בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסי

בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסיוון – מתעד מנחם זיגלבוים את רצף האירועים שעבר הרבי החל משעת מאסרו ועד לשחרורו • “בית משיח” עוקב אחר האירועים יום אחר יום עד למועד הגאולה, ומביא את הדברים במסגרת לוח שנה. 

 

יום שלישי
ליל ט”ו בסיוון תרפ”ז.

פריצה באישון לילה

דקות אחדות לאחר חצות הלילה.

דפיקות עזות נשמעות על דלת ביתו של כבוד קדושת אדמו”ר הריי”צ ברחוב מאחאוויא 22 בלנינגרד, פינת פנטיליבסקיא.

“אלה הם שליחי הג.פ.או.” – אומר הרבי בקול בטוח, כיודע מראש מי הם ה”אורחים” שבאו אליו באישון לילה. הרבי מוסיף בקול שקט ומתון: “תהא זהותם אשר תהא, וכן מטרת ביקורם, אני בוטח בה’ יתברך, מה שברצונו, זה מה שיארע”.

עוד לפני שמספיק אי-מי מבני הבית לגשת לפתוח את הדלת, והיא נפרצת ברעש ובהמולה. שני צעירים לבושים בגדים אזרחיים נכנסים פנימה, ומאחוריהם כיתת חיילים חמושים.

“נשלחנו מהג.פ.או.” – מכריז ראשון הנכנסים. נראה שהוא מפקדה של הקבוצה הקטנה הבלתי קרואה שפלשה לדירה. הלה גבה קומה, ממושקף, ופניו מביעות נוקשות ותבונה כאחת.

“האם גר כאן יוסף יצחק שניאורסאהן, הידוע כרבי מליובאוויטש?” שואל האיש בקול רשמי.

“אם לא היו בידיכם השם והכתובת, בוודאי לא הייתם באים לכאן. מדוע אפוא אתם שואלים?” – נשמעת תשובתו הקרירה והמחושבת של הרבי. “אשר על כן, אינכם מפחידים איש ברעש שאתם מחוללים פה. אמרו מה רצונכם ואת מי אתם מחפשים. ובכלל, הרי מנהל הבניין המכיר את כל השכנים המתגוררים בבניין זה, נמצא פה עמכם, אם כן, מדוע אתם צועקים?”

“אינכם רוצים לענות?” – נשמע פתאום קולו של צעיר נוסף, נמוך קומה ושחרחר, שעמד לצדו של השחור. מיד בהתחלה מתברר שהלה מגמגם.

“אינני יודע אם אני מחויב לענות לכם, שכן אינני יודע במה חטאתי שהג.פ.או. תשלח אליי את נציגיה בשעה לא מתאימה כזאת?!” – עונה הרבי.

מתינותו של הרבי מערערת ביטחונם העצמי ושלוות רוחם של השניים. הם החלו לאבד את סבלנותם. “שם” – עונה הראשון בכעס, בהתכוונו למשרדי הג.פ.או. – “כבר ידובבו אתכם”.

“כבר אמרתי לכם, שאין לי מה להעלים וממה לפחד” – הוסיף הרבי לענות במתינות – “אך, אם אתם חושבים שהכנתם בעבורי מלכודת, הריני סומך על ה’ יתברך שהוא יגן עליי כפי שהגן עליי תמיד”.

לאחר שעות של חיפושים, נטלו מלאכי החבלה את הרבי, לא לפני שהספיק להורות לחתנו הרש”ג: “בראש ובראשו­נה, להודיע ב’אוהל’ אבי ברוסטוב, וב’אוהלי’ הקודש שבליובאוויטש, בניעז’ין ובהאַדיץ’. כמו כן” – הוסיף הרבי הוראות – “לבקש מאנ”ש לומר תהלים בבתי כנסיות”.

•

תכלה הדיו בעט לתאר את הסבל והתלאה שעבר הרבי בשעות הבאות, שעות הלילה האחרונות. עינויי נפש, טלטולי גוף, השפלות מהמדרגה הנחותה ביותר. כל אלה היה צריך לספוג הצדיק טהור-הלב והזך בין הקלגסים הארורים שמילאו את הבניין הגדול של בית הסוהר.

במהלך כל אותו לילה עבר הרבי טלטלות רבות וייסורי נפש, כשהוא מועבר ממחלקה למחלקה, ובכל מקום עומדים אנשי חיל חמושים, חמורי סבר המאיימים לטרוף אותו בעצם מבטם. מלבדם ניצבו שורה של פקידים שכל תפקידם היה להתיש את האסירים ולהוריד את מצב רוחם.

