מקהלת בית הספר באירועים אזוריים
בתקופת מאסרו של הרבי הריי”צ כאב הרבי על כך שחלף זמן בו לא כתב מאומה על אודות תלמודי התורה, והתבטא בזה הלשון: “אם כן, בשביל מה בכלל צריכים את אצבעות הידיים?…” • בשבת פרשת בלק תנש”א, לפני 21 שנה, דיבר הרבי מלך המשיח בכאב על כך שלמרות כל מה שעורר את אנ”ש שצריכים “לחיות משיח” – זה לא מתקדם. “עס קומט אָן
בתקופת מאסרו של הרבי הריי”צ כאב הרבי על כך שחלף זמן בו לא כתב מאומה על אודות תלמודי התורה, והתבטא בזה הלשון: “אם כן, בשביל מה בכלל צריכים את אצבעות הידיים?…” • בשבת פרשת בלק תנש”א, לפני 21 שנה, דיבר הרבי מלך המשיח בכאב על כך שלמרות כל מה שעורר את אנ”ש שצריכים “לחיות משיח” – זה לא מתקדם. “עס קומט אָן שווער” • הרב נפתלי אסטולין במאמר מחשבה חסידי בבואנו מחג הגאולה י”ב-י”ג תמוז
בתקופת מאסרו של הרבי הריי”צ, כאב הרבי על כך שחלף זמן בו לא כתב מאומה אודות תלמודי התורה, והתבטא בזה הלשון: “אם כן, בשביל מה בכלל צריכים את אצבעות הידיים?…”
אמירה כזאת, כאשר יוצאת היא מפיו הקדוש והטהור של הרבי, שאינו אומר דבר לשם גוזמא, אלא אמת לאמיתתה – מזעזעת כל חסיד באשר הוא. אבל מעבר לזעזוע, עלינו להתבונן במשמעות הדברים, וללמוד מהן הוראה בעבודת ה’ בכלל, ובענייני משיח וגאולה בפרט:
כידוע, אחת הסיבות העיקריות למאסרו של הרבי הריי”צ, היה עיסוקו המתמיד בהקמת תלמודי תורה בכל רחבי ברית המועצות. על אפם וחמתם של אנשי הייבסקצייה, הקים הרבי מאות רבות של תלמודי-תורה מחתרתיים. הרבי עסק באופן ישיר במשלוח חסידים לאותם מקומות, וגם הרבה לכתוב מכתבי עידוד וחיזוק לחסידים המתעסקים בכך.
באותה תקופה, הרבי ראה בעניין זה – חינוך התשב”ר – את אחד מענייניו הכי עיקריים. באחת ההתוועדויות בתקופה ההיא, השתתף החסיד ר’ יצחק הורביץ הי”ד – שכפי הידוע היה ענק בתורה, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר, הודות לשקידתו העצומה יומם וליל על התורה והעבודה, אשר לכן דבק בו הכינוי ‘ר’ איצ’ה דער מתמיד’, כל זאת בד בבד עם התקשרותו האיתנה לרבו. פנה אליו הרבי הריי”צ ואמר: “הערט זיך איין, איצ’ה: טוסטו אין תשב”ר – ביסטו מיינער, און טאָמער ניט – בסט טאקע איצ’ה, אָבער ניט מיינער”… [= הקשב ושמע איצ’ה: אם הינך עוסק בתשב”ר – הרי אתה שלי, ובאם לאו – אמנם אתה איצ’ה, אבל אינך “שלי”…].
אבל גם לאחר שיודעים כמה השקיע הרבי הריי”צ בעניין זה – קשה להבין, מה כל כך נורא אם עברו כמה ימים או אפילו כמה שבועות שלא כתב בעניין של תלמודי תורה? האם אין עוד דברים אחרים שעליו לפעול בידיו, עד שהוא יכול להוציא מפיו כזה ביטוי מזעזע “בשביל מה בכלל צריכים את אצבעות הידיים?…”?!
