יהודי ששואל שאלה כזו, סבור - כפי הנראה - שהגאולה שתהי’ בביאת משיח צדקנו היא - עב
יהודי ששואל שאלה כזו, סבור - כפי הנראה - שהגאולה שתהי’ בביאת משיח צדקנו היא - עבורו בלבד. אבל האמת היא - שנוסף על גאולתן של ישראל בביאת משיח צדקנו, יהי גם ענין של גאולה בעולם כולו • משיחת שבת פרשת בשלח ט”ו בשבט תשמ”ג. בלתי מוגה
יהודי ששואל שאלה כזו, סבור - כפי הנראה - שהגאולה שתהי’ בביאת משיח צדקנו היא - עבורו בלבד. אבל האמת היא - שנוסף על גאולתן של ישראל בביאת משיח צדקנו, יהי גם ענין של גאולה בעולם כולו • משיחת שבת פרשת בשלח ט”ו בשבט תשמ”ג. בלתי מוגה
א. …ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל:
מכיון שנמצאים אנו בסוף זמן הגלות, ומתקרבים יותר ויותר לזמן הגאולה - מובן, שעיקר העבודה צריכה להיות באותם ענינים המהווים הכנה והקדמה וממהרים את הגאולה העתידה.
ולכן, צריכים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה - בהתאם להוראותיו של בעל ההילולא (ובפרט בעמדנו ביום השבת שלאחרי יום ההילולא, שאז נפעל עילוי ושלימות בכל עניני יום ההילולא), ועל–ידי כללות עבודה זו, ובפרט כאשר עבודה זו נעשית באופן של שלימות - “קיימא סיהרא באשלמותא” - ממהרים ומקרבים את הגאולה העתידה, בביאת משיח צדקנו.
ועוד ענין בזה: מכיון שבביאת משיח צדקנו תהי’ גם גאולת העולם כולו, כלומר, שהעולם כולו יהי’ בתכלית השלימות - גילוי אלקות בכל העולם (“כמים לים מכסים”), ועד שאפילו “את אויביהם כסה הים” - מובן, שתפקידם של בני–ישראל לפעול גם בעולם כולו, וכמדובר כמה פעמים (לאחרונה) בארוכה שבני–ישראל צריכים לפעול על אומות העולם שיקיימו ז’ מצוות דבני נח (כללות הענין ד”לשבת יצרה”), שעל ידי זה פועלים שהעולם יהי’ ראוי ומוכן לקיום היעוד ד”לתקן עולם במלכות שד–י”.
ב. וזהו המענה לאלו ש”תואנה הם מבקשים” ושואלים: מה פתאום מדברים ותובעים לפעול על אומות העולם שיקיימו ז’ מצוות שלהם - וכי סיימו כבר את כל מה שצריכים לפעול על בני–ישראל שלכן מחפשים לפעול על אומות העולם!? - וכאשר אותו יהודי, המתלבש ב”שטריימל” ו”זיידענע קאַפאָטע” וכיו”ב, פוגש יהודי “ליובאוויטשער” ושואל אותו שאלה זו - מתבלבל הלה, ואינו יודע מה להשיב!
שאלה הנ”ל נובעת מטעות יסודית בכללות האמונה בביאת המשיח:
אותו יהודי ששואל שאלה כזו, סבור - כפי הנראה - שביאת משיח צדקנו פירושה, שמשיח צדקנו יוציא אותו מהגלות, ואז יוכל הוא לחיות את חייו בטוב ובנעימים כו’. כלומר: הגאולה שתהי’ בביאת משיח צדקנו היא - עבורו (ועבור יהודים כמותו) בלבד.
אבל האמת היא - שנוסף על גאולתן של ישראל בביאת משיח צדקנו, יהי’ גם ענין של גאולה בעולם כולו, כלומר, תיקון ושלימות המציאות דכל העולם כולו - “לתקן עולם במלכות שד–י”.
וענין זה (שלעתיד לבוא יהי’ התיקון ושלימות דמציאות העולם כולו) הוא אחד מהיסודות העיקריים באמונה בביאת המשיח - כמבואר בכמה וכמה פסוקים ובכמה וכמה מדרשי חז”ל. ובלשון הרמב”ם (הל’ מלכים פי”א ה”ב) - בנוגע לכללות האמונה בביאת המשיח: “אין הדבר צריך ראי’ שכל הספרים מלאים בדבר זה”.