ביומנו מתאר הרבי באריכות את מדורי הגיהנום שעבר שעה אחר שעה, כשבכל מקום מנסים להשפילו ולדכאו עד עפר.

תחילה נכנס הרבי לחדר הפקידות, שלא היה אלא מעין אולם קבלה לאסירים, שם עבר הרבי את תהליך הקבלה הרגיל על ידי מילוי טפסים ופרטים, שם קיבל הרבי את מספר האסיר שלו “26818”. מרגע זה הפך הרבי לאסיר רשמי.

השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר. הרבי שבע טלטולים ושיחות עם פקידים כאלה ואחרים, כשמכולם הוא דורש את קיום ההבטחה להביא לו את טליתו ותפיליו. הכול היה לו לזרה. הוא כבר רוצה להגיע לתאו לנוח שם או להיחקר בצורה רצינית, אבל להיפטר בכל אופן מעינוי זה של ‘משמוש נשמה’.

הרבי אינו נותן למחשבות העגומות ‘להפיל’ את רוחו. הרבי מבין שאין זה המקום ולא השעה להיות בשפלות הלב או בעצבות. כעת, בייחוד כעת, הוא זקוק להיות אמיץ לב בעל רוח גבוהה, ועם זאת לשים לב לכל פרטי ההשגחה העליונה המלווה אותו בכל צעד ושעל. הרבי זקוק למלוא כוחות הנפש, ולשם כך הוא מתבונן ומצייר לנגד עיני רוחו את תואר פניו של אביו, כבוד קדושת אדמו”ר הרש”ב נשמתו עדן…

אותיות המחשבה – – –

אבא! אבא קדישא! – – –

טרם חלפו שלוש שעות מאז הגיע לשְׁפָּלֵרְקָה, וכבר הוא עייף “עד אין בי מתום, ראשי יכאב לי מאוד, לבבי יכאב וגם דוקר בצדי השמאלי; נוסף על כולם הוא הכאב בגרון”. הרבי משתדל להדחיק את כאבי גופו השונים, כי הוא מבין כי אלו חיוורים לעומת כאב לבו. “ונפשי תכאב לי במאוד”, הרבי מספר בזיכרונותיו.

זו השעה שבה הלב משתפך, והרבי נושא תפילה חרישית מעומק לבו הטהור:

“אנא ה’! הביטה וראה בעוני עמך, הלוא לא אותי הושיבו במאסר ולא אותי הם חפצים להעניש, כי אני – מה אני?! רק שהנני גזע אבות קדושים, ואחד הבנים אשר עמודי חצרות ה’ וחצרות התורה נשענים עליהם. אנא ה’!”

מחוגי השעון מוסיפים להתקדם בהתמדה אִטית וקפדנית. השעה חמישה לחמש. הרבי עוד עובר חוויות מסעירות רבות במהלך אותו לילה, ורק עם אור ראשון של הבוקר, מוכנס הרבי לתאו, מספר 160. חדר לא גדול, כשני מטרים רוחבו וכארבעה מטרים אורכו. גובהו כשני מטרים. הקירות עשויים אבן עבה. דלת ברזל סוגרת את הפתח, ובקיר ממול חלון לא גדול, קרוב לגובה התקרה. סורגים עבים אוטמים היטב את החלון מבחוץ.

 

יום רביעי
ט”ו בסיוון

תפילה בין כתלי הכלא

זה היה היום הראשון שבו הרבי למד על סדרי בית הסוהר ואורחותיו. באותו יום הכריז הרבי על שביתת רעב עד אשר ישיבו לו את טליתו ותפיליו. הרבי מיאן לקום ממקומו שעה שחילקו את האוכל לאסירים. הסוהרים עמדו משתאים נוכח הכרזת שביתת הרעב. מעולם לא נתקלו באסיר שההין להפר את פקודותיהם.

שעת בוקר. שחרית של יום חדש. “המחדש בטובו בכל יום תמיד”. על אף המצב, יש להודות ולהלל למי שאמר והיה העולם…

כעבור שעות אחדות הוקלו מעט כאביו של הרבי. הרבי נעמד בפינת התא ללא טליתו ותפיליו, והחל להתפלל תפילת שחרית בקול רם מלווה בניגון חב”די מעורר רגש. כך עמד ללא נוע, דבוק בקונו, להוט בתפילתו כשניגון חב”די עתיק על שפתיו. מתוך דממה חרישית קסומה האזינו האסירים הנוספים שבתא, לתפילתו ולניגונו של הרבי.

