עשר שנים אחרי הגירוש האכזרי של יהודי חבל עזה וצפון השומרון, וחורבן שרשרת יישובים

עשר שנים אחרי הגירוש האכזרי של יהודי חבל עזה וצפון השומרון, וחורבן שרשרת יישובים פורחים ומשגשגים, חוזרים ילדי משפחת קירשנזפט שלוחי הרבי בחבל עזה, לאותם ימים של דם ואש ותימרות עשן * במפגש מרגש, שבים האחים לסיפורי הגבורה של ימי המאבק, לאמונה ולתקווה ש’היה לא תהיה’, לאכזבה הגדולה ולתובנות שבעקבותיה * מדוע כתב לוי את פרק מ”א בתניא על החלון של האוטובוס? מי פירק את ארגז האלבומים ומדוע ארז פיני את המגירה בציפית של כרית? * על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו • זלמן צרפתי

מביאים שמחה וחסידות. התוועדות י”ט כסלו בניצן | ר’ יגאל בהדלקת חנוכית הפצמרים עם גבי פחימה שאשתו נרצחה בגוש קטיף | ממשיכים קדימה ופועלים בשליחות הרבי בקרב המגורשיםגוש קטיף, חבל עזה, בין המצרים ה’תשס”ה. דם ואש ותמרות עשן. עשרות אלפי שוטרים, חיילים, עיתונאים וצוותי תקשורת מכל העולם מתערבבים באלפי בני נוער ויהודים בעלי מסירות נפש שזרמו לגוש. מתיישבים מתוחים, חרדים, חלקם נאחזים באמונת ה’היה לא תהיה’ וחלקם מתחילים בסתר ליבם להפנים את המציאות האכזרית.

ביתה של משפחת קירשנזפט, שלוחי הרבי בחבל עזה, שוקק פעילות כמעט סביב השעון. הדלת פתוחה לרווחה בכל שעות היום ואורחים נכנסים ויוצאים. שלשה עשורים קודם לכן, הם הקימו את ביתם באמצע שומקום, מסביב היו רק דיונות וערבים. השומקום הזה הפך לנווה דקלים והדיונות היו לחבל ארץ פורח ומשגשג מלא ביהודים בעלי מסירות נפש ישרים ועמלי כפיים עם אהבה גדולה בלב וחיוך תמידי על פניהם הצרובות.

ככל שחולפים הימים, ותאריך הגירוש מתקרב, מפלס העצבנות עולה. השסע בחברה הישראלית מעולם לא היה כה עמוק. הארץ בוערת וסוערת, נערים בחופשה מסתובבים בגוש ומחוצה לו, כואבים ומתוסכלים, ליבם הצעיר לא מצליח להכיל את עוצמת העוול והרשע ומנסים בכל דרך לשבש את שגרת החיים.

מי שחווה את אימת הימים הללו על בשרם, הם ילדי משפחת קירשנזפט. השבוע, במלאת עשור לגירוש האכזרי, כינסנו לפונדק אחד את ארבעת האחים הגדולים לבית קירשנזפט, הרב דוד - מנהל תלמוד תורה חב”ד גילה, הרב אריה מנהל תלמוד תורה ‘בית ליובאוויטש’ בכפר חב”ד, הרב פנחס (פיני) מנהל פעילות בבית חב”ד בניצן והרב לוי משפיע בישיבת חנוך לנער בצפת.

באותה שנה, הם היו כולם בחורים צעירים, שחוו על בשרם את מוראות התקופה. ביקשנו מהם  לשמוע מהם על התחושות והחוויות שלהם אז והתובנות שלהם היום, כשלוחים ואנשי חינוך. לא היה להם קל להיפתח, הם גם אחרי עשור, זיכרונות הימים ההם עדיין מפעפעים בכאב וכל שיחה בנושא גורמת לפצעים להיפתח מחדש. מה שמייצר דיסוננס קוגנטיבי עם האווירה השמחה והאופטימית האופיינית למשפחת קירשנזפט. נראה שלמרות הכל, השמחה הנצחית הטבועה במשפחה, שמסתבר שמקורה בהוראה מיוחדת של הרבי, ‘לשמוח ולשמח’, מרפאה את הכאב, מאחה את השברים ומאפשרת לקבל מבט מזווית חדשה ומפתיעה.

