הרבי מה ” מ מלמד אותנו שלא להסתפק במערכות הגנה , חשובות ככל שיהיו , כנהוג בכל הצ

הרבי מה”מ מלמד אותנו שלא להסתפק במערכות הגנה, חשובות ככל שיהיו, כנהוג בכל הציבור החרדי – חסימה של הציבור ושל הדור הצעיר במיוחד בפני השפעות הרחוב, בפני הטלויזיה והאינטרנט, בפני המחשבים ובפני הדור השלישי של הטלפונים הסלולרים למיניהם וכדומה. אסור לסמוך רק על מערכות ההגנה כי הן עלולות לקרוס בשעת מבחן, כפי שרואים כולם היום עד כמה מועטת ההצלחה כשמסתפקים רק במערכות הגנה ובחסימות. צריך מלחמת תנופה!

כיצד יש ללמוד מאמר של הרבי

פעם שמע ר’ הלל מפאריטש – שיום ההילולא שלו חל בי”א במנחם אב – מאמר דא”ח מכ”ק אדמו”ר ה”צמח צדק”. לאחר אמירת המאמר על ידי הרבי, כאשר החסידים חזרו על הדברים, התעורר ויכוח ביניהם בפירוש כוונת דברי המאמר. ר’ הלל הבין את הדברים באופן אחד, ואילו בניו הקדושים של ה”צמח צדק” הבינו באופן אחר. משלא הצליחו להגיע לעמק השווה בהבנת המאמר, החליטו להיכנס אל הרבי עצמו ולשאול אותו את פירוש הדברים. ואכן כך עשו, נכנסו ושאלו, והרבי פירש את הדברים כפי שהבינו זאת בניו של ה”צמח צדק” ולא כפי שאמר ר’ הלל. נענה ר’ הלל ואמר: כאשר רבי אומר מאמר חסידות, הרי זה ממש “כנתינתה מסיני”, אבל לאחר מכן, כאשר מנסים להבין את הדברים, הרי גם אנו יכולים לנסות להבין כפי המובן בשכלנו אנו… עד כאן תוכן הסיפור.

ולכאורה הדברים תמוהים ובפרט נוכח אישיותו של ר’ הלל: ידוע גודל הביטול המיוחד שהיה אצל ר’ הלל בכלל, וגם ידוע במיוחד עוצם התקשרותו והתבטלותו אל הרבי.