קול גס של קללות וגידופים נשמע מאחורי הדלת, הסוהר שעמד שם לא פסק אף לא לרגע… אולם הרבי לא שכח את מקום הימצאו וגם לא את המאורעות הקשים שעברו עליו הלילה. כותלי הכלא נגוזו ונעלמו בעיני רוחו, והוא המשיך בתפילתו ובניגונו עוד שעה ארוכה.

בתום התפילה התיישב הרבי ופתח בדברי תורה בפני שני האסירים היהודיים. אלו היו דברי תורה פשוטים וקלים להבנה גם לאלה שמעולם לא הגו בתורה ולא שקדו על ספר לימוד יהודי. דברי התורה, כמים זכים על נפש עייפה, חלחלו אל תוך לבם הרגיש, ועיניהם הכבויות מאימת המוות, הבזיקו באור של תורה. גם האסיר הגוי האזין ברוב קשב, מבלי לדעת עד כמה הוא מבין. נקל היה לראות כי הוא אדם פשוט, תמים ופרימיטיבי.

•     •     •

שלוש פעמים חולק אוכל באותו היום, יום רביעי בשבוע, אולם בכל פעם שחולק האוכל, סירב הרבי לקבל את האוכל בהכריזו באוזני הסוהר בתקיפות: “אני ממשיך בשביתת הרעב שלי עד שיוחזרו לי התפילין שלי!”

 

יום חמישי
ט”ז בסיוון

לילה אפוף אימה

23:00. הרבי נעמד להתפלל תפילת ערבית. תפילתו מתונה, כל מילה נאמרת במחשבה, כסופר וכמונה מעות. “בחכמה פותח שערים…” הרבי מתפלל, והמילים מקבלות משמעות נוספת במקום אפל ונורא זה.

הרבי לא הספיק הרבה, ובעיצומה של פרשת ‘שמע’, נשמע קול צעדים כבדים מן הפרוזדור. דלתו של אחד התאים הסמוכים נפתח, ובעוד רגע נשמעת יללתו של אחד האסירים ותחנונים בדבריו. יחד עם דבריו נשמע קול פקודה תקיף: “שימו ידיכם על פיו שקולו לא יישמע!”

דממה. הרבי מבין היטב את אשר קורה בחוץ. “ידיי ורגליי רועדות, עוד רגע ואתעלף”, הרבי מספר.

לא חלפו דקות ארוכות, ומהחצר נשמעה קריאה משונה “אַיי אַיי”, ומיד לאחר מכן קול ירייה… שקט… דממה…

“מעיין דמעות נפתח מעיניי עד כי לא יכולתי להגיד אף לא מילה אחת”, הרבי מוסיף ומתאר בזיכרונותיו.

פחד אחז ברבי כששמע פתאום קול צעדים מתקרבים אל עבר תאו. שוב נפתחה דלתו של אחד התאים הסמוכים, ושוב יללתו של אדם המזעזעת את הלב ואת הנשמה גם יחד. כעבור רגע נחסם פיו של האיש… ירייה נוספת נשמעת ועולה מן החצר. קול צעקה של פצוע הגונח מעָצמת כאביו. ירייה שנייה ושלישית, וקול הפצוע נדם לנצח – – –

כעת הרבי מבין למה התכוונו חבריו לתא. הרבי מתאמץ להתרכז בתפילתו, אך קולותיהם של האסירים המובלים למיתה, אינו מרפה אף לא לרגע במשך כל שעות הלילה, עד כי האיר היום. באותו הלילה כבר לא יכול היה הרבי להירדם…

רוח קרה נשבה מבעד לחריצי החלון. דממת מוות מרחפת על פני הצלמוות. התחבושת וסממני הרפואה של הרופא סייעו, וכאבי פציעתו של הרבי נרגעו מעט. “פחדי סר מאתי, רוח ממרום יתמכני ומחשבותיי מסתדרים”.

הבוקר אור, והאסירים שבתאו של הרבי שמחים לדעת שנשארו בריאים ושלמים ולא הוצאו אף הם להורג.

