“גלות החל הזה” – הכל החל בצרפת, ושם הכל גם מתחיל להיגמר • רעיונות ומחשבות בעקבות

“גלות החל הזה” – הכל החל בצרפת, ושם הכל גם מתחיל להיגמר • רעיונות ומחשבות בעקבות הטרור שפקד את צרפת, והתאסלמותה של אירופה, כצעדים ענקיים לקראת הגאולה האמתית והשלמה • עד מתי קץ הפלאות?!. מאת רחל שאבי

בשיחתו משבת פרשת וישב תשנ”ב, הציב הרבי את צרפת במרכזה של שיחה הדנה בייעודו העתיק של עשיו: להתברר.

במילים פשוטות מעיד שם הרבי כי תמה עבודת הבירורים של עשיו. אפילו ההמנון אבד להם, וממילא נגמרה האמנציפציה (מתן שוויון זכויות) ותמה החופשה הזמנית מאלוקים שלקחו לעצמם הצרפתים.

בדומה למצרים שנותרה — כלשונם העדינה של חז”ל — “כמצולה שאין בה דגים”, כך — אם נתרגם את המסר ללשוננו המחוספסת, ניתן יהיה לומר שצרפת נושאת דגל הכפירה, ובעצם אירופה והמערב כולו כפי שמוכרים לנו, נגמר הסיפור שלהם.

ולמה סיפור? כי לכל אחד יש סיפור שהוא מספר לעצמו. סיפור שהוא תפיסת עולם סובייקטיבית (תפיסה הלוקה בהעלם, דמיונית ברובה). היחס בין ה”סיפור” לבין האמת האלוקית שהיא מה שמתרחש באמת, הוא קלוש.. בחסידות קוראים לזה — דעת תחתון, ובתנאים מסוימים יש לזה קצת מקום, זמני.

הסיפור של עשיו היה תמיד “כוחי ועוצם ידי”. מעוצמתו המוחצת של האימפריאליזם הרומאי דרך כוחנותה האלימה של הכנסיה ועד להשלטת הצדקתן המוסרית(?) של הדמוקרטיות, הם האמינו תמיד בעצמם.

אלוקים, כך הם חשו, נועד בעבורם, והיה שם (במקרה הטוב) בשביל לברך את אמריקה.

על חרבך תחיה

הקשר המיוחד של יצחק אבינו לעשיו העניק לו עמידות של ברזל. גם יעקב אבינו הבין שזה לא פשוט כפי שחשב בתחילה, וכנראה שיקח יותר זמן (“ואנכי אתנהלה לאיטי”), אבל לא תיאר לעצמו כמה זמן — עד שהתעצם לגלות את קץ הזוועות לבניו המתוחים שעמדו סביב מיטתו, ואיבד את רוח הקודש. כי זה היה כל כך נורא, ולא נראה כמו משהו שעומד להסתיים אי פעם.

שלשת אלפים וחמש מאות שנים אחר כך, עדיין נאלץ אדמו”ר הזקן לנוס מזה כמו מאש. התמודדות ישירה עם להב הברזל הממורט של עשיו לא באה בחשבון. האדמו”ר הזקן הצליח להדוף את השפעתו של נפוליאון על רוסיה, ודחייה זו הייתה משמעותית מאד כי היא אפשרה לתהליכים להתחיל. בזמן הזה קרו המון דברים. זו היתה תחילת התקופה המואצת מכל מה שידעה האנושות מעודה.

ההתפתחויות הן כה מובהקות, עד שאי אפשר שלא לראות, כי לראות ניתן בשתי דרכים. האחת — בעיניים עצומות. והאפשרות השנית היא לפקוח את העיניים, ואז רואים.. טפטוף. זעיר פה זעיר שם עד שצריך היה שעון מעורר כדי לשים לזה לב בכלל. פה ביקור קצרצר בצרפת ושיחה עם איזה יונגרמאן אלכוהוליסט ומהמר, שם אמירת מאמר והדפסתו. כאן התארגנות קהילה יהודית קטנה של מהגרים ופתיחת בית ספר לילדיהם, ובהמשך מוסד חינוכי שקוראים לו ישיבה.