המכתבים של הרבי - המנוע שהפעיל את המערכת
איננו ‘מבינים’ בעניינים של הרבי, אבל גם בנוגע לתניא נאמר, שאם יש פירוש שמוסיף בעבודת ה’ – אפשר לאומרו. ולכן אכתוב להלן את הרהורי לבי בנושא זה:
מסירות נפשו של הרבי הריי”צ על חינוך התשב”ר, התייחדה בכך שהיא הייתה לגמרי למעלה מטעם ודעת, אפילו טעם ודעת דקדושה. הרבי מלך המשיח דיבר על כך כמה פעמים בשיחותיו, שעל-פי ‘נגלה’ בהחלט יש מקום לומר שלא היו צריכים למסור על כך את הנפש. וכפי שאכן נהגו יהודים רבים וטובים, ביניהם רבנים ותלמידי חכמים.
אבל הרבי הריי”צ התנהג באופן שלמעלה לגמרי מטעם ודעת. מסירות נפש ללא גבולות.
החידוש העצום הוא, שהרבי לא הסתפק במסירות נפשו הפרטית, אלא עורר ודרש מכלל חסידי חב”ד לצעוד יחד עמו בשביל מסירות הנפש הזאת, הבלתי-הגיונית בעליל.
שמעתי מהרה”ח ר’ אברהם (דריזין) מאיור, שפעם הורה לו הרבי לנסוע יחד עם חסיד נוסף ללמד ב’חדר’ מחתרתי בעיר מסויימת, כאשר רק ימים ספורים קודם לכן אסרו שם את המלמד והרגו אותו!
ר’ אברהם פחד לנסוע לשם. על עצמו הוא כבר לא חשב. הרבי עורר בהם את נקודת המסירות נפש, כך שזאת לא הייתה הבעיה. החשש שלו היה, מה יהיה גורל ילדיו, אם וכאשר ייתפס ויישלח לארץ גזירה, או יהרג ר”ל. הוא ידע היטב עד כמה קשה לשרוד רוחנית ברוסיה, והיה ברור לו מה המשמעות של ילדים ללא אבא מכוון ומדריך.
הוא הביע את חששו לפני מזכירו של הרבי, הרה”ח ר’ חאטשע פייגין, והלה נכנס לרבי הריי”צ והעביר את תוכן הדברים. אמר לו הרבי הריי”צ: אינני מבין מדוע הם מפחדים – כאשר הלב אינו מפחד, כיצד מפחדים האברים?
ומכיוון שכאמור מדובר במסירות נפש ללא גבולות, ללא טעם ודעת אפילו דקדושה – לכן היה צורך בעידוד תמידי מהרבי, כי ללא הכוחות שהרבי הזרים לחסידים, הם לא היו יכולים לעמוד בזה!
המכתבים של הרבי, היו סם החיים של כלל החסידים ברוסיה. זה היה המנוע שהפעיל את מערכת מסירות הנפש בכל רחבי האימפריה הסובייטית.
ולכן, כאשר חלפו כמה ימים שהרבי לא כתב מכתבי עידוד וחיזוק להקמת מוסדות החינוך – הוא בהחלט הרגיש שאין משמעות לאצבעות ידיו…
לא מספיק לדעת. צריך ללמוד שוב ושוב, עד שייכנס ללב!
ב”שער היחוד והאמונה” שואל אדמו”ר הזקן מדוע כתוב “וידעת היום והשבותך אל לבבך”, לכאורה מספיקה הידיעה בלבד שהקב”ה הוא האלוקים בורא היקום. מדוע צריך שהידיעה תהיה מאירה כמו “היום”, ועדיין לא יכולים להסתפק בכך, אלא צריך “והשבותך אל לבבך”?
ומסביר רבינו הזקן, שאילו היה מדובר רק באמונה שהקב”ה הוא בעל הבית היחידי בעולם – היה מספיק בידיעה בלבד. משל לאדם שמגיע למפעל גדול, ואינו יודע כמה אחראים יש למפעל הזה. הוא עלול לטעות ולחשוב שיש כמה אחראים, מכיוון שמדובר במפעל עצום. אבל לאחרי שמספרים לו שיש בעל הבית אחד, והוא לבד אחראי על הכל – הידיעה הזאת מספיקה.