•     •     •

אותו יום עבר על הרבי בשיחות עם האסירים ובמחשבות על אודות מצבו. חום הקיץ המהביל חדר בין חומות שְׁפָּלֵרְקָה לתוך התאים. הרבי יושב עם בגדיו הרבניים, ולמרות האוויר המחניק והמהביל, קר לו… שכניו אינם מבינים… הרבי מבין כי הוא חולה, וזו הסיבה לצמרמורות הקור שעוברות בגופו.

לבו של הרבי נצבט בו. זו החלוקה האחרונה להיום, יום חמישי בשבוע; זה יותר מארבעים שעות שאוכל או מים לא באו לפיו, שעות נצח של כאב ועינוי גופני ונפשי, והתפילין עדיין אינם… כאב לבו של הרבי מפלח את גופו: תפילין… תפילין…

 

יום שישי
י”ז בסיוון

חקירה צולבת

הרבי נלקח לחקירה ראשונה במחשכי הצלמוות. הוא הוכנס לתוך חדר החקירות ופלצות אחזה בו. שלושה חוקרים ישבו ליד השולחן, כשרובה טעון מונח ליד כל אחד מהם, ובפינות החדר כלי משחית שונים. פני האנשים היו זועפים ועיניהם בלטו ממבטי זעם דוקרים.

גם כאן נכנס הרבי במלוא קומתו הרוחנית ותקיפותו ה’שניאורסונית’. “זו לי הפעם הראשונה שאני נכנס לביתם של אנשים, ואיש מהם אינו קם ממקומו…” סנט בהם הרבי.

החוקר דכטרייב ניגש ברצינות לגופה של חקירה. הוא פתח והקריא שורה של האשמות, כשהוא מונה אחד לאחד את “חטאיו ופשעיו” של הרבי:

הנך נאשם בתמיכת הריאקציה בברית-המועצות.

הנך נאשם בקונטרה-רבולוציה.

יהודי ברית-המועצות הדתיים רואים בך סמכות עליונה, והם מושפעים ממך.

יש לך השפעה גם על חלק מהאינטליגנציה היהודית ברוסיה הסובייטית, ובעיקר יש לך השפעה רבה על הבורגנות האמריקנית.

הנך מנהיגם של ‘מורדי האור’.

יודעים אנו שניצלת השפעתך ובמשך הזמן פרשת רשת גדולה של ‘חדרים’ וישיבות ושאר מוסדות הדת על כל פני ברית-המועצות.

הנך מנהל מערכת התכתבות נרחבת ביותר עם חוץ לארץ. אלפי מכתבים מתקבלים על ידך מכל פינות העולם, דבר שהוא אסור במדינתנו.

אתה מנהל התכתבות חשאית באמצעות שגרירויות חוץ לארץ על כל הנעשה בברית-המועצות.

הנך מקבל סכומי כסף גדולים מחוץ לארץ במטרה להגביר את הדת בברית-המועצות ולמלחמה בממשלה הסובייטית.

כל אחת מהאשמות שהוזכרו, היה בהן די כדי לשלוח את הנאשם לעולם שכולו טוב. המטרה בהקראת כל האשמות הללו, הייתה להפחיד את הרבי ולהביאו לידי הודאה. אך הרבי לא נבהל ולא נבוך והשיב תשובות אחת לאחת, על כל האשמה.

“לא אכחיש שיהודים רואים בי סמכות, אבל אין זו אשמתי. אינני כופה ואינני מטיל את מרותי על איש. אני מצהיר כי מעולם לא ניצלתי את הסמכות שלי לפעולות נגד האינטרסים של ברית-המועצות.

חקירתו של הרבי נמשכה שעות ארוכות והסתיימה רק בשעת לילה מאוחרת.

קודם שהוצא הרבי מן החדר, אמר החוקר לולב לרבי:

“ב-ב-ב-בעוד עשרים וארבע שעות תומת בירייה”, אמר לולב בגמגום, בהיותו כבד-פה.

לא היו אלה דברי הפחדה גרידא. זו אכן הייתה הגזירה שנכתבה ונחתמה בעבור הרבי, ולא משנה מה הייתה תוצאת החקירה, בדיוק כפי ששיער הרבי.

פסק הדין עשה רושם עז על הרבי, אך הוא התחזק, שאב עידוד, ואמר בביטחון מוחלט: “השם יתברך יעזור!”

כעבור שנים הזכיר זאת הרבי הריי”צ באחת ההתוועדויות באָמרו: “יהודי אינו דוחק אותי . . גם כאשר ה”ייבסק” לולב אמר לי בשפלרקי שבעוד עשרים וארבע שעות יירו בי, גם כן לא הצר אותי. ה”יהודי” שבו לא הצר אותי. יהודי אינו מיצר אותי”.