באחת משיחותיו (שיחת י”ב תמוז תש”ח) סיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ:
“בחנוכה תרי”ד, היו החסידים המפורסמים ר’ אייזיק מהומיל ור’ הלל מפאריטש בליובאוויטש, ובילו שם מספר שבועות. אבי-הסבא, הרבי ה”צמח צדק”, אמר אז הרבה מאמרי חסידות, והבנים, וגם ר’ אייזיק ור’ הלל הנ”ל, חזרו על המאמרים.
”..פעם רצה אבי-הסבא [ה”צמח צדק”] לשמוע כיצד החסידים ר’ אייזיק ור’ הלל חוזרים על המאמרים, וציווה על הסבא הרבי מהר”ש שיחזור לפניו על המאמרים כפי ששמע אותם מהם. כשהסבא סיים, אמר אבי-הסבא: ר’ אייזיק הוא ‘משכיל’ ור’ הלל הוא ‘עובד’.
“כעבור מספר ימים, שאל הסבא מהר”ש את אבי-הסבא: מה ההבדל בין ‘משכיל’ ל’עובד’? הרי ה’משכיל’ הוא ‘עובד’ וה’עובד’ הוא ‘משכיל’. אבי-הסבא לא ענה לו על כך מאומה.
“כעבור שבוע, בליל ג’, אמר אבי-הסבא מאמר חסידות במיוחד עבור הבנים והחסידים ר’ אייזיק ור’ הלל. באמצע הלילה, בשעה 2-3, שלח אבי-הסבא לקרוא לסבא והורה לו ללכת לראות מה עושים עתה ר’ אייזיק ור’ הלל. בתחילה סבר הסבא להיכנס אליהם, אבל אבי-הסבא אמר לו שיראה מבעד לחלון מה מעשיהם.
“הסבא לקח את משרתו יוסף-מרדכי, והלך תחילה לאכסניה של ר’ אייזיק. מבעד לחלון ראה כיצד ר’ אייזיק יושב כשהוא מאוד מהורהר, ראשו שמוט (“פארווארפן”), עיניו עצומות ופניו משולהבות, ובידו הוא אוחז מקטרת שסיים לעשן.
“כשהגיע לאכסניה של ר’ הלל, ראה כיצד ר’ הלל יושב כפוף – ר’ הלל היה בעל קומה נמוכה וצנום, וכשהוא ישב כפוף היה נראה נמוך וצנום עוד יותר, כשאצבעו תחובה בפיו – סימן לעמקות המחשבה – ופניו חיוורות מאוד, כמו אצל אדם מודאג.
“הסבא הלך מיד אל אבי-הסבא וסיפר לו מה שראה. אמר אבי-הסבא: שניהם מהרהרים במאמר שנאמר אתמול. אלא שר’ אייזיק מתבונן בעניין של ‘תלת ראשין’ שבכתר עילאה, ור’ הלל מתבונן בעניין של מעלת הקבלת-עול שבגללה תהיה תכלית העליה בספירת המלכות, וחושב אודות עצמו.
“כאשר אאמו”ר סיפר לי סיפור זה, הסביר לי: ההבדל בין ‘משכיל’ ל’עובד’ הוא, שה’משכיל’ מתחיל ב’השכלה’ ומתייגע כדי למצוא ‘עבודה’ לפי אופן ההשכלה. וה’עובד’ מתחיל ב’עבודה’ ומחפש את ה’השכלה’ שבעניין.
“ה’משכיל’, שמתחיל ב’השכלה’ ומתייגע כדי למצוא ‘עבודה’ לפי אופן ה’השכלה’, האם הוא מוצא את העניין ב’עבודה’ – פעם כן ופעם לא. ה’עובד’ מתחיל ב’עבודה’ ומחפש את ה’השכלה’ שבעניין, וברוב הפעמים הוא מוצא את העניין. אבל גם אם פעם חסרה לו ה’השכלה’ שבעניין, הרי את העיקר יש לו. ואצל ה’משכיל’, כאשר הוא אינו מוצא את עניין ה’עבודה’ שב’השכלה’, חסר אצלו העיקר”.
* * *

ר’ אייזיק נחשב למשכיל נפלא בחסידות, ודרכו ושיטתו היו ללמוד ולקחת את הדברים בכלל בהרחבה וברחבות (“ברייטקייט”) ולנהוג בהם כאילו “מנהג בעל בית”, כי על ידי הלימוד וההתבוננות וההעמקה הפכו הדברים להיות “שלו”, והוא עושה בהם כבתוך שלו. 

ר’ אייזיק היה אומר כי הוא עושה זאת בכוונה. שכן, לדבריו, הסימן האמיתי לכך שדברי הרב חדרו בו ונקלטו בו היטב, היא העובדה שהוא יכול לומר זאת במילים אחרות. לצאת מן ה”ציור” בו נאמרו הדברים, ולחדור למהות הפנימית שמעבר למילים ולאותיות ולצורה בה נאמרו.

לעומתו, ר’ הלל מפורסם בתור “עובד” בכל מהותו. כל כולו היה חדור בביטול מוחלט וב”אתכפיא”. כאשר הוא שמע מאמר מהרבי, היה חוזר עליו ומתעמק בתוכנו מתוך ביטול וכיווץ מוחלט הממלא את כל כולו. מאותה סיבה הקפיד ר’ הלל מאד על “שמירת דברי הרב”. 