אבל האמונה שאנחנו נדרשים לה, היא לא רק שהקב”ה הוא הבע”ב היחידי של העולם, אלא ש”אין עוד מלבדו”, שאין עוד מציאות מלבד ה’. שכל מה שאנחנו רואים, אין לו מציאות אמיתית, אלא כל מציאותו היא ניצוץ האלוקות המחיה אותו.
– כזה דבר, שאינו נתפס בשכל והיגיון – לא מספיק לדעת. צריכים ללמוד שוב ושוב, עד שהידיעה תהיה בהירה כאור היום (“וידעת היום”), וגם אחר-כך צריכים להמשיך ולהעמיק בעניין, בבחינת “והשבות אל לבבך”.
ורק כאשר לומדים חסידות, עוד מאמר ועוד מאמר, אפשר להגיע קצת להבנה והרגשה שהמציאות האמיתית היא האלוקות, ועד ש”אין עוד” מציאות אחרת מלבד האלוקות.
מסירות נפש כזו, זקוקה לתחזוקה שוטפת
כמו האמונה – כך גם במסירות נפש:
כאשר מדובר במסירות נפש ‘רגילה’, המחוייבת על פי תורה – יש בכוחו של כל יהודי להגיע לזה, וכפי שראינו בפועל במהלך הדורות, שאפילו יהודים פשוטים, ועד לקל שבקלים, היו מוסרים את נפשם על קידוש ה’.
אבל כאשר מדובר במסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, ואפילו טעם ודעת דקדושה – כנ”ל – אין בכוחו של בן אנוש רגיל להגיע לזה. גם החסידים הגדולים ביותר, לא היו מגיעים לכזאת מסירות נפש, אלמלא החיזוק התמידי שקיבלו מהרבי.
ומכיוון שהרבי הוא לב כלל ישראל, וכפי שהרבי עצמו התבטא שכאשר הלב אינו מפחד, האברים לא צריכים לפחד – הרי כדי שהאברים ירגישו את הלב, צריך להיות הזרמה תמידית של הדם מהלב אל האברים.
זה היה התוכן הפנימי של מכתבי הרבי בעניין תלמודי התורה – לא היו אלה מכתבים טכניים בלבד, אלא זו הייתה הדרך של הרבי להזרים את כוחותיו העל-טבעיים, שאיפשרו לו למסור את נפשו למעלה מטעם ודעת – אל כל קהל החסידים.
ולכן, כאשר הרבי היה במאסר, ולא התאפשר לו לכתוב מכתבים בעניין התלמודי תורה – לא היה זה חסרון פרטי של כתיבת מכתבים, אלא חסרון כללי בהמשכת כוח המסירות נפש לכלל יהדות רוסיה! ועל כזה חסרון, התבטא הרבי באומרו “בשביל מה בכלל צריכים את אצבעות הידיים?…
לא מספיק לצפות. צריכים לחיות!
מה הלימוד וההוראה שאנחנו צריכים להפיק מכל זה?
השבוע, לפני 21 שנה, דיבר הרבי מלך המשיח בכאב על כך שלמרות כל מה שעורר את אנ”ש שצריכים “לחיות משיח” – זה לא מתקדם. “עס קומט אָן שווער”.
בפשטות, מדובר באותו רעיון: כאשר מדובר רק על הציפייה להתגלות המשיח, הרי זאת חובה יהודית בסיסית, שמספיק לעורר עליה כמה פעמים, וכל יהודי מאמין עשוי להתעורר בציפייה לגאולה. ואכן, לאחר שנים שהרבי עורר את העניין, לא היה חסיד חב”ד שלא ציפה לגאולה. גם מחוץ לחב”ד, הרבי ביקש בזמנו לפרסם את דבריהם של גדולי ישראל על חשיבות הציפייה לגאולה, וחזקה על כל יהודי ירא לדבר ה’ שנחשף לציטוטים אלו – שבוודאי התעורר בצפייה לגאולה.
