מאת הרב בערל לאזאר

אין לי ספק שהרבי מעדיף לחזור ל–770 כאשר הוא רואה את כל החסידים באחדות אמתית. לא נראה לי שיש מישהו שמפקפק בזה. השאלה רק כיצד אנו פועלים זאת. השאלה היא האם תהיה דרך שחסידים יתכנסו ביחד, ישבו ביחד כדי למצוא דרך? אם הרבי דורש ומבקש את זה מאתנו, אין ספק שיש את היכולת והאפשרות לבצע.

מאת הרב בערל לאזאר, שליח הרבי ורבה הראשי של רוסיה

קשה להאמין שכבר עשרים שנה שאין התוועדויות, שיחות, מאמרים, דולרים או יחידות. השאלה שכל אחד שואל את עצמו היום היא: מה אנו צריכים לעשות? כיצד נוכל לשנות את המצב? אני בטוח שישנן תשובות רבות, ולכל אחד יש את תשובתו הוא.

ברצוני לשתף אתכם במחשבותיי שעברו בראשי בטיסה לניו יורק היום. ידוע לכולנו שלג’ תמוז היתה משמעות מיוחדת לפני ג’ תמוז תשנ”ד.  ג’ תמוז הינו אתחלתא דגאולה של הרבי הריי”צ, וכמו שהרבי מספר בשיחות קודשו, זה היה כמעט מצב של היפך החיים. היה זה מצב של סכנות נפשות כפשוטו. הרבי הריי”צ סיפר שהוא ראה על הנייר את פסק הדין רשום: היפך החיים, עם קו מתוח על המילים, וכתוב בסמוך “ניעט” (לא). זה היה אמור להיות המצב רח”ל. ג’ תמוז הוא היום שבו הכל התהפך, ומהיפך החיים זה השתנה לאתחלתא דגאולה שהמשיך לגאולה “לכל מי שבשם ישראל יכונה”. זה השפיע על כל העולם כפי שאנו רואים היום. יותר מכך: זה השפיע גם על רוסיה עצמה, כאשר אנו עדים היום לשינויים שם מן הקצה אל הקצה.

נשאלת השאלה: איך השתלשל ג’ תמוז למצב של העלם והסתר כה נורא?  אין צורך לחפש בנרות - ישנן שיחות רבות של הרבי שם הוא מסביר שהענין העיקרי של הרבי הריי”צ היה מסירות נפש. והיתה לו מסירות נפש לא רק לפני המאסר ובתקופת המאסר, אלא גם בזמן שבאו לבשר לו שהוא יכול להשתחרר מהכלא ויעבור לגלות, הוא אמר בשום פנים ואופן לא! מדוע? כי היה ספק חילול שבת ויתכן שהרכבת תגיע לקסטרמה בשבת.

הרבי מביא בשיחות קודשו על פי נגלה תירוצים רבים כיצד הרבי הריי”צ היה יכול בכל זאת לנסוע, אבל בשורה התחתונה היה יכול להיות בכך משום חילול ה’, שאנשים יחשבו שהרבי הריי”צ יגיע לקוסטרמה בשבת קודש, ולכן הוא נמנע מלעשות זאת.

המחיר לספק חילול ה’ הזה, היה לא פשוט, שכן הוא ידע שבהחלטה זו הוא מסכן לא רק את עצמו, אלא את החסידות כולה, וההמשך של חסידות חב”ד.

מה זה מלמד אותנו? שלא נוכל להביא את הגאולה כאשר אנחנו ממשיכים בחיי היום שלנו כפי שחיינו עד כה, כשאנו בוחרים לבצע את המשימות הקלות והמזדמנות. הדרך להביא את הגאולה היא על ידי מסירות נפש.

זה בעצם עניינה של החסידות.

אני זוכר שכשהגענו לראשונה לרוסיה, התבוננו בקהל המקומי לראות מי אלה ששרדו את שבעים שנות הקומוניזם. כידוע שלפני הפצת הקומוניזם, היו יהודים שהשתייכו למגזרים שונים, שלמדו בישיבות שונות, אבל מכל אלה, מי ששרדו את הקומוניזם היו החסידים. מצאנו שם חסידים שלמדו בזמנו ב’תומכי תמימים’ וב’חדרים’ שנבנו במסירות נפש, והם אמרו בבירור שהדרך היחידה שניתן היה לשרוד את הקשיים היא אך ורק על ידי חסידות. מי שלא חי ולומד חסידות לא מסוגל לשרוד את הקושי.

אין מדובר בסתם קשיים של היום יום, אלא קשיים הנוגעים לחיים של מסירות נפש כפשוטה.

זה בעצם, בשתי מילים, ההבדל בין שליח לבין עסקן. העסקן מבצע את מה שנדרש ממנו כל עוד שזה מתאים לחוקים. אם יש לו תקציב הוא יבנה, אם אנשים יסייעו לו הוא יישאר. שליח, לעומת העסקן, יודע שהוא עושה ופועל ויהי מה, שכן זוהי עצם מציאותו. שומה עליו לפעול והוא אכן יעשה הכול כדי לעשות מה שצריך.

