שום דבר לא הכין את יוני עטיה, אז נער תוהה, לחוויה המפוקפת של שהייה בת חמשה ימים

שום דבר לא הכין את יוני עטיה, אז נער תוהה, לחוויה המפוקפת של שהייה בת חמשה ימים בכלא טחוב וחשוך, אי שם באוקראינה. דוקא שם, בעומק המיצר, הוא יצא לגאולה.

לפני כחודשיים הוזמנתי על ידי בית חב”ד חברון להתוועד עם המקורבים והמבקרים. בין סיפור לתובנה, ניגון והפנמה, עשיתי אתנחתא מהתפקיד, והפכתי למשתתף בהתוועדות, משתתף בהאזנה.

ר’ יוני עטיה, בנו של ר’ ויקטור עטיה ויד ימינו בשליחות בעיר האבות, סיפר בגילוי לב ובטבעיות, על חוויה מטלטלת ומעוררת שהיתה לו בנערותו, כאשר כנער בן 15 ‘זכה’ לשבת בכלא אוקראיני חמישה ימים, שם, במצרים דמצרים, בשיא המשבר, הוא הכיר את עצמו ואת בוראו.

קרוב אבל רחוק

רשות הדיבור לר’ יוני:

בגיל 15 הייתי ילד ‘בלגניסט’ ברוך ה’. רק שלמרבה הצער, עשיתי לאבא שלי הרבה בעיות. הרבה שערות לבנות בזקן שלו - צמחו בזכותי.

יום אחד, פנה אל לאבא שלי מכר, חסיד ברסלב. הוא אמר לאבא שלי: “תן לי אלף דולר, ואני אחזיר את הבן שלך בתשובה”. אבא שלי קפץ על המציאה ואמר לו, “אתן לך אפילו אלפיים”…

אותו אדם פנה אלי וסיפר על יהודי אלמוני ש”נתן תרומה לטובת אנשים שעדיין לא היו באומן”, והוא שאל אם אני רוצה לטוס על חשבון אותו יהודי. ואני, נער בן 15, אמרתי “למה לא, בכיף”. ולעצמי חשבתי, למה לא? זו הזדמנות להכיר מקום חדש בעולם.

יחד עם עוד חבר, התחלנו לתור אחרי כרטיסי טיסה לאומן, כאשר למעשה אני לא מבין דבר וחצי דבר מהמשמעות של טיסה, מה נדרש כדי לצאת מהארץ, מהי הניירת שצריך להצטייד בה לפני הכניסה למדינה אחרת.

מישהו ששמע שאנחנו מחפשים כרטיסי טיסה, שאל מתוך התעניינות האם יש לנו דרכון? כשענינו שאין לנו, הוא לא הבין. “אז איך אתם רוצה לטוס?!”

פנינו למשרד הפנים כשבוע בלבד לפני ראש השנה. הפקידים ניסו להסביר לי שכדי להוציא דרכון, נדרשים כשבועיים ימים. אבל אני לא ידעתי לקבל ‘לא’. פשוט הצהרתי שאני לא זז מכאן עד שאצא מכאן עם דרכון. בניסי ניסים לא זרקו אותי מכל המדרגות, וכעבור שעה וחצי כבר הייתי עם דרכון ביד…

אני עם דרכון ביד, אבל בלי כרטיס. מה עושים? מישהו יעץ לנו לנסוע לשדה התעופה ולנסות להשיג כרטיסים ב’סטנד ביי’.

הגענו, ישנו שם בשדה התעופה ולבסוף אכן השגנו כרטיס ב–770 דולר. דרכון יש, כרטיס יש, רק ויזה חסרה. אפילו לא ידעתי שצריך לעשות ויזה.

בינתיים הגיע אדם שאמר “אספתי יותר כסף ממה שאני צריך לצורך הכרטיס”. הוא שואל לדעתי - נער בן 15, מה כדאי לעשות בכסף? ואני אמרתי לו: “מה לעשות? לך תקנה בירות לחבר’ה”.

וכך, אנחנו יושבים על הרצפה, אני עם גיטרה וערימת בקבוקי בירה סביב, ואנחנו ‘מתוועדים’. ערב ראש השנה, אני בשדה התעופה, אחי החב”דניקים טסים לרבי או בהתוועדות הכנה לתשרי אצל הרבי, ואני?

איפה אני ואיפה הם…

גיאוגרפית נמצא לא רחוק, אבל בנפש - אפילו לא מרגיש - כל כך רחוק.

שליח עוזר שליח

תוך כדי שאנחנו יושבים, הגיע מישהו והציע לעשות ויזה קבוצתית. כלומר, שכל אחד ישלם סכום כלשהו, והוא ילך לקונסול ויעשה לכולנו יחד ויזות. הסכמתי ואכן תוך כמה שעות הוא חזר עם ויזות לכל אחד מחברי הקבוצה.