 

צהרי יום השישי,
ערב שבת קודש

ניצחון ראשון

בכל בתי ישראל נעשות הכנות לקראת השבת הממשמשת ובאה, ואילו הרבי, נשיא ישראל, נמצא בתא קטן ומצחין, חולק אמות אחדות עם עוד שלושה אסירים.

פתאום נשמע רשרוש המפתחות במנעולי הדלת. האסירים נדרכו במקומותיהם. חושיהם התחדדו. הם הבינו שפתיחת הדלת באופן פתאומי בעיצומו של יום, אינה דבר של מה בכך, אלא אם אכן ייקראו לטיול, כי טרם נקראו לטיול היומי…

בפתח נראתה דמותו של איש ג.פ.או. יהודי. מבלי אומר ודברים ניגש אל מקומו של הרבי והניח לפניו צרור קטן – קטן אך יקר מפז!!

התפילין… של יד ושל ראש…

גם ספריו הקדושים…

האוצר היקר מפז שנאבק עליו כל כך, שבעבורו השליך את חייו מנגד בדרישות מתגרות נגד ראשי הג.פ.או. חוקריו, סוהריו ומפקדיו הבכירים של שְׁפָּלֵרְקָה…

הצוררים הובסו… הטומאה נמסה והתגמדה מול התוקף היהודי הגאה…

הרבי הבין כי כעת הגיעה השעה לשבור את צומו, הצום הארוך והמתיש שנמשך כבר קרוב לשישים שעות – מאז סעד את סעודתו בחצות הלילה שבין שלישי ליום רביעי בביתו, ועד עתה ללא מזון וללא שתייה…

אולם גאון עוזו של הרבי עדיין עמד והזהיר באור יקרות בתוך מחשכי הכלא. “לא אוכל לאכול את האוכל של בית הסוהר. אוכל רק מה שיובא לי מביתי, ויהא זה לחם בלבד. מים חמים לשתייה אקח מבית הסוהר רק בתנאי שאדע שהם הורתחו בדוד המיוחד למים ולא לתבשילים אחרים”.

מבלי לבזבז זמן מיותר, קם הרבי ממקומו, נטל את ידיו והזדרז להניח את תפיליו, אותן תפילין יקרות מפז שלא הניח יום אחד, יום חמישי. כמו בן משפחה קרוב ששב ממסע רחוק, שש הרבי עליהן כמוצא שלל רב.

איש הג.פ.או. לא יכול היה להכיל זאת בקרבו, והוא עזב את התא מבלי להוסיף מילה.

 

 

שבת קודש,
י”ח בסיוון

שבת קדושה
בין החומות

ליל שבת קודש, פרשת “שלח”.

שבת קודש הלכה והתקרבה… עוד שעה קלה תפרוש שבת קודש את כנפיה על פני היקום. היא לא תפסח גם על שְׁפָּלֵרְקָה האימתני, ותשתחל פנימה מבעד לסורגים והחריצים הקטנים.

שוב שקשוק המנעולים המוכר, ודלת התא נפתחה בשנית באופן פתאומי. הפעם עמד בפתח סוהר מסוהרי שְׁפָּלֵרְקָה. מבלי לומר דבר ניגש לרבי ונתן בידו חבילה עטופה.

הרבי נטל את הצרור בידו, בפנים היו שלוש חלות בעבור “לחם משנה”, לשתי סעודות השבת. הרבי הכיר בהם מיד כי הם הובאו בשבילו מביתו.

הרבי נטל את החלות והביט בהם מלפנים ומאחור, וראה הן כי שלמות; שלמות ללא פגם. ראויות הן לברכת ‘המוציא’ לשבת קודש…

היטב הכיר הרבי בכך שמקרה זה הוא יוצא מן הכלל, שכן תמיד כל אוכל וכל חבילה שנשלחת אל האסיר מביתו, נחתך לחתיכות קטנות מחשש שלא יבריחו בפנים פתקים או חפצים כלשהם, והנה הרבי קיבל את החלות שלמות.

היה זה ביטוי ליחס מיוחד שהחל הרבי לקבל מאז ואילך. הסוהר לא היה צריך להיות פיקח במיוחד כדי להבין שאם הרבי מקבל יחס כזה מצד הנהלת שְׁפָּלֵרְקָה, יש דברים בגו. מאז החל גם הוא להתייחס לרבי בדרך ארץ.

