פנחס לייבוש הרצל

את תפקידו ב”סופר המלך” עטף ערפל סמיך במשך שנים ארוכות. הוא לא סיפר לאיש על המשימה שהרבי הטיל עליו לדווח על כל פרט מהנעשה בקרב חסידי חב”ד בירושלים * זכרונותיו בראיון בלעדי שהעניק ל”בית משיח”, בתוספת זכרונות, אגרות ומסמכים אשר נשאבו מארכיונים לאחר פטירתו, יצרו מיני-ביוגרפיה מרתקת של המשפיע הרב פנחס לייבוש הרצל ע”ה

 

צום גדליה תשע”ה. בתי אונגרין, בית משפחת הרצל. המשפיע הרב פנחס לייבוש הרצל מניח תפילין רבנו תם, בעוד זמן קצר הוא עתיד לצאת לתפילת מנחה, כשלפתע פתאום נדם לבו והוא נפל ארצה. בכך תמה מסכת חיים אצילית ונפלאה של איש חסיד שקט וצנוע, תלמיד חכם מופלג ובר אוריין, רודף צדקה וחסד, מאנשי ירושלים המובהקים.

בצל גדולי החסידים

הרב פנחס לייבוש הרצל נולד ביום י”ט בתשרי תרפ”ג, לאביו הרב נפתלי צבי ולאמו מרת יוכבד חנה שהייתה בת ירושלים מזה דורות רבים, ולה שורשים חבדיי”ם עמוקים.

כיוון שהאב היה יוצא הונגריה, לא התחנך פנחס לייבוש הצעיר על ברכי החסידות. הנער הצעיר שהתגלה ככשרוני במיוחד, נשלח ללמוד בישיבת דושינסקי בראשות הגאון הרב יוסף צבי דושינסקי גאב”ד העדה החרדית. בישיבה נודע עד מהרה כעילוי מיוחד.

דודו היה המשפיע הנודע הרב משה וובר, והנער הצעיר שמר על קשר הדוק עם דודו שהשפיע עליו טללי חסידות ורוח חסידית. כך עבר הנער הצעיר בגיל 16 ללמוד בישיבת “תורת אמת” החב”דית ששכנה באותן שנים בבתי מילנר, בסמוך למקום מגוריו. גם שם שקד על לימוד הנגלה והחסידות ועד מהרה תפס את מקומו בין מצויני הישיבה. את יראת השמיים המיוחדת ורגש ההתקשרות לרבותינו נשיאינו, ספג מהמשפיעים ומראשי הישיבה, הרה”ג משה לייב שפירא והמשפיע הרב משה יהודה רייכמן. 

כמאה וחמישים בחורים למדו באותן שנים של טרום מלחמת העולם השניה בישיבת “תורת אמת”, ויחד עמם למדו עוד כחמישים אברכים. הלימוד היה בעיקר בחברותות כאשר כמה פעמים בשבוע נמסרו שיעורים על ידי ראשי הישיבה והמשפיעים. התלמידים הרבים שקדו על לימודיהם חרף התנאים הגשמיים הקשים. אלה לא פסקו גם בימי הצנע ומלחמת העולם, כאשר נוצר מחסור חמור בהשגת מזון ומצרכי יסוד.

על ידידיו הקרובים בישיבה נמנו הרב משה אשכנזי (לימים רבה של קהילת חב”ד בתל אביב), הרב ישראל צבי הבר (לימים משפיע בתל אביב ובכפר חב”ד), והרב אפרים וולף (לימים מנהל ישיבות ‘תומכי תמימים’).

כבר אז השכיל להסתופף בצלם של גדולי החסידים שהתגוררו בירושלים, ביניהם הרב אברהם חיים נאה, המשפיע הרב אלתר שימחוביץ, הרב שמריהו ששונקין, ודודו הרב משה וובר.

השידוך של הת’ לייבוש, הגיע בברכת אדמו”ר הריי”צ, כפי שהוא סיפר לכותב השורות כשבקולו ניכרת התרגשות: “חמי ר’ נחום חנון חיפש שידוך והיו לו כמה הצעות וביניהן אני. הוא שאל על כך את אדמו”ר הריי”צ, וזכה לקבל ברכה: “הקב”ה יזמין לך שידוך המוכשר”. ימים ספורים עברו והשידוך יצא אל הפועל במזל טוב. הודעתי לאדמו”ר הריי”צ על השידוך וקיבלתי מברק באנגלית שתוכנו: הסכמה וברכה לשידוך. 