ובמקביל (ועכשיו בעיניים עצומות:) דוהר העולם לקראת ההתעצמות האדומה. נסיקה אידאולוגית וצבאית מואצת וסחרור דמוקרטי, קומוניסטי ופשיסטי שסוחף את כולם למלחמות עולם איומות, חמות וקרות. מתפתחים כלי נשק להשמדה המונית שאפילו ממציאיו לא חלמו על התופת שתשתחרר ממנו. המדעים המדויקים והטכנולוגיה מזנקים עד השמיים, ומריצים את האנושות בתוך כמה שנים מסוס ועגלה לטיסות חלל. מחשבוניית חרוזים למחשבי–על דיגיטליים. ומה שדרסטי עוד יותר — תקשורת המחשבים נרקמת כמעט מאליה. בתרחיש לא מכוון ולגמרי לא צפוי, הופך עולם גדול, שסוע ורווי שנאה וסבל, לכפר הגלובלי, הידידותי.

עשיו קורן מנחת ונראה בשיאו של כל הזמנים. חזק מאי פעם. חובק עולם. השוק האירופאי – משותף. יפן רוסיה וסין מצטרפות לחגיגה. אחריהן גם הודו וברזיל.

הוא שאנן. כבר איננו צריך לטרוח להילחם כדי להשיג או לשמר את הטוטאליות. עשיו מניח את החרב במוזיאון.

ודווקא עכשיו — זה מגיע.

ספק בזחילה ספק התגנבות יחידים, משום מקום — ומה שמבהיל יותר — לכל מקום, חמקמק כמו שועל מתחת לגדר והיישר אל תוך הלול מלא בתרנגולות מדושנות שאננות. הם הגיעו מסכנים. פליטים מאפריקה מורעבים מאסיה ומהגרי עבודה.

הם התיישבו בשקט פה ושם, מתרבים בקצב הטבעי. מלכתחילה לא היתה להם כוונת השתלטות, אבל מזלייהו חזי. ומזליהו ישב גם הוא בשקט עד שבטרמינולוגיה המדעית קוראים לזה סינגולאריות. נקודת האל–חזור. עד שהמהפך עצמו פשוט כבר היה שם וחיכה רק לאיזה ניצוץ שיצית את חבית הנפט הגולמי. מה שמדהים, שגם אחרי שהחלה סדרת הבומים — הם עדיין אינם שמים לב.

הפיגוע במגדלי התאומים לא עורר באירופה את המודעות למה שזחל כבר אז לעבר הלול שלהם. הם לא שתו את ליבם למשמעותן של סטטיסטיקות עוקבות שהראו בבירור כי השם הנפוץ ביותר לבנים בבריטניה הוא ‘מוחמד’. שכל תינוק שני שנולד בשוודיה הוא מוסלמי. שיותר מעשרה אחוזים מאוכלוסיית צרפת הם ערבים, ואם מביאים בחשבון את קצב הילודה הטבעי שלהם לעומת מאזן הילודה השלילי בגרמניה, למשל, הרי שבעוד שנים לא רבות יהיה שם רוב דמוקרטי מובהק שונה מאד. שבמחוזות שלמים בגרמניה דוברים רק ערבית. מהומות הרחוב האלימות שפרצו בצרפת ובלונדון לפני זמן לא רב, פורשו כתסכול מסיבות סוציאליות וכלכליות.

גם עתה, לאחר הפיגוע במערכת העיתון הצרפתי, עדיין מדברים שם על “כמה חולי נפש קיצוניים”, כאשר אף לא תחנת טלוויזיה אחת בצרפת מעזה להשתמש במונח “טרור אסלאמי”. וזאת למרות שמיד אחרי הפיגוע זוהו ברשת עשרות אלפי תומכים במחבל שהתגאו בכך שיקראו לילדיהם בשמו.

לאחר הפיגוע בצרפת טען ליברמן כי “האירופאים טרם הפנימו את הבעיה המרכזית שלהם”. הוא התכוון להמנעותם העיקשת מפעולות מתבקשות של מניעה מודיעינית ומשטרתית נגד ג’יהדיסטים פוטנציאליים שאמורה לזהות ולנטרל אותם לפני שהם מפגעים (אהה, חפים מפשע…); פעולות בנוסח מבצעי הפינצטה הזהירים של ארץ ישראל שהאירופאים מתמהמהים להתחיל בהם, בעיקר משום סירובם לעזוב את דבקותם המוסרית העמוקה בהבחנה המסורתית שבין “טרור” (כשזה פוגע בהם), לבין ה”סיכסוך הישראלי פלסטיני” (כשרק יהודים נפגעים מאותו הדבר). זו הייתה הסיבה שבשאנז אליזה לא אהבו את השתתפותו של נתניהו בהפגנה שלהם.