 

יום ראשון
י”ט בסיוון

הרבי זוכה לשורת הטבות

במוצאי השבת הראשונה, נתן השומר לרבי שני גפרורים כדי שיוכל לברך עליהם “בורא מאורי האש”. שבת יצאה, זמן של דוד מלכא משיחא, והרבי אמר “ויתן לך” מתוך רגש של שמחה פנימית וגלויה.

שורת ההקלות שניתנו לרבי לא הסתיימו בכך.

בכל יום אמר הרבי דברי תורה בפני האסירים היהודיים שבתא, דברי תורה קלים ופשוטים להבנה, ולאחר מכן רשמם על בדלי הסיגריות. לא כל אסיר יכול היה לכתוב בתא המאסר. בדרך כלל קיבל אסיר בכל יום דף ועיפרון לכתוב עליו את בקשותיו ממנהל בית הסוהר, ומיד לאחר השעה היעודה, ניטלו הדף והעיפרון מידי האסיר, ואילו הרבי החזיק עיפרון במשך כל ימי מאסרו לאורך כל שעות היממה.

חוקי בית הסוהר קבעו כי עם קריאת הכרוז המצווה על האסירים לעלות על מיטותיהם בלילה, האסירים חייבים לשכב לישון. אל להם לשבת או לעשות דברים אחרים. גם בזה קיבל הרבי זכות מיוחדת לישון כאשר רצה. הרבי ניצל אפוא את הזמן עד שעת לילה מאוחרת, והוא עיין בספרים שברשותו או שהיה כותב את רשימותיו.

הרבי עמד על עקרונותיו, וגם הצליח בהם. הסוהרים סיפקו לרבי מים חמים שלא הוחמו בסירי הבישול הרגילים אלא בדודים מיוחדים להרתחת מים כפי תנאי הכשרות הנדרשים, בדיוק כפי שביקש בעת שקיבל לראשונה את תפיליו.

 

יום שלישי
כ”א בסיוון

חקירה צולבת שניה

ביום זה – שבוע ימים לאחר מאסרו – נקרא הרבי לחקירתו השנייה.

הפעם, נוסף על החוקרים הרוסיים, נכחו במקום גם שני היהודים נחמנסון ולולב. שניהם נטלו חלק נכבד בחקירה. מבין כולם, לולב היה גס מכולם. לולב היה צעיר יהודי נבער מדעת ומתרבות, כעסן ורתחן, מופרע, וחסר דרך ארץ שלא פסק מלנבל את פיו. בהתנהגותו הפרועה עלה על שאר החוקרים כולם. למרבה הצער, הוא זה שניהל את מהלך החקירה.

שוב הושב הרבי מול החוקרים, ולולב גולל מחדש את כל הטענות כנגד הרבי. שוב הוא שאל על אודות מהותה של החסידות, וחזר והאשים את הרבי בקונטרה-רבולוציה.

דבריו אלו הדהימו את הרבי. הוא הבין כי לולב מכוון את האשמה כנגדו אך מנסה ללבות רוח כללית של אנטישמיות כנגד העם היהודי מצד שכניו הגויים.

הרבי פנה אפוא אל לולב מתוך לב רותח בדברי תוכחה מגולים:

“לולב, זכור! אתה גורם לאנטישמיות על ידי ההאשמות שאתה טופל עליי! אתה יוצא כנגדי באשמה מזויפת כאילו ברצוני להוריד את הממשלה הסובייטית כאשר הנך יודע שזה עלול לעורר שנאה בלב הרוסים באָמרם שיהודי דתי רוצה להרוס את הממשלה. זכור, לולב, חזור בך! אתה מביא רק שנאה על העם היהודי! אתה עוזר בהפצת האנטישמיות!”

נחמנסון שמע את הדברים ושתק, אך לולב האזין כשבת שחוק גסה נסוכה על פניו.

הרבי הוחזר לתאו מספר 160, שם, לאחר הפוגה קלה, העלה הרבי את רשמיו הקשים מאותה חקירה על בדלי סיגריות.

כה חפץ היה לולב לבצע את זממו, את גזר הדין שחרץ על הרבי בתום החקירה הראשונה, גזר דין מוות. אולם ידיו היו קצרות מלבצע זאת. השלטון המרכזי במוסקבה שלח הנחיה שלא לבצע את גזר הדין החמור, אם יש כזה; לא זו אף זו, ניתנה הוראה לתת לרבי הקלות והנחות מסוימות בכלאו.