מה שבא בקלות
- נעלם בקלות

כיצד הענין מתבצע בחיי המעשה של היום יום?

לכל אחד יש עניינים רבים שעל ידם הוא מתקשר לרבי - בלימוד תורתו, בקיום הוראותיו, במבצעים שהרבי העניק לנו. פעמים רבות אנו מצהירים שנבצע את כל הנ”ל, אנו לומדים חת”ת, רמב”ם, מאמרים של הרבי וגם שיחות - בתנאי שזה מתבצע בקלות. אולם כשזה מתחיל להיות כרוך בהתמודדות, אזי אנו מרימים ידיים.

ל’מבצעים’ אנו יוצאים כל עוד זה מקובל על הסביבה, אבל כאשר מתגלים קשיים, אנו אומרים זה יותר מידי, זה מעבר לכוחותיי. מי יודע כיצד יגיבו, מה תהיה התייחסותם, האם זה שייך או אולי לא.

אני יכול לספר על עצמי, שבחודשים האחרונים קבלתי החלטה על משהו שתמיד השתדלתי לעשות, אבל לאחרונה הבנתי שזו הנקודה: יוצא לי לטוס הרבה ב”ה, והחלטתי שבכל טיסה אני אעבור בין הקהל ולהציע לגברים יהודיים להניח תפילין. אני בטוח שזה דבר שלא קל לבצע, ואפילו קשה, ואני בטוח שלכל אחד יש סיבה מוצדקת מדוע זה לא פשוט. האחד לא מכיר את השפה המדוברת, לשני יש קושי בגישה לזרים, השלישי מופנם, לרביעי יש סיבה אחרת משלו. גם לי היו תירוצים שאתם הצלחתי לשכנע את עצמי שאני לא האיש המתאים לעסוק בזה. לא מתאים לי ואולי יסרבו וכו’.

אך כאשר שוברים את חומת החשש ויוצאים לפעולה ממשית, רואים הצלחה. לא רק זאת, אלא בכל פעם ופעם מחדש אפשר להיווכח כי דוקא האנשים שנראים הכי קשים, הם אלה שההשפעה עליהם גדולה יותר. הם אלה שיודו הכי הרבה והם אלה שיחזרו ויגידו לך ‘אנו מעריכים את מה שעשית ואנחנו רוצים להמשיך להיות בקשר’.

יש פתגם שאומר - כסף שבא בקלות נעלם בקלות. אפשר להגיד את זה בנוגע לענייננו: מה שמגיע בקלות, ילך בקלות. וזה נכון גם לגבי לימוד תורתו של הרבי, ונכון גם לגבי יציאה ל’מבצעים’, וגם לגבי היציאה לשליחות: אם זה בא בקלות זה ייעלם בקלות. ואילו דברים שמגיעים בקושי רב, הם אלו שחודרים ותופסים את ההשפעה הגדולה ביותר.

אנחנו מקיימים תורה ומצוות, וזה חלק מסדר היום הקבוע והשגרתי שלנו, לא בגלל שזה קל או בגלל שזה נוח. חסידות מעניקה לנו תובנה חדשה במושג “קבלת עול” - איבערגעגבענקייט - זה מה מפעיל את המנגנון שלנו. דברים שמגיעים בקושי, ואנחנו מבצעים אותם מתוך קבלת עול.

הרבי השקיע בנו כדי לאפשר לנו לעמוד גם במצבים קשים ובתקופות קשות, כאשר הדרך כבר לא קלה. או אז אנו זקוקים לחסידות כדי לבצע את הדברים מהכוח אל הפועל.

אז איך מסירות נפש קשורה לכולנו? לדאבוננו אנו רואים שמשיח טרם בא. אין צורך להסתכל רחוק מידי  - אם מסתכלים על שיחות הקודש של הרבי, רואים שהנקודה העיקרית היא אחדות בין חסידים.

בשיחה מפורסמת בליקוטי שיחות חלק י”א - “שלח נא ביד תשלח” הרבי מביא שיחה של הרבי הריי”צ מאחרון של פסח תרצ”ט, שם הוא מסביר “יבוא שילה”- ‘שילה’ בגימטריה ‘משה’, ‘יבוא’ בגימטריה ‘אחד’, והוא אומר שאם כל החסידים יהיו ביחד וידברו על משיח, משיח יבוא. עד כאן דברי הרבי הריי”צ.

אם מעיינים בחלק י”א של ליקוטי שיחות (שיחת פרשת שמות ב’ מאחרון של פסח תשכ”ט) בהערה 48 שם הרבי כותב: “ואף שבשיחה הנ”ל שזה ש’משה’ בצירוף ‘אחד’ בגימטריה ‘משיח’, היינו שבזה שבישראל תהיה אחדות בכלל, ובפרט התאחדות בענין הדיבור אודות משיח כו’, ימשיכו הגאולה שלימה על ידי משיח - הרי להיות שהגילויים דלעתיד לבוא תלויים לא רק בבירור וזיכוך מצבם של ישראל עצמם, כי אם בבירור וזיכוך העולם כמבואר בתניא (פל”ז ואילך) ובככל מקום, הרי על כן צריך לומר, שצריך להיות הענין ד’אחד’ גם בעולם.