השוטרות פרצו בבכי

“באיזשהו שלב, נסגר הגוש לכניסת אזרחים שאינם תושבי הישוב”, מספר הרב דוד קירשנזפט, כשאני מבקש תיאור של הימים האחרונים שלפני הגירוש.  “ואז החלו להסתנן פנימה מאות ואלפי ‘שב”חים’ או ‘משובחים’ כפי שאבא שלי היה קורא להם, יהודים טובים שאיכפת להם. כאלו שעזבו עיסוקים, עבודה ומשפחה כדי להיות איתנו, לתמוך בתושבי הגוש ואולי אפילו למנוע את המעשה הנורא”.

בין המסתננים היו עשרות תמימים מהארץ ומארצות הברית שהקימו במקום ממש ‘ישיבת בין הזמנים’ עם סדרים כמו בישיבה, וגם יהודים מאנ”ש בעלי מסירות נפש ביניהם עסקנים, ומשפיעים בולטים שהעניין נגע להם בנפש.

“הבית שלנו היה מלא באורחים שישנו בכל פינה בבית”, מספר ר’ דוד “אני בעצמי ישנתי עם הבחורים של הישיבה במאחז תפארת ישראל במואסי. כל ערב הייתי יוצא עם בערלה קרומבי, הייתה לנו תחרות מי משיג יותר סירובי פקודה. בלילה הראשון התוצאה הייתה חמש - אפס. בלילה השני כבר הגענו לארבע - שלש, ככה היה כל ערב. היינו יוצאים לכיסופים, מסתובבים בגוש, בכל מקום שהיו חיילים או שוטרים היינו מנסים לדבר על ליבם שלא לתת יד לפשע האכזרי של גירוש אלפי יהודים מבתיהם וסיכון בטחון עם ישראל”.

“אני זוכר את עצמי באחד הימים שלפני הגירוש, צועד לכיוון מחסום כיסופים, הייתה שם קבוצה גדולה של חיילים ושוטרים. עליתי על ארגז של טנדר חונה והתחלתי לנאום שם מול הקבוצה, דיברתי בהתרגשות רבה מכל הלב, ופתאום אני שוטרים שיורדים להם דמעות מהעיניים. כמה שוטרות פרשו לצד ופרצו בבכי. אחד הקצינים שם לב מרחוק להתרחשות, הוא הגיע במהירות, ופקד על הקבוצה להתרחק. הם התחילו לצעוד ואני הולך אחריהם צועק, מתחנן, מסביר ובוכה”.

מלחמה רוחנית

דוד וחבריו ישבו ולמדו ובין הסדרים ניסו לעשות הכל כדי לעצור את הגירוש. “הגענו לשיא של 700  צמיגים מנוקרים ביומיים, הייתה שם שורה של עשרות משאיות הובלה שהצבא הזמין, כולם עם צמיגים מנוקבים”, אומר אחד האחים. הם היו צעירים ותמימים והאמינו באמת שהנהגת הישוב תילחם עד הסוף ולא תיתן לזה לקרות. האמונה הזו, נסדקה בכפר מימון והתנפצה לרסיסים ביום הגירוש. “באיזשהו שלב, כשהחל הגירוש, הבנו שההנהגה מרימה ידיים ונכנעת ללא תנאי, ואז הבנו שאין עוד טעם למאבק”, אומר פיני.

“בערב האחרון, הבנו שהכי חשוב זו המלחמה הרוחנית”. מספר הרב דוד, הרב וולפא יזם מבצע של חלוקת תמונות של הרבי לתושבים. הוא הדפיס במיוחד תמונות של הרבי עם דברי חיזוק, ואנחנו עברנו בית בית בכל הגוש לחלק את התמונות. התגובות של התושבים היו מדהימות ומחממות את הלב. חלקם פרצו בבכי, הייתה תחושה של גורליות באוויר, אני זוכר שהגענו לאחד הבתים בנצר חזני. האישה פשוט התחילה לבכות ולא נתנה לנו ללכת. על הקיר היה דבוק עם סלוטייפ גזיר עיתון ובו תמונה של הרבי. אחרי שהאישה נרגעה היא סיפרה לנו שמוקדם יותר היא אמרה לעצמה שכל המאבק לא עזר, ורק הרבי מליובאוויטש יכול להציל את המצב. היא חיפשה תמונה של הרבי לתלות בסלון אבל היא מצאה רק את הגזיר עיתון הזה עם התמונה והיא מיד תלתה אותו בקיר.