אבל, בשנת תנש”א, החל הרבי לדרוש מהחסידים משהו הרבה יותר נעלה וגבוה, ובלשון הרבי: “להתחיל ‘לחיות’ בעניני משיח וגאולה, ‘לחיות עם הזמן’ דימות המשיח’ . . עד להנהגה בפעול במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה, שעומדים על סף הגאולה, ומראים באצבע ש’הנה זה (המלך המשיח) בא’”.
זה קשה מאוד, מכיוון שבעינים הגשמיות אנחנו רואים עולם כמנהגו נוהג, עולם של גלות, והרבי דורש שנתחיל לחיות כמו בימות המשיח.
ועל זה אמר הרבי, שהעצה לזה היא לימוד ענייני גאולה ומשיח.
אבל כמו שכדי להגיע למסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, צריכים עידוד וחיזוק מתמיד מהרבי – כך גם כדי ‘לחיות’ באמת גאולה ומשיח, צריכים לעידוד וחיזוק מתמיד.
ומכיוון שהרבי אמר שהדרך הישרה היא לימוד ענייני הגאולה – מובן, שלא מספיק בלימוד חד פעמי, או אפילו בשיעור קבוע פעם בחודש, אלא צריכים יום יום ללמוד ענייני גאולה ומשיח, בלי הפסק. כי רק כך אפשר להגיע למצב אותו דורש מאיתנו הרבי, שנחיה באמת את הגאולה.
וכפי שהרבי עצמו אומר באותה שיחה, שהלימוד בענייני גאולה צריך להיות “באופן של ‘דעת’ (‘שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק’) בענייני משיח וגאולה [ולכל לראש המחשבה וההתבוננות לידע ולהכיר שעומדים כבר בהכניסה לימות המשיח, ‘הנה זה בא’, כיוון שכבר כלו כל הקיצין, וכבר עשו תשובה, וסיימו כל ענייני העבודה בשלימות, ככל פרטי הדברים האמורים לעיל (סעפים ז’ ח’ בשיחה)”.
וכשם שאותה מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, הביאה ל”אתחלתא דגאולה” – כן הלימוד שלנו, באופן של יום יום ממש, בלי שום הפסק, ומתוך יגיעה והעמקת הדעת, עד שנתחיל לחוש ולהרגיש את הגאולה – הלימוד הזה יביא לגאולה האמיתית והשלימה, בהתגלותו המלאה של הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש!
מקהלת בית הספר באירועים אזוריים
כמו בקיבוצים ומושבים חקלאיים רבים, גם ביבנאל עורכים האיכרים וותיקי המושבה טקס הבאת ביכורים תחת הכותרת ‘עמק חלב ודבש’ לפני חג השבועות. זהו אחד האירועים החשובים בשנה בו נוטלים חלק מרבית תושבי היישוב לסוגיו. “מדי שנה קובעים את האירוע יומיים לפני חג השבועות”, מספרת הגב’ פרקש, “אבל השנה, בגלל ששבת יצאה בערב חג, נקבע האירוע על ידי המארגנים ליום שישי, שעתיים לפני שבת. היה ברור לכולם שהדבר יקשה על שומרי מצוות להשתתף. הצטערנו מאד, שכן מדובר בטקס מיוחד בו ילדי בית הספר שלנו פותחים את הטקס במופע תיפוף מרהיב. במשך זמן רב היינו בהתלבטות גדולה.
היה נראה לנו מופרך לצאת לשדות שעתיים לפני כניסת שבת, אך הרבי חשב אחרת. כשכתבנו על ההתלבטות לרבי, קיבלנו תשובה על ניצול ההשפעה. המכתב כולו היה כתוב באידיש חוץ משתי מילים שהיו מודגשות בעברית: מסירות נפש.