ונוסף לזה - בפשטות: כאשר תהי’ הגאולה העתידה - בודאי לא יהרוג הקב”ה את כל אומות העולם שבעולם כולו! זהו היפך השכל, היפך התורה - ש”דרכי’ דרכי נועם וכל נתיבותי’ שלום”, היפך הענין ד”לא ברא הקב”ה בעולמו דבר אחד לבטלה”, והיפך כללות ענין היהדות!
כל המושג של מלחמה (הריגת בני אדם כו’) אינו מתאים לרוח התורה - “דרכי’ דרכי נועם וכל נתיבותי’ שלום”, ורק בלית ברירה, כאשר נכרים באים על עיירות ישראל - בהכרח לצאת במלחמה, כדי להגן על בני–ישראל, אבל לולי זאת - כללות ענין של מלחמה הוא היפך התורה.
[ועד כדי כך - שאפילו כאשר דובר אודות כיבוש הארץ (בפעם הראשונה), שאז הי’ הציווי “לא תחי’ כל נשמה”, אף על פי כן, נאמר בתורה (משפטים כג, כט–ל) “לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהי’ הארץ שממה ורבה עליך חית השדה (ולכן) מעט מעט אגרשנו מפניך”, כלומר, שהקב”ה השאיר חלק מהאומות (שעליהם נאמר “לא תחי’ כל נשמה”), למשך זמן מסוים, מכיון שהי’ צורך בהם - “פן תהי’ הארץ שממה ורבה עליך חית השדה” (היפך הענין דישוב הארץ). וכל זה - גם כאשר דובר אודות כיבוש הארץ לפני שנגזר על משה רבינו שלא יכנס לארץ, כלומר, כאשר חשבו שכיבוש הארץ יהי’ בתכלית השלימות - על–ידי משה רבינו!
ואף על פי שהקב”ה הי’ יכול לעשות נס כדי למנוע את המצב ד”תרבה עליך חית השדה” - כשם שכיבוש יריחו הי’ באופן של נס (נפילת החומה על–ידי תקיעה בשופרות כו’), או לעשות נס שמציאותם של החיות לא תפריע לישוב הארץ, כפי שכבר מצינו מעמד ומצב דומה ב”תיבת נח” שהחיות לא הזיקו כו’, וכך הי’ מעמד ומצב העולם קודם חטא עץ הדעת כו’ - אף על פי כן, לא עשה הקב”ה נס כזה (מכיון שעדיין לא הגיע הזמן לכך), והשאיר (למשך זמן) את האומות שאודותם הי’ הציווי “לא תחי’ כל נשמה”, מכיון שבזמן זה הי’ עדיין צורך בהם].
ומכיון שכן - הרי בודאי שלעתיד לבוא תהי’ גם מציאותם של אומות העולם, וגם ביחס אליהם יהי’ מצב של גאולה (ביחס למעמד ומצב הקודם), כלומר, גאולת מציאות העולם כולו, “לתקן עולם במלכות שד–י”.
ולכן, בתור הכנה לגאולה העתידה - צריכים בני–ישראל לפעול גם בכל העולם כולו, שיהי’ ראוי ומוכן למעמד ומצב ד”לתקן עולם במלכות שד–י”, וענין זה נעשה על ידי זה שבני–ישראל פועלים על אומות העולם שיתנהגו באופן ד”לשבת יצרה”, על–ידי קיום ז’ מצוות דבני נח.
וכאמור - שאלה הנ”ל שייכת רק כאשר חושבים שהגאולה העתידה היא עבורו בלבד, אבל כאשר יודעים שהגאולה העתידה תפעל גם שלימות בעולם כולו - אזי בהכרח לפעול שהעולם יהי’ ראוי ומוכן לכך.