“בהמשך חילקנו דיסקים, חומר מיוחד, הנחנו תפילין לחיילים ולעיתונאים, וניסינו לעשות כל מה שאפשר מבחינה רוחנית כדי להציל את המצב. בכלל, הרגשנו כל הזמן את התמיכה האדירה שקיבלנו בעם. זה לא היה מאבק של תושבי הגוש, אלא של כל עם ישראל. אפילו בין החיילים, למרות המתיחות הגדולה שעמדה כל הזמן באוויר ביננו לבין כוחות הביטחון, כשהיינו מדברים עם החיילים פנים אל פנים, הבנו שכולם איתנו. לצערנו הרב, המפקדים הילכו עליהם אימים ולא היה להם את האומץ לסרב פקודה, אבל בלב, כולם היו איתנו והתפללו שהסיוט הזה ייגמר”.

ניצל מההתקפה של אחיו

“בכלל, כל התקופה חיינו באווירה שלא יהיה גירוש”, אומר פיני, “לא ארזנו בבית כלום. אפילו אחרי שהגירוש החל, הבית היה מלא חיילים, אני זוכר שמישהו התחיל לשים בארגז מסמכים חשובים ואלבומים. אז אחד הילדים לקח את הארגז, קרע אותו לחתיכות וצעק: ‘לא! לא אורזים! מי שאורז אין לו אמונה, אמרנו שלא אורזים!’ חיינו ממש בבועה, עד השניה האחרונה אף אחד לא האמין שזה יקרה”.

“בלילה האחרון, העצבים שלנו היו כבר מתוחים עד קצה גבול היכולת”, מספר פיני “כל הבית היה מלא בחבר’ה שיצאו לפעולות שלא כאן המקום לפרטן, ובסיומן הם שבו אל הבית. פתאום, אחד הקצינים הבין שבעצם הבית שלנו זה המפקדה, שמכאן הכל יוצא. הם החליטו להפתיע אותנו לפנות בוקר. באותו לילה, הלכתי לישון עם מטף ליד המיטה, כמובן רק לצורך להגנה עצמית. בשעה חמש לפנות בוקר אני שומע קולות וצעקות, אני פותח את העיניים, ורואה דרך החלון את כל הבית מוקף בשרשרת של חיילים לבושי שחורים. נטלתי ידיים, לקחתי את המטף, פתחתי את החלון ורוקנתי את תכולתו על החיילים שעמדו שם. פתאום התחיל בלאגן. הגיע המח”ט ואלוף הפיקוד וניסו לבקש שנתפנה ללא אלימות”.

לוי שומע את הסיפור עם המטף וצוחק. “עכשיו תשמע את החצי השני של הסיפור”, הוא אומר. “באתי בלילה, מישהו ישן במיטה שלי, אז יצאתי לישון בחוץ בשק שינה. באיזשהו שלב, התחילו זבובים להציק לי, אז שמתי את השק שינה על הפנים. פתאום אני מרגיש שמישהו מושך לי את השק שינה, משכתי בחזרה, ככה התחלתנו להילחם. הוא מושך ואני מושך בחזרה. חשבתי שמישהו מהחבר’ה רוצה להעיר אותי… פתאום קפצו עלי ארבעה חיילים, העיפו אותי מתוך שק השינה, לקחו אותי לחצר האחורית, קיפלו אותי על הרצפה, התיישבו עלי ואזקו לי את הידיים מאחורי הגב.

הייתי בהלם מוחלט. מרוב בהלה אפילו לא דיברתי. לא הבנתי מה קורה. אחר כך, כשהגיעו הקצינים הבכירים לדבר עם אבא שלי, הם הגיעו לסיכום שאשוחרר. מסתבר שאם הייתי נשאר לישון שם, הייתי מקבל את מתמלא באבקה של המטף יחד עם החיילים” הוא אומר בצחוק.

“אחרי השיחה עם הקצינים הבכירים”, מספר פיני, “אמא שלי נכנסה לחדר ואמרה לי: פיני, תקשיב, תתפלל עכשיו. אני ל יודעת מה יהיה אחר כך, פשוט תתפלל. למרות שעוד היה בבוקר מוקדם, הנחתי תפילין בקבלת עול, והתחלתי להתפלל שחרית. את אותה תפילה, התפללתי כפי שבחיי לא התפללתי. הרגשתי כמו ביום כיפור. אולי כמו יום כיפור האחרון בחיים. פשוט בכיתי כמו תינוק. פתאום קלטנו שזה באמת קורה. בכיתי, בכיתי, התפללתי ובכיתי. קרעתי עולמות. כנראה שכל השפע שמגיע היום זה מאותה תפילה”.