אחרי שכל הסוסים ברחו מן האורווה

יש בזה משהו, אך גם ליברמן עדיין איננו יודע ש”הבעיה המרכזית” של הקליפות היא פעולתו של משיח בעולם. היא שמאיצה את בירורו וממילא את החלדתו והתתפוררותו הפנימית של עשיו בעשרות השנים האחרונות. מי שכן שם לב לתהליך הפנימי היה אלכסנדר סולזניצין הרוסי זוכה פרס נובל 1970 שדן בכך במאמר שפרסם תחת השם: “המערב איבד את אומץ לבו.” הוא לא היה יכול לדעת אז שבתוך זמן לא רב תתפורר גם אמא רוסיה, ומאותה סיבה בדיוק, שעשיו מאבד את עצם עצמו…

הפשיסטים של אירופה ינעלו בסוף את דלתות האורווה, זה בטוח, אבל לא לפני שאחרון הסוסים כבר ברח. או מה שמדויק יותר — האורווה תינעל כשהיא מלאה שועלים. נראה אותם מסתדרים עם זה. נראה את אירופה הנאורה מטיפה לעצמה כפי שגינתה את ארץ ישראל כמשתמשת בשיטות דיכוי ברוטאליות נגד לוחמי חופש פלסטינים. דורשת ללכוד בעדינות רוצחים צמאי דם מבלי לסכנם חלילה על מנת להעמידם בנימוס לדין, תוך שמירה קפדנית על זכויות האדם, ראה תקדים אמריקה משליכה את שרידי הפגר של בן לאדן לכרישים מבלי לטרוח לזהות אותו כלל.

אבל גם באיי הים הם מבולבלים כהוגן. תעיד תגובתם המגומגמת ל”שימוש בנשק לא קונבציונאלי” ורצח מסמר שיער מאות אלפי אזרחים בפקודת אסד. השוטר של העולם נרדם בשמירה. לעשיו כבר אין כוח לעמוד על הרגליים. ההמנון שחזר הביתה עם הניצוץ, הותיר את בית עשיו כקש שאין בו כלום. לא אומץ ולא עמוד שדרה. וכל כך אין בו כוח עד למאזן ילודה שלילי.

ועתה לא נותר לישמעאל אלא לבסס את אחיזת כפות רגליו. רגל אחת באירופה והשניה מעבר לאוקיינוס על אדמת אמריקה, והנפט זורם בעורקיו.

חלום לא באספמיה

נבוכדנצר חלם חלום ו–שכח אותו. ותיפעם רוחו. חכמי בבל הגיעו מיד בריצה. כאשר שמעו במה מדובר (לפתור חלום שאיש אינו זוכר) לא ידעו אם לצחוק או לבכות, ואמרו למלך שאין בעולם חכמה שכזאת. אבל בלקסיקון של המלך המאד אסרטיבי הזה לא היו מילים כמו “אין” או “אי אפשר”, ונאלצו החכמולוגים להודות בתוגה שפעם, בבית המקדש של היהודים שבירושלים, אכן היו חכמים כאלה.

“ואתם יעצתם לי להחריב אותו!” שאג נבוכדנצר, תוך שהוא חושף באחת את שורשיה הרקובים של האנטישמיות לדורותיה, ואמר בזעפו להשמיד את כל חכמי בבל.

כמשה מול פרעה, כך דניאל לפני נבוכדנצר — עומד הנביא לעומת המלך ומתווה בפניו את קץ האימפריה.