בקבוק משקה מהרבי לשכונת ‘מוסררה’

הרב הרצל היה במהותו איש תורה, למד ולימד והרביץ תורה לעדרים בקרב מגזרים שונים, בנושאים מגוונים. בבית הכנסת בשכונת מוסררה בירושלים מסר שיעור במשך כיובל שנים בהשתתפות קהל רב. על שיעור זה אף זכה לקבל התייחסויות מיוחדות מהרבי.

“בחודש תשרי תשכ”ז עברתי אצל הרבי בעת חלוקת ‘כוס של ברכה’. לאחר שמזג לי הרבי יין מהגביע, הושיט לעברי גם בקבוק ‘משקה’ כשהוא מכריז בקול רם: און די פלעשל וועסטו טיילן פאר די אנשי השיעור אין מוסררה [= בקבוק זה תחלק לאנשי השיעור במוסררה].

“בשעת מעשה עמד לידי ‘הפרטיזן’ ר’ זושא וילימובסקי שלא הבין את דברי הרבי. הוא פנה אלי בתמיהה: ‘מה אמר לך הרבי? מה כוונתו ‘מוסררה’?’ הסברתי לו שהרבי התכוון לשיעור תורה שאני מוסר בשכונה. ר’ זושא התרגש מאוד, מבין כל אלפי העוברים בחלוקה הרבי זוכר מי מוסר שיעור באחת משכונותיה של ירושלים, והרבי אף מוצא לנכון למסור בקבוק משקה כשהוא מכריז את שם השכונה. מיד הודיע לי ר’ זושא “אבוא לבקר שם”. ואכן לא עבר זמן רב, ובלי הודעה מוקדמת, כדרכו של ר’ זושא, הוא הופיע באמצע השיעור. הוא הסתובב אנה ואנה כולו נלהב כשהוא ממלמל לעצמו: ‘מוסררה’, ‘מוסררה’. לאחר שהשתתף בשיעור, אמר לי: ‘נהניתי מאוד ואכתוב על כך לרבי’.

“באחת היחידויות שאל אותי הרבי אלו שיעורים אני מוסר ומה אני מוסר בשיעורי תורה. כמובן שפירטתי את השיעורים. הרבי אמר לי [תוכן הדברים]: תשתדל ללמוד כל יום גם הלכות, כי כל השונה הלכות כל יום מובטח לו עולם הבא. זאת ועוד, משתתפי השיעור בשכונת מוסררה הם עובדים במשך כל היום ואין להם את הפנאי לפתוח ספר, לכן חשוב מאד שתלמד אותם את ההלכות הנוגעות לחיי היום יום”.  

באחת השנים נסע ר’ פנחס לייבוש לניו יורק שם עסק באיסוף כספים עבור מטרה חשובה. “מבוקר ועד ערב הייתי עסוק בנסיעות בין משרדים ובתי עסק עד שכשהגעתי בערב למקום האכסניה, לא היה בכוחי לפתוח ספר. היה לי קשה להשלים עם העובדה שעובר יום ועוד יום ואין לי את הזמן ללמוד. נכנסתי ליחידות ושטחתי את אשר על לבי. הרבי ענה לי תלמד ל’גירסא’. אמרתי לרבי שמחמת הריצות במשך כל היום אני מגיע הביתה עם כאב ראש וגם ל’גירסא’ קשה לי ללמוד. אם כן — אמר הרבי — “תלמד בעיון. החש בראשו יעסוק בתורה”. הרבי ציטט את השאלה הידועה שהרי כתוב  מבטלין תלמוד תורה מפני קריאת המגילה, והרי גם קריאת המגילה עצמה היא לימוד תורה? וההסבר הוא, שכיוון שקריאת המגילה הוא בלי עיון, לכן אינו נחשב ללימוד תורה כדבעי. לכן, סיים הרבי, אם כואב לך הראש, עליך ללמוד דווקא בעיון”.

‘רוח הקודש של ממש’ מכנה הרב הרצל את ההוראה שקיבל מהרבי בנוגע ללימוד החת”ת. כל השנים הקפיד מאד על לימוד החת”ת, אולם בתקופה מסוימת, בגלל אילוצי הזמן התרשל לפעמים בלימוד החת”ת. באותם ימים קיבל מכתב מהרבי ובו המילים הבאות: “תקותי, אף שאינו מזכיר עד”ז שנוסף על כל הלימודים שומר גם כן את שלושת השיעורים הידועים בחומש תהילים ותניא, ואל יהיה הדבר קל בעיניך, ובפרט שהונהגו ע”י כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע נשיא ישראל”. אני שידעתי את הסיבה למענה הזה, לא ידעתי נפשי מהתרגשות גילוי רוח הקודש של הרבי”. 