והנה כאן, בסיפור עמו פתחנו, בא לפתע ר’ הלל וטוען שאחרי אמירת המאמר יכול גם הוא לבוא ולומר דעות בניגוד לדעתו והסברתו של הרבי אומר המאמר?! אתמהה.

ואולם, בדבר-מלכות מש”פ מטות-מסעי תנש”א מביא הרבי סיפור זה יחד עם הסבר קצר – שהכוונה היא לומר שיש גם אצל הרבי את המעלה של “מלמטה למעלה”:

כאשר הדברים באים “מלמעלה למטה”, “כנתינתם מסיני”, יש בהם אמנם עוצמה אדירה וכח אלוקי מופלא עד מאד, אבל דווקא בגלל זה עלול להיות שהדברים לא יגיעו למטה מטה ולא יחדרו אל תוך תוכו של התחתון ביותר. שכן הדברים אינם שייכים למציאותו של התחתון מצד עצמו, אלא רק באים מלמעלה. וממילא ייתכן שכל זמן שישנו הגילוי מלמעלה, יש כאן קדושה נפלאה. אבל ברגע שייפסק הגילוי, תיפסק גם הקדושה. 

לכן מודגשת כל כך בחסידות חב”ד החובה והזכות שלא להסתמך על “מתנות מלמעלה” וגילויים נפלאים שמקבלים מן הרבי, “צדיק באמונתו יחְיֶה, אל תקרי יחַיה אלא יחְיֶה”, שהצדיק הוא המשפיע קדושה וחיות באלקות אצל תלמידיו וחסידיו – אלא מוטלת החובה והזכות על כל אחד ואחת לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי שהדברים אכן ייקבעו וייכנסו ויחדרו בו בפנימיות וימלאו את כל כולו, כך שה”תחתונים” יהיו דירה לו יתברך גם מצד עצמם, על ידי עבודתם שלהם. 

זוהי כוונתו של ר’ הלל, מסביר הרבי מלך המשיח שליט”א בדבר-מלכות שם – שגם אצל רבותינו נשיאינו עצמם ישנו מצב של “אחרי אמירת המאמר” שהייתה “כנתינתם מסיני”. שאז, אחרי אמירת המאמר, הם מעמידים עצמם באופן של התחתון, כדי שיהיה אצלם גם העילוי של “מלמטה למעלה”, וכך יחדרו הדברים גם בתחתון ביותר, גם מצד מציאותו שלו ולא רק מצד ה”למעלה”.

הרבי כאסטרטג צבאי

מי שזוכר את התקופה המופלאה של מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל”ד, זוכר כיצד הרבי שליט”א התבטא אז באופן נדיר ביותר על עצמו ועל כל ההתנהלות שלו בקשר למלחמה זו. הרבי ערך אז ‘הדרן’ על מסכת חלה, שם מדובר על “הקונה בסוריה כקונה בפרוור שבירושלים”, ובהמשך לזה דיבר על מה שאומרים ב”הושענות” “שימי עד דמשק משכנותיך”. הרבי תבע בלהט שוב ושוב שיכבשו את עיר הבירה של סוריה, דמשק, ולו לזמן קצר, ואפילו אם יהיו חייבים לסגת ממנה מיד. כי הערבים לא יוכלו להרשות זאת לעצמם, וזה יביא מיד לסיום המלחמה. הרבי דיבר אז במרירות, שענו לו תשובה שאפשר לומר רק לילדים קטנים, שיש שם סלעים ואי אפשר לעבור – מדובר על צבא מנוסה, עם מומחים שמכירים את השטח ומתכוננים כל הזמן למלחמה. וכי אין להם פתרונות כיצד לצלוח את הסלעים?! 

