על דלת הבית. הוריי נבהלו, אך נרגעו מיד כשהבינו שהמתדפקים הם תלמידי ישיבת חב”ד, אותם אבי הכיר.

“למה אתם דופקים בשעה כה מאוחרת?” שאל אותם אבא.

הם חייכו, ובמקום לענות לו, הגישו לו את המברק שהגיע עבורו מהרבי. אבא שמח מאוד שזכה לקבל תשובה, והבחין שרשומים במכתב כמה מילים. בין היתר כתב הרבי שישלח את התפילין האישיות שלו לבדיקה מדוקדקת אצל סופר מומחה.

אבא לא הבין את הקשר בין תפיליו לבקשתו לזכות בבן זכר, אך אמונת הצדיקים העזה שלו, שלחה אותו למחרת לסופר.

הסופר המומחה של קרית גת במשך שנים רבות, ואין איש שאינו מכירו, הוא הרב אליהו סויסה. אבי רץ אליו כבר בבוקר מוקדם וביקש שיבדוק את תפיליו, וכי הוא עושה זאת בשליחות הרבי. הרב סויסה עזב הכול ובדק את התפילין.

בתום זמן קצר ביותר קרא לאבי והבהיר לו שמצטער לבשר לו שהתפילין אותן הוא מניח, פסולות. בפרשת ‘קדש’ בפסוק: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, המילה זכור חסרה. המשמעות הייתה ברורה להם מיד…

אבי והרב סויסה היו בהלם מרוח קודשו של הרבי. נמצאה הסיבה מדוע לא נולדו להם בנים. אבי סיפר לי שבמשך תקופה ארוכה היה נרעש מאוד מהעובדה שגילה - איך יכול היה הרבי ממקום מושבו בניו–יורק לדעת שהסיבה שלא נולדים בנים זכרים למשפחת נעים בקרית גת, זה מפני שישנה מילה שחסרה, ובעצם פוסלת את התפילין?!

כמובן שאבי לא המתין אף לא רגע, ומיד רכש תפילין חדשות ומהודרות מהרב סויסה.

רק חודשיים ימים חלפו ואמי גילתה שהיא בהריון. בחלוף תשעה חודשים נולדתי אני, ורבים בעיר קרית גת, לא רק חב”דניקים, שנחשפו לסיפור המפעים הזה, סחו בהתפעלות על המופת הגדול שהתחולל בברכת של הרבי.

נולדתי בליל שישי, ט”ו בתמוז תשמ”א, ובגלל שהיה לי ‘צהבת’, אימי שהתה איתי בבית הרפואה במשך שבוע ימים.

ביום שישי, שבוע לאחר שנולדתי, לא ידעו הוריי האם הרופאים ישחררו אותי או יותירו אותי להשגחה עוד יום אחד; כולם ציפו לבדיקה שתעירך בבוקרו של יום. לבסוף נפל הפור לשחררני.  

כשאבי סיפר על–כך לרב וולפא, הוא שאל אותו: ומה עם הברית? אבא ענה לו שלא הספיק לארגן אולם ולהיערך כמו שצריך, וגם האורחים לא הוזמנו. הוא תכנן אפוא לדחות את הברית ליום ראשון. הרב וולפא סירב לקבל זאת, וטען כי אם אפשר לקיים ברית בזמנה, מוכרחים לעשות זאת. חס וחלילה לדחות. הוא הציע כי האוכל יגיע ממטבח הישיבה והמוזמנים יהיו תלמידי הישיבה… בשעה 12 בצהריים הביאו אותי אל היכל הישיבה, הבחורים התאספו יחד עם הרבנים, והתקיימה שם סעודת הברית. השם שבחרו הוריי עבורי, היה “אדיר” על שם סב אימי, וכן “מנחם מענדל” כשם הרבי שבזכות ברכתו נולדתי”.

משבר אמונה באמצע החיים

במשך כל חייו, מאז עמד על דעתו, חש אדיר כי הוא שונה מכל שאר בני גילו. “כל הזמן אני נמשך להבין את העומק העומד מאחרי כל דבר. לפעמים חבריי הקרובים לא מבינים מה מעניין אותי מהות חיי, או מדוע אני מחפש אחר נסתרות.

במוסדות חב”ד למדתי עד כתה ג’, ואז עברתי ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי. מעניין שבאותן שנות ילדות, כולם קראו לי בשם ‘מענדל’, ורק מאוחר יותר התחלתי להשתמש בשם הראשון: ‘אדיר’. לצערי, על–אף שהתחנכתי לשמירת תורה ומצוות, כשהגעתי לגיל גיוס, פרקתי מעלי עול תורה ומצוות. התחבטתי אז בשאלות קשות באמונה שלא קיבלתי עליהן תשובות. סביבתי הקרובה התרגלה שאמונה בבורא עולם היא לא דבר שניתן להעלות עליו שאלות וטענות, אלא מאמינים בפשטות, ולכן גם לא היו להם תשובות. 

זה קרה לאחר שהתגייסתי ל’חיל האוויר’ שם שימשתי בתפקיד ‘כבאי’. במהלך הצבא הגעתי לביקור בפולין, שם נחשפתי לזוועות שחוללו הגרמנים לעם היהודי, וזה זעזע אותי עד עמקי נשמתי. שוב התגברו השאלות בתוכי - איך יד ההשגחה יכולה לעולל כל זאת?! בשלב מסוים החלטתי שאני הופך לאתאיסט. חדלתי להניח תפילין, הפסקתי לשמור שבת והתרחקתי מכל סממן שהזכיר מסורת ודרך אבות. הייתי במשבר זהות. מהצבא השתחררתי בדרגת סגן מפקד תחנת כיבוי צבאית בצריפין.