אותו יהודי ששואל שאלה הנ”ל - אומר בעצמו בתפלת ראש–השנה: “וידע כל פעול כי אתה פעלתו”, דקאי על הנבראים שבעולם העשי’ (עולם הפעולה), כמבואר בסידור האריז”ל. כלומר: לא רק “ויאמר כל אשר נשמה באפו כו’”, ולא רק “ויבין כל יצור כי אתה יצרתו” - עולם היצירה, אלא אפילו “וידע כל פעול כי אתה פעלתו” - בעולם העשי’ התחתון שאין למטה ממנו. וכל זה נפעל על–ידי “והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך”, כלומר: גילוי אלקות בכל הנבראים שבכל העולם (“את אויביהם כסה הים”, כנ”ל בארוכה), “לתקן עולם במלכות שד–י”. ואם–כן, בהכרח לפעול על אומות העולם שיקיימו ז’ מצוות דבני נח, בתור הכנה לתיקון העולם בתכלית השלימות - “לתקן עולם במלכות שד–י”.
ג. נוסף לזה - ענין זה (ההשפעה על אומות העולם לקיים ז’ מצוות דבני נח) הוא פסק–דין מפורש ברמב”ם:
בהלכות מלכים (ספ”ח) כותב הרמב”ם: “וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל עליהם מצוות שנצטוו בני נח”. כלומר: שיהודי מושבע ועומד מהר סיני לפעול על אומות העולם לקיים ז’ מצוות בני נח!
ואף על פי ש”לכוף את כל באי העולם” שייך רק כאשר יד ישראל תקיפה - הרי לא מדובר כאן אודות ענין של כפי’, כי אם אודות פעולה באופן של הסברה - בדרכי נועם ודרכי שלום - אודות גודל החשיבות והנחיצות כו’ בקיום ז’ המצוות דבני נח, וכללות הענין ד”לשבת יצרה”.
אותו יהודי שמתווכח כו’ אודות המדובר שצריכים לפעול על אומות העולם לקיים ז’ מצוות דבני נח - לא ידע אודות פסק–דין הרמב”ם הנ”ל, וכאשר הראו לו שאכן ישנו פסק–דין ברור ברמב”ם, הנה הישות והגאוה שלו לא נותנת לו להודות שלא ידע מפסק–דין הרמב”ם, ולכן מנסה הוא “פאַרדרייען” את דברי הרמב”ם!
ונוסף לזה - יוצא הנ”ל בטענה הידועה: אסור להתגרות באומות! ולכן, היתכן שיהודי יתגרה בגוי ויאמר לו: עליך לקיים ז’ מצוות דבני נח!
וממשיך לטעון: בדורות שלפנינו, כאשר ה”פריץ” הי’ מצווה ליהודי שירקוד בפניו - הי’ היהודי רוקד בפני ה”פריץ”, ולכן, צריכים להתנהג כן גם עתה! - לזה קורא הוא “הליכה בדרך אבותיו”!!
והגרוע ביותר - ששומעים את דבריו, ומפרסמים זאת באופן של דפוס וכו’ - ולאחרי כל זה - כולם שותקים!
להתחנף לגוי ולרקוד בפניו כאשר נמצאים במשטר דמוקרטי (שבו לא דורש הגוי מהיהודי לרקוד בפניו כו’) - אין לך ביזוי והשפלת “גאון יעקב” יותר מזה! על–ידי הנהגה כזו נעשה היהודי בזוי ומושפל (רח”ל) בעיני הגוי, בראותו שאין לו שום כבוד עצמי, ועד כדי כך שהוא מתכופף מלוא קומתו ורוקד בפני הגוי - למרות שאף אחד לא חושב אפילו לדרוש ממנו זאת!
התגרות עם הגוי פירושה - כאשר מנסים לרמות אותו ולהעלים ממנו ש”אתה בחרתנו מכל העמים”!
כאשר מתפלל מן הסידור בהיותו בבית הכנסת, אומר הוא: “אתה בחרתנו מכל העמים”, אבל כל זה שייך - טוען הוא - רק כאשר נמצא בעולם הקדושה, מה שאין כן כאשר יוצא לרחוב, לעסוק בעניני פרנסה כו’ - כאן הענין ד”אתה בחרתנו מכל העמים” אינו באופן של “שטורעם”, ואדרבה: הוא רץ אחרי הגוי ורוקד בפניו - אמנם לא ריקוד ברגלים כפשוטו, כי לא יפה לעשות כן ב”וואָל–סטריט”, אבל בכל ישותו - “כל עצמותי תאמרנה” - רץ הוא אחרי הגוי, ומנסה למצוא חן בעיניו, וכל זה - כדי שיוכל להרויח אצל הגוי עוד כסף!