שמענו וראינו אז כיצד הרבי דוחף את ההתקפה מעבר לקווי האויב בסוריה. אבל לא פחות מזה, למרות שהדברים היו הרבה פחות גלויים ומפורסמים, הרבי גם דחף את ההתקפה מעבר לקווי האויב במצרים. ולא רק מלמעלה, תרתי משמע, אלא גם בהוראות ישירות לאלוף אריאל שרון, שעמד בקשר עם הרבי וקיבל הוראות והדרכות שהיה זקוק להם מאד אז. שכן מי שזוכר יודע, כפי שהתפרסם אז, שבקושי קיבל שרון לכך את אישור הממשלה ואת אישור כל הממונים עליו, שחששו ופחדו שמא המבצע לא יצליח. חלק מהדברים נעשו על ידו אז כמעט בסירוב פקודה. רק כשהמצב היה נראה קשה מנשוא ולא נותרה להם כמעט ברירה, נתנו את הסכמתם למהלך זה כמעט בעל כורחם (כשהם מוסיפים כי אם זה לא יצליח, תהיה כל האחריות על האלוף הנמהר שיזם מהלכים כה מסוכנים). 

בזמנו התפרסם על דיון נוסף בממשלת ישראל על “קו בר לב”, קו הביצורים שנבנה על ידי צה”ל לאורך תעלת סואץ כדי להגן מהתקפה מצרית. סיפרו אז שהיו ששאלו את דעתו של הרבי שליט”א בקשר לכך. הרבי שלח להם, דרך האנשים המתאימים, עבודה שעשה בהיותו בפריז בקשר ל”קו מז’ינו”, אותו בנו הצרפתים לפני מלחמת העולם השניה. קו ביצורים זה היה מבוצר לאין ערוך הרבה יותר מקו בר לב. ואולם הרבי הסביר אז באותו תזכיר (כאמור, בהיותו בפריז, לפני מלחמת העולם) כי שום קו ביצורים אינו יכול להגן כראוי על הארץ. שכן, כמה שהקו לא יהיה מבוצר, הרי תמיד יהיה אפשר למצוא בו איזו שהיא נקודת תורפה. וכאשר האויב ירכז את כל כוחותיו נגד אותה נקודת תורפה. בסופו של דבר יישארו כל הבונקרים והביצורים מבודדים והם ייפלו בידי האויב כפרי בשל. 

זה מה שבדיוק קרה לאחר מכן בצרפת במלחמת העולם השניה. הצבא הגרמני הצליח לפרוץ נקודה אחת בתוך אותו קו מז’ינו מבוצר, ודרך אותה פרצה הוא חדר לכל צרפת, שנפלה בידיו כולה תוך זמן קצר כפרי בשל. 

כאמור, שלח הרבי תזכיר זה, דרך האנשים המתאימים, לממשלת ישראל, בקשר לדיון על הקמת קו בר לב. התקיים דיון, והדברים נלקחו בחשבון. אלא שהיו “חכמים” שטענו שאין מה להפסיד כאשר יכינו את הצבא לתקיפה, ובנוסף יהיה גם קו ביצורים שיעצור את המתקפות, וכך הוחלט ונעשה. לבסוף, כידוע, הושקעו כספים רבים באותו קו בר לב מפורסם. אך בשעת המבחן, במלחמת יום הכיפורים, קרה בדיוק מה שהרבי אמר. המצרים הצליחו להבקיע נקודת תורפה מסוימת ודרכה להכניס חיילים וציוד כבד לסיני. ולאחר מכן נפלו בידם שאר המוצבים, שנשארו מבודדים, כפרי בשל.

כשלון אמור להמריץ

הרבי מלך המשיח שליט”א מלמד ומדריך, בענייני צבא וממשלה בדברים ארציים וגשמיים, כמו בענייני עבודת השם – לא לסמוך על מערכות הגנה, משוכללות ככל שיהיו. כי כל מערכת הגנה עלולה לקרוס ברגע מבחן. יש לצאת למלחמת תנופה. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו. את ערי הבירה שלו עד הניצחון המוחלט. 