התייעצנו עם הרב המקומי ואף הוא היה בדעה שכדאי להתאמץ כדי לעודד את עריכת האירוע לא במהלך השבת. מיד הודענו למארגנת שאנחנו נשתתף למרות הקושי. הכנו את הילדים למופע וביקשנו שיבואו כבר עם בגדי שבת.
“המנחה פתח את האירוע בדברי ברכה ושילב בדבריו דיבורים על תיקון ליל שבועות. מושגים יהודים מובהקים מעולם לא קיבלו דגש באירועים אלה. תמיד ההתמקדות הייתה בעניין ביכורים, טלאים, גדיים ודבש.
“כשהוזמנו הילדים לבמה, הודיע המנחה שהוא מזמין לבמה את נערי חב”ד שהם הקשר בינינו לבין מה שלמעלה. אנשים מאוד העריכו את השתתפותנו. ילדי המקהלה עלו לבמה עם השיר ‘אם אשכחך ירושלים’. בקהל נכחו למעלה מאלף איש. בגלל ההבנה שהדתיים לא יבואו, התאמצו אפוא משפחות האיכרים להגיע. החשש הכי גדול היה שהאירוע יגלוש לשבת. כמה התרגשתי לקבל טלפון מהמארגנת רגע לפני הדלקת נרות שהיא כבר בבית. הבנתי שהיה חשוב לה לעדכן אותי שהאירוע ננעל בזמן, כך שלא היה חילול שבת”.
ה’סיום’ המרגש של הנשים
במשך שנים ארוכות מתקיים ביבנאל שיעור שבועי בתניא בקביעות. בשיעור לומדות הנשים את ספר התניא לעומק. בשנים האחרונות עבר השיעור מבית משפחת פרקש לבית אחת המשתתפות, מורה בבית הספר ‘נפתלי’ שהוא בית ספר לא דתי. אותה מורה מתקרבת אט אט ועל אף שלא נראית בחיצוניות כשומרת תורה ומצוות, הרי שהיא מקפידה להעביר רעיונות בחסידות ובפרשת שבוע בפני תלמידי כיתתה.
באחת השנים סיימו הנשים בשיעור את הלימוד בספר של בינונים וערכו סיום משולב עם התוועדות י”ט בכסלו. במהלך השיעור כתבו לרבי כמה ממשתתפות השיעור ושאלו באיזה חלק להמשיך את הלימוד – שער היחוד והאמונה או אגרת התשובה. תשובת הרבי הדהימה את כולם והתקבלה בכרך כ”ב, מכתב ח’תרכו:
. . בנועם קבלתי הידיעה אשר בימים הקרובים מסיימים ספר תניא קדישא חלק ראשון.
ובודאי ע”פ סגנון הידוע “מתכיפין התחלה להשלמה”. יתחילו תיכף חלק שני, הוא שער היחוד והאמונה (והקדמתו).
וכתוכן סיום חלק הראשון: כי ה’ אלקיך אשר אוכלה הוא וכמ”ש במ”א,
– ואולי י”ל שהכוונה בזה לד”ה כי ביום הזה יכפר (לקוטי תורה ר”פ אחרי) -
אשר המשל דאש אוכלה הוא, שכמו שהאש אינו נתפס להקרא בשם אור ואש כלל ואינו מאיר למטה כי אם ע”י שנאחז בדבר גשמי וגם “אוכל” ומכלה אותו – וכן הוא ג”כ בנוגע לה’ (שנעשה) אלקיך (כחך וחיותך), אשר מאיר ומתגלה למטה ע”י תרי”ג מצות דוקא, כמבואר בקצרה ג”כ בסיום פרק ג”ן, הוא סיום חלק הראשון,
והרי זה ג”כ תוכן ענין ספירת העומר, עומר שעורים מאכל בהמה, היא נפש הבהמית אודותה מדובר בסיום חלק הראשון, אשר על ידי הספירה (שענינה – כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל, היינו) התהפכות נפש הבהמית ועד שנעשית במדריגת אדם, אתם קרוים אדם ע”ש אדמה לעליון, היא נפש האלקית, חלק אלקה ממעל ממש,
וכמו שהי’ בספירה זו בפעם הראשונה, בצאת בנ”י ממצרים, שהוציא נשמותינו מהס”א ר”ל וקרבנו ודבקנו בשמו ממש והוא ושמו אחד (עיין תחלת ח”ב דתניא)
שזהו שבגמר עבודת ספירת עומר שעורים – מקריבים מנחה חדשה מחטים דוקא, מאכל אדם (כמבואר הענין בכ”מ),
יהי רצון אשר הלימוד האמור גם יביא לידי מעשה, אשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס”ו.
