ביום ג’ בתמוז, המבטא את ההכרה והידיעה כי הרבי מה”מ, נשיא הדור חי וקיים, יחד עם ה

ביום ג’ בתמוז, המבטא את ההכרה והידיעה כי הרבי מה”מ, נשיא הדור חי וקיים, יחד עם הנסיון שאנו עומדים בו, נלמד מהטעות של השלוחים שהפכו למרגלים, לא נלך אחר עצת המציאות שלנו, אלא נתבטל למילוי השליחות היחידה.

שבת קודש, חג הגאולה ג’ בתמוז, תאריך המעורר ומזעזע כל אשר בשם יהודי יכונה. אין צורך וגם אין טעם לפלפל מה ואיך בדיוק קרה וקורה ביום זה בכל הקשור לדורנו, דור השביעי, אולם דומה כי ישנן שתי עובדות מרכזיות עליהן איש אינו יכול ואינו רוצה לחלוק.

האחת – הברורה ביותר היא, שאין שום שינוי במציאותו ובנשיאותו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. מעבר לכל ההסברים כיצד בדיוק זה קורה, הרי שעל עצם העניין אין וויכוח. גם אלו המגדירים עצמם בכל מיני אופנים ושמות, שאינם מבטאים לצערנו ידיעה ואמונה זו, יודעים כי זוהי האמת לאמיתתה, לכן הם מבינים כי הנשיאות שייכת גם כעת אל הרבי, כי אנו דור השביעי, כי בשליחותו אנו פועלים, גם ובמיוחד פעולות שהתחילו אחרי שנת תשנ”ד.

העובדה השניה היא כי מאז ג’ בתמוז תשנ”ד, אנו נמצאים במצב של העלם והסתר, כאשר ההעלם והנסיון אינם רק בפרטים, אלא על עצם מציאותו של נשיא הדור, של מלך המשיח, אשר “משליך חייו מנגד” במסירות נפש, על מנת להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

הדרכים לעמוד בניסיון הן רבות ומגוונות, כשם שאין פרצופיהן שווין כך אין דעותיהן שוות, אך כולם עומדים בניסיון. גם אם יש כאלו שמשום מה נראה שהתבלבלו, הרי ברור כי בסופו של דבר מדובר במצב רגעי, אך האמת הפנימית נמצאת אצל כל מקושרי הרבי, והיא מתגלה אצל כל אחד באופן המתאים לו, לפי מדרגתו, עבודתו והכחות שניתנים לו מלמעלה.

כדי שנוכל לעמוד בכל ניסיון, ולמלא כראוי את השליחות שהרבי מטיל עלינו, השליחות להכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו, נוכל להתבונן בראשונים שנשלחו למטרה דומה, גם הם שלוחיו של נשיא הדור להכניס את עם ישראל לארץ הקודש ולגאולה. הם נתקלו בניסיון, וממה שקרה להם, עלינו ללמוד לדורנו.

המרגלים לא היו כאלה בהתחלה, הם היו אנשים, ראשי בני ישראל אשר נבחרו בקפידה על ידי משה רבינו להיות שלוחיו האישיים (“לך – לדעתך”), אולם כבר אז הוא התפלל על תלמידו ומשמשו, “י-ה יושיעך מעצת המרגלים”. ההסברים על כך בתורתו של משיח הם נפלאים, והנקודה היא כי ברגע שערבו השלוחים את עצתם האישית, הם הפכו למרגלים.

שלוחיו של משה רבינו, התכוונו בוודאי לטובה. היו להם שלל נימוקים, כולל טענות של קדושה, מדוע אי אפשר להיכנס לארץ. גם לפי דברי חז”ל כי הם דאגו לעצם נשיאותם – ברור שחשבו כי הרצון העליון הוא שיהיו נשיאים, שלוחים וראשי העם, ולכן כל דבר שעשוי לפגוע בכך, הוא למעשה מרידה בה’ ובמשה רבינו. כאשר הם חזרו וטענו את טענותיהם, משה רבינו לא הגיב מייד, וכך יכלו אולי להמשיך לטעות ולהטעות.

אולם זוהי כמובן הטעות החמורה, עליה אסור לנו לחזור. אל לנו לחשוב כי מאחר שמונינו לשלוחים, לבעלי תפקידים, הרי שדעתנו היא המכרעת. אל לנו לשים את שכלנו ואת מציאותנו במקום הראשון, גם אם נדמה לנו כי הרבי הוא זה שרוצה שנישא בתפקיד ובמעמד אליו הגענו.

עלינו לזכור כל העת, כי ההצלחה במילוי השליחות אינה תלויה בשיקול הדעת שלנו, אלא דווקא בביטול למשלח. השכל והמידות אינם מהווים חלק ממערכת השיקולים שלנו, אלא הם הכלים באמצעותם אנו ממלאים את השליחות. רק בכח הביטול הפנימי והאמיתי, אנו יכולים למלא את השליחות, רק כך ניתן להכין את העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו, מתוך ביטול אמיתי המתבטא בהכרזה, בשירה ובאמונה המוחלטת:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!