אלא שבענייני עבודת ה’ צריך להוסיף, כי המלחמה והניצחון צריכים גם הם להתבצע בדרכי נועם ובדרכי שלום, מלחמה של אור ושל שלום. אבל האיסטרטגיה היא אותה איסטרטגיה – ללכת קדימה, קוממיות, להאמין במה שאתה עושה, ולעשות זאת במלוא המרץ וההתלהבות. לחתור בהתמדה לחדור ולהיכנס מעבר לקווי האויב, ומשם לכבוש את כל השטח. בנוסף, מלמד הרבי, שלא להתפעל גם אם יהיו כישלונות למיניהם. כל כישלון אמור אך ורק להמריץ למתקפה חדשה וחזקה יותר, תוך הפקת הלקחים מהכישלון הקודם. יש להפוך כל כישלון למנוף להתקפה חדשה, עד שייכבש היעד הסופי.

כך בתחום האיסטרטגיה הצבאית, וכך, ועוד הרבה יותר, בענייני שמים, בכיבוש העולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. הרבי מלך המשיח שליט”א מלמד אותנו כל הזמן לא להסתפק במערכות הגנה, חשובות ככל שיהיו, כנהוג בכל הציבור החרדי – חסימה של הציבור ושל הדור הצעיר במיוחד בפני השפעות הרחוב, בפני הטלויזיה והאינטרנט, בפני המחשבים ובפני הדור השלישי של הטלפונים הסלולרים למיניהם וכדומה. כל מערכות ההגנה אמנם נחוצות, אבל אסור לסמוך רק עליהן, כי הן עלולות לקרוס בשעת מבחן. כפי שרואים כולם היום עד כמה מועטת ההצלחה, כשמסתפקים רק במערכות הגנה ובחסימות. 

הרבי מוליך אותנו קדימה, קוממיות, לצאת למלחמת תנופה גם בעבודת ה’. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו עד הניצחון המוחלט. וכאמור, שבענייני עבודת ה’ צריכים גם המלחמה והניצחון להתבצע בדרכי נועם ובדרכי שלום, מלחמה של אור ושל שלום. אבל האיסטרטגיה היא אותה איסטרטגיה – ללכת קדימה, קוממיות, להאמין במה שאתה עושה ולעשות זאת במלוא המרץ וההתלהבות. לחתור בהתמדה לחדור ולהיכנס מעבר לקווי האויב. 

כך מגיעים גם ודווקא לאלו שנדמה כי הם לגמרי בצד השני של המתרס ואינם שייכים לשום אור אלוקי כלל. לא רק לכבוש אותם מלמעלה, אלא לגלות גם ודווקא בהם עצמם, מלמטה למעלה, את מציאותם האמיתית, “שלא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו”. ואדרבה, דווקא בהם נמצא הכוח של עצמותו יתברך. שכן “הוא לבדו שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת, הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש”, “יש” כזה שנדמה לו כאילו הוא קיים ח”ו מעצמו, “מציאותו מעצמותו”. וכאשר חודרים מעבר לקווי האויב, מגלים כי בעצם אותו אחד שהיה נדמה כאויב מוחלט, בעצם כל מציאותו היא אלקות. ואז הוא עצמו הופך להיות (לא רק מושפע מאלקות, אלא) משפיע אלקות. “צרפת”, שיא הקליפה הקשה, הופכת להיות “פרצת”, ומתגלה בה שהיא בגימטרייה 770. 

זוהי בדיוק בנוגע לתפקידנו ושליחותנו עתה, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. שנדרש מאתנו לא להיות כמו המרגלים שחששו ופחדו מן ההתמודדות עם הארציות והחומריות שעלולה לאכול כל חלקה טובה, “ארץ אוכלת יושביה.” אלא להכריז “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה” – “אפילו יאמר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע, נצליח בכל דבריו”. ללכת קדימה בהפצת בשורת הגואל והגאולה, ולהביא את העולם כולו לקבל פני משיח צדקנו בהכרזת “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!”