הרב הרצל זכה לקבל מכתבים רבים מהרבי, כאשר כל מילה בכל מכתב היא ציווי קדוש בעבורו. בג’ באלול תשל”ב כתב לו הרבי ב’נ.ב.’: “בטח השתתף (וישתתף ביתר שאת) במבצע תפילין. וה’ יצליחם”.

שורה קצרה זו שכתב לו הרבי גרמה לו להתחיל להשתתף  במבצע תפילין ליד שריד בית מקדשנו הכותל המערבי. מידי יום רביעי, עשרות שנים, היה עומד בדוכן התפילין בכניסה לרחבת התפילה בכותל המערבי ומזכה את המתפללים בהנחת תפילין, ואף מעורר אותם להתחזק בשמירת תורה ומצוות.

בעשורים האחרונים, לאחר פטירת המשפיע הרב יהושע ליפקין, מונה למשפיע של בית כנסת חב”ד מאה שערים, בירושלים, ומאז העצים ביתר שאת את שיעוריו ודרשותיו כמו גם חזרה על שיחות קודשו של הרבי.

“שיחות הרבי הם החיים שלי”

חייו של הרב הרצל התנהלו בפשיטות ובצניעות שאין דומה להן. בביתו הצר בדירה קטנטנה בבתי אונגרין נמצאים כל ספרי הרבי המודפסים, בהם שקד יומם ולילה, כפי שמעידים בני משפחתו.

פעם, בשיחה שקיים כותב השורות עמו בביתו, אמר: “השיחות של הרבי הם החיים שלי”.

בכל הזדמנות שכובד לשאת דברים, תמיד חזר על שיחה של הרבי, גם בפני חוגים זרים ורחוקים מדרך חסידות חב”ד, מאנשי ‘תולדות אהרן’ ועד יוצאי צפון אפריקה בבתי הכנסת השונים. גם את ההתוועדות השבתית הקבועה שהתקיימה מידי שבת בבית כנסת חב”ד במאה שערים, פתח בשיחה של הרבי. מידי ליל שבת מסר שיעור ב’דבר מלכות’ למתפללי בית הכנסת, כאשר לאחר סעודת שבת שוב מסר שיעור החל מתשע בערב ועד שעת חצות, כאשר לשיעור זה הגיעו אברכים מחסידויות ירושלים שבלעו בשקיקה כל מילה היוצאת מפי המשפיע החסידי שהרעיף עליהם דברי חסידות כיד ה’ הטובה עליו.

את הכוחות להפיץ חסידות בכל מקום תלה בהוראתו של הרבי איליו “להרבות יותר ויותר בהפצת החסידות”.

ענייני משיח וגאולה עמדו בראש מעייניו. לרבים עדיין זכור כיצד בכינוס שהתקיים בחודש ניסן תשנ”ד, הקריא פסק דין בשם רבני חב”ד, כי הרבי הוא–הוא המלך המשיח.

מסופרי המלך 

לעיתים קרובות, התיישב המשפיע הרב פנחס לייבוש הרצל, ליד מכונת הכתיבה, בביתו הצר, והרחק מעיני כל, כתב בפרוטרוט את כל הנעשה בקרב חסידי חב”ד בירושלים. בסיימו את משימת כתיבת הדו”ח בה ראה מלאכת קודש, שיגרו אל הרבי, ולעיתים אף היה מקבל תשובות על הדו”חות. בגין מלאכה זו, דודו המשפיע הרב משה וובר כינהו: “מסופרי המלך”.

את תפקידו זה עטף ערפל סמיך במשך שנים ארוכות. ר’ לייבוש לא פירט על אודות מלאכת הקודש, ואפילו לבני משפחתו וידידיו לא סיפר כיצד נכנס לתפקיד הרגיש והמיוחד — לדווח לרבי על כל פרט מהנעשה בקרב חסידי חב”ד בירושלים.