אני עם הגיטרה ובירה, הראש נמצא ‘בעננים’, ומישהו פנה אלי בבקשת עזרה: “אני אתכם באותה קבוצה שהגישה בקשה לויזה, אבל הדף עם הויזה אבד לי. אתה יכול בבקשה לתת לי את הדף שלך, אצלם אותו ואחזיר לך? ואני בתמימותי נותן לו את כל התיק, עם הדרכון ועם המסמכים שלי כולם, “קח, תצלם ותחזיר. רק אל תפריע לנגן”.

עוברת שעה, עוברות שעתיים ומתברר שהבחור נעלם. אני מתחיל לחפש אותו, הדרכון שלי, הויזה שלי, כרטיסי הטיסה שלי אצלו. ואני, בבית הנתיבות רגע לפני טיסה ואין לי שום מסמך. אני מבין שהטיסה יוצאת ממש בעוד זמן קצר, והחלטתי להפעיל קשרים.

פניתי לשליח של הרבי בשדה התעופה, סיפרתי לו שאני הבן של ויקטור עטיה, שהכרטיסים והויזות אצל מישהו (לא ידעתי אז אפילו שהם נגנבו. עדיין הייתי תמים). השליח הפעיל את הקשרים, העביר אותי במהירות את כל הדרך עד שהגענו למטוס שעמד לצאת לקייב. שם, על המדרגות כבר, פגשנו את ‘מיודענו’. לקחתי ממנו את התיק ואת הדרכון והכרטיסים - והמאבטחים הורידו אותו למטה.

מה התברר? שאני עם הדרכון שלי אבל עם כרטיס הטיסה שלו בדרך לאודסה ולא לקייב. ‘שטויות’, אני חושב לעצמי. אני בטוח שזה כמו כרטיסיה של אוטובוס, מה זה משנה מה כתוב, מה זה משנה אם אגיע דרך קייב או דרך אודסה. העיקר ששילמתי.

היה זה יום חמישי בלילה, כאשר ראש השנה חל ביום ראשון בלילה וביום שני. עליתי על המטוס לאודסה. לפני הנחיתה מודיעים לנו להכין את הדרכונים ואת הויזות לקראת ביקורת הדרכונים. דרכון? יש לי. ויזה? ‘הדף לא עלי, אבל בטח רשום להם במחשבים שיש לי ויזה’, אני חושב לעצמי.

הגענו לאודסה, ואני מבין שהגעתי למדינת עולם שלישית. מהמטוס הובלנו אל פתח הטרמינל, בעגלה רתומה לטרקטור. עלינו כולנו על העגלה עד שהגענו לטרמינל. שם, כאילו הזמן עצר מלכת; כמו הצאר ניקולאי ‘שכח’ כמה שומרים. הם לא מבינים שום דבר, לא מדברים אף שפה חוץ מרוסית, ולא יודעים להשתמש בטכנולוגיה. לבדוק במחשבים? אין עם מי לדבר.

אני מנסה להסביר להם, והם לא מבינים או לא רוצים להבין. ניסיתי אפילו לשחד, אבל הם בשלהם: “נייעט ויזה”.

ירידה למצרים

ואז, החל בעצם המסע שלי למצרים, המסע אל הגלות הפנימית שלי - שממנה מתחילה הגאולה.

כולם היו לחוצים להגיע לראש השנה, טיסת ההמשך מאודסה היא הסיכוי היחיד להספיק להגיע לראש השנה לאומן. ואני, יושב ומחכה, מקווה שמישהו יעזור לי. נזכרתי ששניאור ויגלר היה אצלנו בשליחות בתור בחור, וכעת הוא שליח באודסה. ביקשתי מהם שיתנו לי לחייג לשניאור ויגלר.

השוטרים נתנו לי ספר טלפונים עב כרס של אודסה, והציעו לי לחפש את מה שאני צריך…

ניסיתי לבקש שלפחות יודיעו לשגרירות מה קורה איתי, אבל הם הסבירו שאין להם אפשרות להתקשר. הדרך היחידה - היא לשלוח שליח.

בינתיים, הציגו בפני שתי אפשרויות - או להיכנס למדינה ולהיכלא בעוון פלישה לא חוקית למדינה, או להיכלא בשדה התעופה עד שתהיה טיסה בחזרה לארץ ישראל. מתי הטיסה הבאה? אחרי ראש השנה, ביום רביעי. העדפתי את האפשרות השניה, להישאר בשדה התעופה.

כמה שוטרים אוקראיניים הקיפו אותי, וביקשו ממני להלוות אליהם לתא מעצר בתוך שדה התעופה. אנחנו יורדים במבנה, עוד קומה מתחת לאדמה, ועוד קומה, ועוד קומה, ועוד קומה.