הפסל הגדול שראית המלך בחלומך הוא מבנה הלעומת–זה של האנושות (פסל מלשון פסולת. מה שטפל). ראש הזהב הוא בבל, הממלכה שלך. לא, אתה לא תמלוך לנצח.. אחריך יהיו כאן אחרים. חזה וזרועות הכסף הן פרס ומדי. אחר כך ירכיו של נחושת זו יוון. ואז — ושוקיו של ברזל היא — געוואלד — אדוני המלך! “ומלכות הרביעית תהיה תקיפה כברזל שתמעך ותרוצץ את כל העמים” היא מלכות רומי שגם יעקב אבינו שנחרד לא הצליח לראות את קיצה וגם לא דניאל הרועד “עד מתי קץ הפלאות”?! ולא הבין את דברי המלאך שנשלח “להשכילך בינה” (דניאל פ ט, כב). וכמה זמן, אלוקים, כמה זמן זה “שבועים שבעים נחתך על עמך.. להשיב ולבנות ירושלים עד משיח נגיד, שבועים שבעה ושבועים” (שם פרק כ”ד כ”ה) “ואני עמדתי מרעיד.. ואני שמעתי ולא אבין. ואומרה אדוני, מה אחרית אלה?”

ונענה “כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ”, ולא עד בכלל כי בעת — קץ כל ילד יתרגם לך ששבעים שבועים זה סבן סבנטי בגימטריה ‘ופרצת’; זאת אומרת, צרפת, שמשם “גלות החל הזה” כלומר שם היא התחילה, ושם היא גם תתחיל להיגמר. לא הם לא יכלו להבין אז עד מתי, אבל רמז הם כן קיבלו. רמז ברור.

חרס הנשבר

“וירמוז מה שראית ברזל מעורב בחרס וטיט, ומה שראית הרגליים (הכפות) והאצבעות חלקם חרס”. והחרס הנשבר הזה הוא מלכות ישמעאל המרוסקת כפי שנצפית באחריתה המבישה של רומי. רסיסי “ארגונים” ושרידי מדינות מתפוררות נטולות זהות לאומית מוגדרת. לא אימפריה קלאסית, לא מדינה מסודרת, לא אומה אחת, לא תרבות מוגדרת, ללא צבא משמעותי או ממושמע. רק חבורות מקומיות, שבטים ו”ארגוני” טרור שהם כנופיות רוצחים בעלות אידאולוגיה מעורפלת ונשק גנוב. מתפצלות ונוצרות מחדש סביב דמויות כריזמאטיות מזדמנות. בקיצור מלכות–לא–מלכות — ידו בכל ויד כל בו, ובעיקר יד איש באחיו טובחים ושוחטים זה את זה ואת כל מי שאפשר ללא הבחנה.

הפילוג המטורף (300 “ארגונים” איש ידו בעורף אחיו רק במה שהיה פעם סוריה! מאות שבטים עוינים זה לזה במה שהיה עד לא מזמן לוב, עיראק, תימן, לבנון — איפה לא? הכל מפורק) מתבטא בנבואה בדמות החרס ששבירתו היא תקנתו ובחלוקה לעשר בהונות. עשר הוא המספר השלם שמבטא שלא יכול להיות יותר פילוג ופיזור מזה. ה”חאליפות” האסלאמית היא הגשמת שיא הפרוד ומבשרת את מימושו הפוליטי של היעוד “ויתפרדו כל פועלי אוון”. כשלעצמה החאליפות היא נטולת משמעות ומשמשת רק כסמן של התפרקות וסוף ההיסטוריה של אומות העולם.

אגב, אפילו שמה בערבית משמעותו — החלפה, משורש חלף (עם הרוח).

אז איפה אנחנו עומדים עכשיו?

“שאנשי המלכות הזו (רומי) ינסו להתאחד עם עמים אחרים (ערבים) ולא יצליחו, כשם שהברזל איננו מתאחד עם חרס” (פ”ב מג). כי עם כל הכבוד לנפוליון בסוף האמנציפציה, לא הצליחה לו. האוכלוסיה הערבית שוות הזכויות איננה מעוניינת בערכים המקודשים לדמוקרטיה המערבית המנוונת. לגמרי לא. הם לא רוצים להתאחד איתה, אלא להשמיד אותה. ידיו של עשיו כבולות באזיקי החוקה הדמוקרטית שלו עצמו וחרבו החלודה מתפוררת.

וזה מה שקורה עכשיו ברומי: אירופה נגמרת.