“אלא שבכדי לפעול אחדות בעולם, צריך להיות קודם אחדות בישראל (ראה לקו”ש חלק ט’ עמוד 159 ובהערה 49 שם). ואמיתית האחדות בישראל הוא גם–כן בדוגמת הענין ד”אחד” - שגם מצד ציור פרטי שבהם, כי אם מחולק מחברו - הם בהתאחדות”. עד כאן ההערה של הרבי. 

כל זה אומר, שלא מספיק שהחסידים יהיו ביחד וידברו על משיח, אלא ההדגשה היא הצורה שבה הם ידברו ביחד על משיח. כל אחד מבין את הנושא בצורה אחרת - כולל הפרטים כיצד לפרסם על משיח, כיצד לדבר על משיח, כיצד להפיץ את הבשורה, כיצד אנו צריכים לחיות את משיח.

אולם, הרבי אומר את זה ברור: כל עוד חסידים לא יכולים להתאחד לדבר על משיח, או אז…

הרבי אומר את זה ברור - משה רבנו פלוס אחד - כאשר אתה מביא את אחדות החסידים לשיח על משיח, זה מה שמביא את הגאולה.

מסירות נפש להביא משיח, כולל להתאחד עם אלו שחושבים אחרת!

כידוע עד עכשיו לכל אחד היה את ההשקפה שלו והדרך שלו. אם מישהו לא הסכים אתו, הוא כונה “נפרד”, הוא לא בסדר והוא עושה את הגרוע ביותר שרק אפשר, ואם כן, אני לא יכול לשוחח אתו ואי אפשר בכלל לדון אתו על הנושא?!

לדאבוננו, עשרים שנה אחרי, לא חל כל שינוי. אלה חושבים כך ואחרים חושבים אחרת. טרם ראיתי שמישהו השתכנע על ידי שהוא נזרק ממקום מסוים, או בכך שלא מדברים אתו, או שלא מסכימים אתו. לדאבוננו אנו עדיין נמצאים באותו גלות מרה.

ישנם שני תסריטים אפשריים: או שנחליט שאנחנו הולכים על מהלך של מסירות נפש להביא משיח - וזה קשור לכל מה שנדרש מאתנו: מסירת הרצון, התמסרות לרבי עם כל האמת שפירושה הפשוטה לא לעשות את מה שאני חפץ אלא מה שהרבי רוצה שאני אעשה. והאפשרות השניה - חס ושלום היו לא תהיה - לא להתאחד… ולחכות לרחמים של הרבי.

אין לי ספק שהרבי מעדיף לחזור ל–770 כאשר הוא רואה את כל החסידים באחדות אמיתית. לא נראה לי שיש מישהו שמפקפק בזה. השאלה רק כיצד אנו פועלים זאת. השאלה היא האם תהיה דרך שחסידים יתכנסו ביחד, ישבו ביחד כדי למצוא דרך? אם הרבי דורש ומבקש את זה מאתנו, אין ספק שיש את היכולת והאפשרות לבצע.

אנו רואים שברוך ה’ יש משפחות רבות שחיים בשלום ובאחדות - אהבה ואחווה שלום ורעות - למרות שישנם חילוקי דעות ביניהם. אני יכול לספר שברוך ה’ ברוסיה יש לנו חסידים שדעותיהם שונות באופן קוטבי, אבל האחדות בעבודת השליחות והמסר לקהילה הרחבה, הוא מסר אחיד וברור. הציבור יודע שאנו מאוחדים, וההצלחה הכי גדולה שלנו היא כאשר הציבור בחוץ קולט שאנו מאוחדים.

פעמים רבות ספונסרים ותורמים שמסייעים לנו מציינים שמה שמדרבן אותם לסייע, זו העובדה שהם רואים אותנו פועלים ביחד ובלב אחד. זה מה שהעולם מצפה לראות מאתנו: שנבוא ביחד, ונהיה ביחד; ההבדלים בינינו כל כך מינימאליים, ולאנשים מפריע שקיים הבדל. וכפי שהרבי אומר, אם נתעקש ויהיה סוג של מסירת הרצון - כשאני יודע שדרכי היא הדרך הנכונה, אבל אני מוכן להתקפל לאחור ולחפש דרך לשבת עם ה”אחרים” כדי למצוא פתרון כיצד אנו יכולים להיות באחדות.

המסר של האחדות שייצא מאתנו, מקהילת חב”ד בכל אתר ואתר, ישנה ויהפוך את העולם, כי העולם כולו מתבונן בנו, ואז יהיה מוכן למשיח, ובעיקר להחזיר את הרבי למטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו. 

(מתוך דברים שנאמרו בכינוס אחדות שהתקיים ב–770 ביום ג’ תמוז)