האמונה מתנפצת

אם בבוקר הגירוש עוד האמינו החבר’ה ש’היה לא תהיה’, ככל שנקפו השעות התברר שלא רק שהגירוש יהיה, אלא שהמשחק מכור מראש. ההחלטה של הנהגת הישוב, מועצת יש”ע וראשי המאבק להיכנע ולהתקבל ללא תנאי וללא מאבק, ניפצה בבת אחת את האמונה והתקווה והביאה רבים מבני הציונות הדתית לחפש חלופות רעיוניות. אצל משפחת קירשנזפט הבינו באותם רגעים שהשליחות שלהם ממשיכה במקום אחר, ביתר שאת וביתר עוז.

“אני זוכר את עצמי, בוקר הגירוש”, מספר לוי, “יצאתי מבית הכנסת הספרדי. בפנים היו מרוכזים מאות צעירים והתפללו בדמעות. מאוחר יותר מהמקום הזה יצאו התמונות של הרבנים מתחבקים ורוקדים עם החיילים ומתפנים בבכי עם ספרי התורה.

הייתה שם רמפה גדולה, וירדתי עם אותה האופניים. פתאום בא מולי עמי שקד. עמי היה אדם שהחזיקו ממנו בישוב, הוא היה אחראי הביטחון של גוש קטיף, מגיע ראשון לכל פיגוע ובעצמו נפצע כמה פעמים. הוא לא היה דתי, אבל הוא היה יהודי של מסירות נפש כפשוטו ממש.

אני הייתי ילד בן חמש עשרה, מבולבל ונסער מאוד, היו לי דמעות בעיניים, עמי הסתכל עלי, ראה אותי במצב הזה, ואז פתאום הוא תפס לי את הלחיים עם שתי הידיים החזקות שלו, מתח לי את השפתיים, ואמר לי “אתה, תמיד תשמור על החיוך” והסתובב והלך.

הייתי רק בן חמש עשרה, אבל באותו רגע הבנתי משהו חשוב, שלמרות הכל, יהיה מה שיהיה, אנחנו משהו אחר, התפקיד שלנו מחייב אותנו להתעלות מעל לכל העסק הזה. בעצם הבנתי שגם בתוך כל הבלאגן כשסביבנו שם יזע ודמעות, אנחנו בשליחות, והשליחות שלנו ממשיכה וביתר שאת”.

“אני בכלל הייתי באותה תקופה ב770”, מספר אריה, “האמת, שכל ההסתכלות שלי הייתה שונה לחלוטין, הייתי בעולם אחר. אני לא יודע כיצד הייתי מגיב אם הייתי בגוש באותה תקופה, אבל המקום גרם לי להתנתק מההתנתקות. כשהכל החל, היו לי כל מיני מחשבות. אני זוכר את עצמי יושב על בימת ההתוועדויות של הרבי, וחושב: ‘אולי אני צריך לחזור הבייתה? מה הרבי רוצה שאעשה? איך הרבי מסתכל על כל הסיפור הזה’? פתאום מישהו ניגש אלי ומראה לי יחידות של גאולה כהן אצל הרבי. גב’ כהן שואלת את הרבי מדוע הוא לא שולח את החסידים להתיישבות בחבל עזה, והרבי עונה לה חד וחלק שכרגע יש לממשלה אינטרס ליישב אותם שם, ויבוא יום שיהיה לה אינטרס לפנות אותם משם. זה נתן לי כיוון, כתבתי לרבי, לא ראית שום תשובה מפורשת, והבנתי שאני צריך להישאר שם”.

ניתקו את הטלפון בפנים

שאלה: לא היו לך חרדות וחששות למה שקורה בארץ?

“אני לעומת אחים שלי, לא חייתי באווירה של ‘היה לא תהיה’, והיה לי די ברור שהכל ייגמר. אני זוכר שהתקשרתי הבייתה לבקש שיארזו לי את המגירה, כי היו לי שם דברים ומסמכים חשובים, וניתקו לי את הטלפון בפנים. היו לי חששות בפן האישי. מה יהיה עם ההורים שלי, האחים והאחיות שלי, אבל בקשר לגוש קטיף, ידעתי שהעסק מכור”.