רק לפני כשלוש–עשרה שנים, ניאות המשפיע הירושלמי לגלות את סודו הגדול, ולבקשת אחד מנכדיו הגעתי אל בית המשפיע, שם נחשפתי אל מאחורי הקלעים של מלאכת “סופר המלך”. הרב הרצל הסכים באופן חד פעמי לגלות את אשר צפן בליבו במשך השנים. היה זה לקראת י’ שבט, יום קבלת הנשיאות, כאשר הגעתי לביתו בקומה השניה של אחד מהבניינים הארוכים של בתי הונגרין, ליד שכונת מאה שערים בירושלים. ר’ לייבוש קיבלני כהרגלו במאור פנים ובסבר פנים יפות, ודיבר אלי כדבר איש אל רעהו, חרף עובדת היותי אברך צעיר בגיל נכדיו. והנה תמצית דבריו:

“קרוב לארבעים שנה הייתי כותב לרבי מכתבים ארוכים בהם הייתי מפרט את הנעשה בקרב חסידי חב”ד המתגוררים בעיר מגורי ירושלים — וזאת לפי בקשותיו החוזרות ונשנות של הרבי.

“הכול החל בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, כאשר קיבלתי מענה בו הרבי מבקש שאכתוב לו על פעולות חסידי חב”ד בירושלים. מאז הייתי כותב בערך כל חודש על ישיבת ‘תורת אמת’, על התוועדויות ועל ה’מבצעים’ שהתקיימו באותם ימים בירושלים.   

“לכתוב לרבי על פעולות של אחרים זו אחריות גדולה ובכל פעם הייתי מתרגש מחדש. במיוחד בימים כאשר הייתי אברך כולל בישיבת ‘תורת אמת’ והרבי ביקש ממני לכתוב לו על מצב התלמידים, הלימודים והמבחנים. היה עלי לכתוב על ראש הישיבה, על חבריי התלמידים, וברור שהדבר היה לא פשוט. יום כתיבה כזה היה בעבורי כמו יום כיפור.

“אינני יודע במה זכיתי שהרבי בחר בי לכתוב לו דוחו”ת אלו, ואת הזכות הזו לא פרסמתי כיוון שידעתי שהרבי לא מעוניין שכולם יידעו מכך. דודי החסיד המפורסם הרב משה וובר ע”ה שידע מכתיבת המכתבים לרבי, אמר לי פעם “מקנא אני בך שאתה מסופרי המלך”.

“קשה לי לתאר את ההרגשה שהיתה לי באותם שעות בהם הייתי כותב, כל מילה הייתי כותב מתוך מחשבה רבה, כיצד לתאר לרבי במדויק מה אמר חסיד זה או אחר במהלך ההתוועדות, כמה משתתפים היו ועוד. כארבעים שנה כתבתי דיווחים לרבי עד כ”ז באדר תשנ”ב, אז חשבתי לעצמי שאיני יכול להטריח עוד את הרבי במכתבים. בתקופה האחרונה [הדברים נאמרו, כאמור, בשנת תשס”ב] נפגשתי עם מזכירו של הרבי הרב לייבל גרונר, והוא שידע כמה פעמים הרבי הורה לי לכתוב — אמר לי שלדעתו עלי להמשיך ולכתוב לרבי כפי שעשיתי כל השנים”.

גם כאשר נכנס ל’יחידות’, התבקש לא פעם לספר על המתרחש בירושלים עיר הקודש. כפי שסיפר:

“נכנסתי ל’יחידות’ ולפני יצא אדמו”ר מסוים מירושלים. הרבי החל לחקור אותי לגבי גודל החסידות של האדמו”ר, כמה תלמידים יש לו בישיבה, ועוד. ביחידות אחרת שאל אותי הרבי על ספר מסוים שיצא בירושלים, ולאחר שאמרתי את דעתי אמר הרבי כי הוא אין דעתו נוחה מהספר”.

תשובות ועידודים

את התיאור מפיו של המשפיע ר’ לייבוש הרצל, יש להשלים מתוך התשובות שקיבל ובהן הירבה הרבי בעידודים לשלוח תיאורים מפורטים על התוועדויות, מבצעים, שיעורי תורה ועוד.

באגרת מיום כ’ בשבט תשי”ג כותב לו הרבי:

 “בטח מתאים לבקשתי לכל תלמידי תורת אמת, הנה גם הוא וחבריו לדיעה היו מן הנבחנים ואתענין לדעת איזה שאלות נשאלו–הן בנגלה והן בדא”ח — ותודה לו על ההודעה בזה. והשי”ת יצליחו”.