הרגשתי כמו בסיפורי החסידים של פעם. כמו הרבי הריי”צ כילד במאסר. פתאום התחלתי להפנים את התחושה של החסידים שמסרו את נפשם, מה הם עשו ולמען מה? הם מסרו את חייהם למען אחרים, למען החזקת התורה, המשך הגחלת היהודית. כדי שעוד יהודי יוכל לקבל כוח לצאת מהמצרים שלו בעבודת ה’ - הם סיכנו את עצמם והגיעו בעצמם למצרים, למאסר, לגלות.

אנחנו צועדים בדממה, באפילה מוחלטת. עד שמגיעים לקומה שבה שורה של תאים. מכניסים אותי לתא שיש בו מיטה, כלי לצרכים, אשנב קטן לאוויר. וחושך מוחלט. חושך מצרים.

הדלת נסגרת ואני שם לבדי. נער בן 15. אני מבין שהשבת תכנס עוד מעט. אף אחד לא יודע איפה אני. ההורים שלי לא יודעים מה קורה איתי. ‘מי יודע’, אני חושב לעצמי, ‘אולי האוקראינים האלו ישתו יותר מדי וישכחו בכלל שאני כאן. זהו, זה הסוף שלי. מכאן אני לא אצא בחיים.

ברגע אחד אתה קולט שאין על מי להישען. אף אחד לא יכול לעזור, לא אבא ולא אימא לא חברים. אף אחד. יש לך רק את הקב”ה וזהו.

אני לבדי. רק אני והקדוש ברוך איתי במעצר. עמו אנכי בצרה.

אני פונה לקב”ה ואומר לו ‘אתה יודע שאני לא שומר כלום. גם הטיסה הזו לא טסתי כדי להתפלל. סתם לצורך החוויה. אבל אני כבר כאן, טסתי אמנם בשביל החוויה ולא בשביל להתפלל או משהו כזה. אבל אנחנו יחד. אני מתחיל להתפלל’.

אני כבר לא זוכר איך מתפללים. בקושי, קצת מזמורים מקבלת שבת. שנים–עשר הפסוקים, קצת תניא בעל פה וברכת המזון. את מה שאני זוכר - אני אומר שוב ושוב.

מתי שהוא נפתחה הדלת והביאו לי לאכול. זה היה בשר. אמרתי לעצמי מיד שזה בשר טריפה ואינני נוגע בו. מה שאכלתי היה תפוח ועוגה שנשארו לי מהטיסה. זה היה התפוח בדבש שלי.

אני מתפלל ללא הפסקה, עוד הפעם ברכת המזון ועוד הפעם, ועוד הפעם. אמרתי את ברכת המזון אולי עשרות או מאות פעמים. ושוב פסוקים, ושוב תניא. כמו ר’ מענדל פוטרפס בכלא, כל מה שידעתי בעל פה - הציל אותי מאיבוד השפיות. מאיבוד התקווה. מאיבוד ההכרה.

כך עוברים עלי חמישה ימים. לא ידעתי מתי נכנסת השבת ומתי היא יצאה, מתי נכנס ראש השנה ומתי יצא. חמישה ימים, בהם איבדתי את תחושת הזמן.

הטעינו את הילדים

חמישה ימים הייתי במאסר, במצור, בגלות. גלות בה גילתי את הגאולה שלי. את הקב”ה שלי, את הנשמה שלי. בכיתי, התפללתי, התחברתי ליחידה שבנפש. הייתי בגלות שהיתה גאולה.

כעבור חמישה ימים הגיעו השוטרים והוציאו אותי מהתא. מאפילה לאורה. מגלות לגאולה.

כל הנוסעים שהיו בטיסת ההלוך - חוזרים ב’אורות’. ואני, רק רוצה לאכול משהו…

הימים הללו לא ישכחו ממני לעולם. בכל החיים שלי - מלבד ביום החתונה - לא היה לי יום כזה, שהרגשתי בקשר ישיר עם הקב”ה, כבן אצל אביו. רק מי שהיה בגלות יכול להבין ולהעריך מה הפירוש להיות בן חורין. שאתה חופשי לקיים את רצונך, לחיות, להתפלל, ללמוד.

ואני שהייתי בגלות, אומר לכם: שהמאסר הכי גדול הוא המאסר של הגלות, וגם בו הקב”ה נמצא אתנו, הרבי אתנו. הם לא עוזבים אותנו גם ברגעים הכי קשים.

ואם יש לכם מצב קשה, תפנו אל הקב”ה, תכתבו לרבי.

ואל תשכחו, להטעין את עצמכם ואת הילדים שלכם - בכמה שיותר משניות ותניא בעל פה…