למרות שהסיפור עוסק בטראומה לא פשוטה, האווירה לאורך המפגש מבודחת ומשוחררת. בכלל, קשה לדמיין מפגש רציני, קודר וטעון שמשתתפיו הם האחים קירשנזפט. בזמן שצעירי הגוש בני גילם התמודדו עם משברים נפשיים ושאלות של זהות ואמונה, אחרי חודשים של נדודים מייסרים, משפחת קירשנזפט המשיכה את השליחות במחנה העקורים ‘ניצן’ שליד אשקלון והאחים קירשנזפט המשיכו במסלול חייהם ובנו את ביתם מתוך חוסן נפשי ואמונה מוצקה.

שאלה: איך המשכתם הלאה? מאיפה החוסן הנפשי והשמחה הזו שכל כך מאפיינת את משפחת קירשנזפט, למרות כל התלאות?

“אני רוצה להגיד משהו בקשר לזה, וזה גם מתחבר למה שאריה אמר”, אומר לוי. מבחינתי כל האמונה שהיה לא תהיה, הייתה ברמה רוחנית של ‘תחשוב טוב - יהיה טוב’. אבל אנחנו צריכים לזכור שבסופו של דבר, צריך לזכור, שאנחנו לא אומרים לקדוש ברוך הוא מה לעשות. וגם אם אנחנו מאמינים מאוד, זה לא אומר שזה בהכרח יקרה.

“יש לי על זה הרצאה שלמה, בחסידות מוסבר שגבורה הוא מידה טובה של ה’ בדיוק כמו חסד. האמונה שלנו כוללת גם דברים שלא מסתדרים בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיקרו. אני זוכר, שפינו אותנו, העלו אותנו לאוטובוס. היו שם הרבה חב”דניקים, היינו באוטובוס עם הרב זלמן נוטיק והרב לייבל מוצ’קין ועוד צעירים המיישוב. אני זוכר שכולם לקחו טושים וכתבו על האוטובוס כל מיני ססמאות וכתובות בגנות הגירוש. אני לקחתי טוש וכתבתי על כל החלון האחורי את פרק מ”א בתניא מהתחלה עד המלך. זאת הייתה אמירה מבחינתי, שאנחנו כאן, כחלק משליחות אלוקית. לא באנו הנה בשביל הדגל, הדיונות וחוף היום. השליחות שלנו בגוש היתה משהו אלוקי. ואותו אלוקים שהביא אותנו הוא שהוציא אותנו”.

 

ההוראה של הרבי: ‘לשמוח ולשמח’

 

“אני חושב שזה קשור למה שראינו וחווינו בבית”, אומר פיני, “בחינוך שקיבלנו מאבא ואימא. אבא שלי קיבל הוראה מהרבי ‘לשמוח ולשמח’. וזה הקו המנחה שלו כל הזמן. אבא תמיד אומר ‘לא ביקשו ממני להחזיר בתשובה אף אחד. אני קיבלתי הוראה לשמוח ולשמח את אנשי המקום. וזה מה שאני צריך לעשות”.

“אצלנו במשפחה, אין כזה דבר להישבר, אין נמיכות הרוח, עצבות או דיכאון. אצל אבא ואימא הכיוון הוא כל הזמן להתקדם, כל הזמן להמשיך והמצב רק ילך וישתפר”

“כשאבא נפצע, הגיע אל אימא עמי שקד, הביא לה את האקדח האישי שלו, ואמר לה ‘תתכוננו לגרוע מכל’. אימא שלי בתגובה פשוט טרקה לו את הדלת בפנים ולא נתנה לו להשלים את המשפט”. מספר לוי, “כשאני הייתי בקבוצה, אבא קיבל התקף לב שלישי שהיה החמור מכולם. בחורים התחילו לאסוף לי כסף לכרטיס חזרה ארצה, התקשרתי לאימא שלי, ובסוף השיחה אמרתי לה, ‘תעדכני אותי בכל שינוי שיהיה לכל צד’. אימא שלי קטעה אותי ואמרה לי מה זאת אומרת לכל צד? יכול להיות רק צד אחד, שיהיה יותר טוב”.

“אבא הוא איש ירא שמים בתכלית ובטל לרבי בכל מהותו”, אומר אריה, “ולכן בפשטות כולנו מרגישים שעם כל הצער והכאב על החורבן, יש לנו שליחות והשליחות שלנו ממשיכה בכל מקום שההשגחה האלוקית מובילה אותנו אליו”.