לאחר שעבר חודש תשרי, נדרש לכתוב לרבי מבלי להתמהמה. וכך כתב לו הרבי ביום ג’ בחשוון תשי”ז “לפלא שלעת עתה, לא הגיעו ידיעות מאנ”ש אשר בעיה”ק ירושלים ת”ו בהנוגע לניצול ימי חודש תשרי בכלל וזמני שמחתינו בפרט — להחזקת היהדות והפצתה, ובייחוד בהנקודה הפנימית דהפצת המעיינות חוצה ותקוותי שתתקבלנה ידיעות ימים אלו ידיעת מפורטות ויהי רצון שיהיו גם ידיעות משמחות אשר מעלין בקדש בכל הכיוונים”.

באגרת אחרת כותב לו הרבי “לאחרי הפסק הכי ארוך, נתקבל מכתבו מכ”א תמוז, בו כותב ראשי פרקים מפעולות אנ”ש וצעירי אגו”ח במשך השבועות שעברו מעת מכתבו האחרון”.

מכתבים רבים קיבל מהרבי בהם היו תשובות על הדוחו”ת, לצד ברכות בעניינים אישיים. היו מקרים שזכה להיות צינור דרכו העביר הרבי הוראות שונות, כמו באגרת מיום כ”ד מרחשוון תשי”ח: “בודאי מכינים תכנית מתאימה ומפורטת בכל הדרוש לניצול ימי חודש כסלו הבאים עלינו לטובה וגם בזה הפצת המעיינות חוצה נקודה הפנימית, שהרי י”ט כסלו ר”ה בלימוד החסידות ודרכי החסידים. ומובן שמחובתו גם מזכותו למסור הנ”ל, לכל אלו השייכים לעבודה פנימית זו הפצת המעיינות”. 

מיתת נשיקה

כאמור, הרב לייבוש הרצל נפטר בפתאומיות והוא בן תשעים ושתיים. בראש השנה עוד עבר לפני התיבה, ואף חזר חסידות בפני קהל המתפללים בבית הכנסת חב”ד במאה שערים בירושלים, שם כיהן כמשפיע במשך שנים ארוכות. בצום גדליה התפלל שחרית בבית הכנסת. כאשר נטתה השמש לשקוע, הניח תפילין רבנו תם והתכונן לצאת לתפילת מנחה, כאשר לבו נדם לפתע במיתת נשיקה.

הלווייתו נערכה במוצאי צום גדליה, לקראת חצות הלילה, בהשתתפות קהל רב ובהם חסידי חב”ד רבים, אנשי בתי אונגרין, צאצאיו הרבים ואנשי ירושלמים שהכירוהו והוקירהו עד מאוד.

הותיר אחריו — מאות צאצאים גשמיים, ואלפי צאצאים רוחניים מכל החוגים והעדות. זכה לראות בנים ובנות, נכדים, נינים ובני נינים, כולם הולכים בדרך התורה והחסידות.

השמח בחלקו

מאז נישואיו ועד יומו האחרון התגורר בשכונת בתי אונגרין בדירת חדר וחצי מרוהטת בריהוט מיושן ומינימלי, כאשר תנור נפט מחמם אותו, אך הוא היה בבחינת ‘שמח בחלקו’. “פה גידלתי יחד עם רעיתי מרת שטערנא את שמונת ילדיי! בתחילה לא היה לנו אפילו מקרר ואילו חדרי אמבטיה ונוחיות היו רק בסוף הקומה”.

למי שמעולם לא ביקר בשכונה המעניינת והצפופה, נספר כי בבתי אונגרין נבנו בניינים ארוכים בני שלוש קומות, בכל קומה יש פרוזדור ארוך וצר מאוד ממנו נכנסים לדירות המסומנות על–פי א–ב, בהן יש חדר כניסה קטן וחדר שינה המשמש לעת הצורך כסלון, חדר אוכל, חדר ילדים, וחדר משחקים… בדירות אלו מגדלים משפחות ירושלמיות שמונה ועשרה ילדים, הגדלים בצפיפות בלתי נתפסת.

על החיים הצפופים, התבטא ר’ לייבוש: “הקב”ה סייע בעדינו והסתדרנו. תקופה מסוימת ישן אחד הילדים אצל הדודה ושתי בנות ישנו אצל הסבתא, והשאר ישנו בכל פינה בבית, העיקר שהם גדלו בדרך התורה והחסידות, כולם התחתנו והקימו משפחות חסידיות”.