מלכות הרביעית שוקעת בטיט, החרס מתפורר אל שרידי הברזל החלודים ושניהם מאיימים לקרוס תחת משקל הדינוזאור העתיק. המחשבה ההגיונית היחידה שעשויה להתעורר למראה כרעי התרנגולת המקרטעים והמופרכים היא רק איך החזיקה התשלובת הלא סבירה הזו מעמד עד עכשיו?

הביתה

“ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם ליהודים”. לא מעט גבות הורמו בפליאה למשמע הקביעה הזאת, שנאמרה בעיצומו של מטר סקאדים. אך דבר מדבריו לא נפל ארצה, והנה זה בא: בשנה האחרונה נרשם שיא של עליה מצרפת. 7000 נפש נקבצו ובאו לך. בימים אלה מתמודדים במשרד הקליטה והסוכנות עם גל פניות שטרם ראינו כמותו. במשרדים עוסקים עתה בהסרת חסימות ביורוקראטיות אחרונות והכל מתנהל בבהילות תוך תחושה שמדובר ח”ו בגל של פליטים.

מה קרה? צרפת היא הסנונית הראשונה. כי עיקרון המנוף מחייב להרים את הכל תוך אחיזה איתנה בתחתית דווקא, במקום הכי נמוך. בכל הקשור לגאולה הרביעית — קובע הרבי — המקום הזה הוא צרפת.

אז לא בגלל שהפרובאנס כבר לא שליו. פשוט, 7000 איש הצביעו ברגליים שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם ליהודים, והתמיהה היחידה שנותרה היא — איך אפשר שלא לראות זאת?! כי גם תוך מרוץ הבזקי החדשות של העקבתא — זה טרם יוצא וזה בא (שתי הממלכות האחרונות) צריך להבחין שנפל דבר. ה–דבר שחיכינו לו מאז לידתנו המוזרה — וידנו אוחזת בעקב אחינו היקר. ידענו שזה יגיע אבל לא מתי, כי הדברים נסתמו ונחתמו עד עת קץ שזה ממש עכשיו. קץ הפלאות הגיע, ובדיוק כפי שהרבי אמר — זה כתוב בעיתונים. הם כתבו בעצמם שההפגנה הגדולה והעצובה היתה הפגנת אבל על צרפת שאבדה. צרפת שהייתה ולא תהיה עוד.

ומה עכשיו?

בדיוק כמו שהרבי אמר. “ובימיהם של המלכים האלה” (נקודת המגע ההזויה של עשיו עם ישמעאל שזה (כתוב בעיתונים!) ממש עכשיו), “יקים אלוקי השמיים מלכות אשר לעולם לא תישחת (ספרו לנו על זה…) ומלכותה לא תימסר מידה לעם אחר” (סוף עידן תחלופת האימפריות של אומות העולם. זהו זה. יותר — אין!). “היא תמעך ותשמיד את כל אלו המלכים” (האידאולוגיות והאיזמים יגמרו.. שבע מצוות בני נח יתפסו את מקומם. בפועל, רוב בני הניו אייג’ כבר מקיימים אותן היום רק עדיין בלי לדעת למה) “והיא תתקיים לעולמים. כפי שראית שמן ההר נעקרה אבן” (שם אלף בן “מטעם הידוע ליוצרה” תניא) “מעצמה, ולא בידי אדם, והכתה את הפסל ברגלי החרס שלו” (תהליכי “ההשמדה העצמית” שעוברים על ישמעאל החרס, מה שקורה בעולם הערבי — אינם תהליך טבעי. הוא מתנהל בכוחה של ישות הפועלת במציאות באופנים נשגבים, לא מוכרים).

“לא בידי אדם” — כוח שליטו האחרון והנצחי של העולם איננו כוח אנושי. הוא כוח אלוקי. “והפסל כולו קורס ומתפורר לאבק פורח. אז באה רוח חזקה ונשאה ופיזרה את האבק עד שלא נמצא עוד דבר ממנו בשום מקום (ברוך השם) והאבן שמעכה את הפסל הייתה להר גדול” (“והיא מלכות השם בידי מלך המשיח”) ומילאה את כל העולם.” (“עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות”) דניאל פ”ב.

וזה מה שישודר בעזרת השם, כבר במבזק החדשות הבא.