זאת עבודת ה’ במילי דשמיא, ובמילי דעלמא ישתכח יתיר בברכת ה’, וכל הקרוב קרוב – קודם לברכה.
דידן ד’הרשת’ – נצח!
בזמנו של הרב פריימן לפני שמונה עשרה שנה, רצו חסידי ברסלב שהגיעו להתגורר ביבנאל את מבני בית הספר. “הם טענו שאצלנו כמות התלמידים פחותה יותר מאשר אצלם ועל-כן הם דרשו את המבנים”, מספר הרב פרקש. “כל טענותינו שאצלנו לומדים ילדים מכלל האוכלוסייה ולא רק בני קהילה מגזרית, נפלו על אוזניים אטומות. כשדרישתם לא נענתה, פנו לבג”ץ.
“יום הדיון נקבע לבוקר יום תשעה באב. בעיצומו של יום יצא הרב מאיר פריימן, מנהל ה’רשת’, לירושלים כדי לייצג את האינטרס של ‘רשת אהלי יוסף יצחק’. במהלך הדיון שאל השופט: ‘אם שני הצדדים נחשבים כחרדים, מדוע שלא ילמדו יחד? תשובת המשיב מטעמם הייתה ‘מכיוון שחב”ד אינם נחשבים כדתיים מספיק’… לאורך כל הדיון עמד הרב פריימן על רגליו ובשלב מסוים פנה אליו השופט ושאלו מדוע הוא אינו יושב. הרב פריימן הסביר שעל פי ההלכה, לפני חצות היום אסור לשבת על כסא ויש לשבת על הארץ או לעמוד. מששמע השופט את דבריו, ביטל את דברי העותרים ואמר: ‘אתם טוענים שהם פחות דתיים?…
“לפני שש שנים טענו באותו חוג בשנית שמגיעים להם מבני בית הספר במקום הקרוואנים בהם למדו. המועצה המקומית נטתה לתמוך חלקית בבקשתם וביתרה את בית הספר לשני חלקים על ידי גדר הפרדה, כאשר חלק מהמבנים יהיו של חב”ד והחלק השני לילדי אותו חוג. ביום שלפני פתיחת הלימודים בשבוע של פינוי גוש קטיף נקבע המשפט. התחושה הייתה קשה. ייצגו אותם שלושה עורכי דין. הגענו להשיב בכוחות עצמנו מצוידים בברכת הרבי באגרות קודש ש’יד החסידים תהיה על העליונה’.
“עורכי הדין שלהם פתחו את הדיון בתיאור עד כמה המוסדות שלנו נחשבים כארמונות פאר מול הקרוונים העלובים שלהם. כשהגיע זמננו להשיב, ענינו שאנו תומכים בכל לב שמשרד החינוך יבנה בעבורם מבנים חדשים אך לא על חשבוננו. בשלב מסוים שאל השופט מה הבעיה בקרוואנים? ועורכי הדין הסבירו שברבות השנים הם ניזוקו. שאל השופט: מדוע לא משפצים? והם ענו שהעלות גבוהה. כשהגיע תורי להשיב, הפניתי את תשומת לב השופט לגלריית עורכי הדין, ואמרתי: בעלות של השכרתם יכלו לשפץ את הקרוואנים… השופט צחק ודחה את עתירתם. הרגשתי שהרבי שם את המילים בפי וגדר ההפרדה הוסרה”.