שש שנים חלפו מאז השחרור, אבי היקר חווה אירוע לבבי קשה ונכנס לניתוח לב פתוח. בעקבות מצבו הרגשתי התעוררות להתחבר שוב, והדבר הראשון שהחלטתי לעשות היה - הנחת תפילין. למען האמת, כבר לא היו ברשותי תפילין, לוויתי ממישהו, ובזמן שהנחתי אותם, מעיינות של דמעות זלגו מעיני. אני זוכר שהייתי בהלם מעצמי. לא הבנתי מדוע התפילין חוללו אצלי סערת רגשות שכזו. אולם לאחר שחלפו הימים, ההתעוררות הרוחנית נמוגה וחזרתי לסורי.

הנתק כנראה היה גדול. סיפרתי לעצמי שהדמעות שזלגו מעיני באו מפני הטראומה שחוויתי והזעזוע שפקד אותי בעקבות מחלתו של אבי.

לאחר כמה שנים טובות, אחד מחבריי הציע לי להיפגש עם אחד מרבני האזור. בתחילה מיאנתי. מה לי ולרבנים? הרי אני לא מאמין! אלו היו הסיפורים שסיפרתי לעצמי באותם ימים. בסופו של דבר, הסכמתי להיפגש עמו, ובסיום השיחה הראשונה הייתי בהתפעלות, והבטחתי לקיים מה שיציע. הרב הציע לי בסיום השיחה להקפיד על הנחת תפילין מדי יום. נדהמתי. כבר קודם לכן חשבתי בלבי שתפילין זה משהו שמלווה וילווה אותי כל ימי חיי; נולדתי בזכות תפילין, התעוררתי בתשובה על ידי תפילין והנה כעת המצווה הראשונה שאני מתבקש לקיימה - תפילין.

כבר למחרת החלטתי לרכוש זוג תפילין. מאיפה קונים תפילין? הסופר היחיד שהכרתי בקרית גת, היה הרב אליהו סויסה מקרית גת. פניתי אליו וביקשתי את התפילין הכי זולות.

“מי אתה?” שאל אותי.

עניתי לו: “אתה אולי תזכור אותי בשם ‘מענדל’ נעים, אני הבן של חלפון”.

“אתה הבן של הרבי, לא הבן של חלפון” אמר לי, “לא ראוי שתניח תפילין פשוטות, אתן לך את התפילין הכי מהודרות במחיר של תפילין הכי זולות”. מאז אני מקפיד מדי בוקר לפני יציאתי לעבודה להניח תפילין.

“כשאשתי הביאה הביתה תמונה של הרבי, הרגשתי סוג של ‘סגירת מעגל’. תליתי את התמונה במשרד ובכל פעם שאני נכנס למשרד, אני מרגיש שהרבי מביט בי ושומר עלי. אך סגירת המעגל הכי גדולה מבחינתי הייתה, כשהגעתי לדוכן ‘פדיון כפרות’ ביישוב מגוריי - עומר. לא ידעתי אז שמדובר באנשי חב”ד, וכשהבנתי שהם משתייכים לחסידות חב”ד, סיפרתי להם שיש לי קשר עם הרבי, וסיפרתי לרב מנחם פלמן את סיפור הולדתי, והעובדה שנולדתי בזכות ברכתו של הרבי.

הרב פלמן חייך, וגילה לי כי גיבור הסיפור הרב וולפא, הוא חמיו, ואת סיפורי כבר שמע ממנו בעבר. מאוחר יותר כשהרב פלמן קיים ברית מילה לבנו, הוא הזמין אותי להשתתף. כמה שמחתי לפגוש שם את הרב וולפא.

בשלב מסוים, קם וביקש ממני בפומבי לספר בפני הנוכחים את סיפור נס הולדתי. מאז אני מחובר מאוד לחב”ד; הרגשתי שהחינוך שקיבלתי בחב”ד עד כיתה ג’, מתחיל להתעורר בי מחדש. בכל פעם שאני נוסע לחוץ לארץ מטעם העבודה או בחופשות משפחתיות, אני מגיע לבתי חב”ד. כעת אני ממתין לתמונה גדולה של הרבי מעוטרת בהקדשה מהרב וולפא, אותה אני מתעתד לתלות בסלון ביתנו בעומר”.

הסיפור התפרסם ברחבי העיר

הראיון עם אדיר מנחם מענדל נפסק כמה פעמים בשל עניני עבודה. אין ספק שידיהם של כבאי ישראל עמוסות בעבודה.

“אספר לך קוריוז קטן”, מוסיף אדיר בין לבין. “סיפור הולדתי התפרסם בעיתון המקומי של קרית גת. הייתה שם כתבת שלא האמינה בניסים, אולם ‘עשתה טובה’ לרב וולפא והחליטה לעקוב אחרי הסיפור עם הוריי. אולם כשנולדתי, היא יצאה מגדרה מרוב התפעלות, ופרסמה על כך כתבה נרחבת במקומון היוצא בעיר”.

אדיר המתגורר בעומר עם רעייתו ושלושת ילדיו, חותם את סיפורו ומוסיף שחש, בייחוד בשנים האחרונות, איך הרבי מלווה אותו ומשגיח עליו בכל תחנות חייו. “יש בי אכפתיות גדולה ורצון לעזור ולתת כתף לאחרים. הלוואי והייתה לי היכולת הכלכלית לשבת כל יום כל היום ולפתור לאנשים מצוקות. אני חש שליחות גדולה בחיי, ובדיעבד אני יודע שתחושה זו היא שהביאה אותי לעבודתי במערך הכבאות, כאשר מדובר בהצלת חייהם של אנשים באופן ממשי”.