ועד כדי כך - שלמען מטרה זו מוכן הוא לוותר לגוי בעניני היתר, ולפעמים - אפילו בענינים חמורים יותר! הלואי ולא היו נכשלים בזה כפי שקורה בפועל!
זוהי המשמעות האמיתית של התגרות בגוי: לרמות את הגוי ולהעלים ממנו את העובדה ש”אתה בחרתנו מכל העמים” - על ידי זה שרודף אחריו כו’, ועד שמוכן לוותר על ענינים חשובים כו’, וכמו כן - לרמות את הגוי בדרכים ערמומיות (“שווינדלעריי”) כדי להרויח ממנו כסף! האמת היא שמה שפוגש את הגוי (בעניני העולם) הרי זה בהשגחה פרטית - כדי למלא את שליחותו של הקב”ה לפעול ולהשפיע על הגוי שיקיים את ז’ המצוות דבני נח, וכמובן - להסביר זאת באותיות המתאימות, ובשפת המדינה, כדי שענין זה יתקבל בשכלו.
וכמדובר כמה פעמים שיכולים (וצריכים) להסביר לגוי - באופן שיתקבל בשכלו - שהנהגת העולם כולו צריכה להיות באופן ד”לשבת יצרה”, על ידי זה שאומות העולם ממלאים את תפקידם בקיום ז’ המצוות שלהם, ובני–ישראל ממלאים את תפקידם על–ידי קיום כל התורה ומצוותי’. ויכולים להסביר לו בפשטות שכשם שבגוף אחד ישנם כמה איברים ולכל איבר ישנו תפקיד מיוחד השונה מזולתו, כמו כן בכללות העולם ישנו חילוק בין התפקיד של בני–ישראל לתפקיד של אומות העולם - “אתה בחרתנו מכל העמים”, ולכן, בני–ישראל הם עיקר מציאות העולם, וכל העולם נברא בשבילם - כפי שמאריך הרמב”ם בהקדמתו לפירוש המשניות בפירוש מאמר רז”ל “כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה”, שמציאות הבריאה כולה היא - “כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתיישב הארץ ותהי’ החכמה מצוי’ וכו’”.
ורק לאחרי שמשלים את הכוונה העיקרית שלשם כך סיבב הקב”ה שיפגש עם הגוי (כדי לפעול עליו לקיים ז’ מצוות דבני נח) - נותן לו הקב”ה את שכרו (גם) בזה שביכלתו להשתכר על–ידי עסקו עם הגוי, אבל זהו רק בדרך טפל ביחס לעיקר הענין - מילוי שליחותו של הקב”ה לפעול על הגוי שיקיים ז’ מצוות דבני נח.
ד. והנה, נוסף לכל השאלות והטענות דלעיל (שתשובתן בצדן, כנ”ל בארוכה) - ישנם כאלו שלועגים על ענין זה (מבלי להכנס לוויכוחים ושקו”ט באופן שכלי), ובראותם שישנו יהודי שעוסק בהשפעה על אומות העולם שיקיימו ז’ מצוות שלהם - מבטלים אותו בתנועה של לעג ובזיון כו’ (כפי שמבאר בעל ההילולא את תכונותיהם והנהגתם של אנשים כאלו - במאמר דיום ההילולא (ד”ה באתי לגני פ”ג)).
ולזה דרושה זהירות יתירה - כמודגש בזה שההלכה הראשונה בהתחלת ה”שולחן ערוך” (לפני הלכות תפלה וק”ש, ולפני הלכות ברכות השחר) היא - “אל יבוש מפני המלעיגים”!
וההדגשה בזה היא - “מפני המלעיגים” דוקא (ולא מפני הטוענים והשואלים וכיו”ב), וטעם הדבר - כי ענין של “לעג” (ללא כל שקו”ט שכלית) עלול יותר לגרום לענין של חלישות כו’. ובפשטות: כאשר מישהו טוען שאין הדבר מתקבל בשכלו, אזי בנקל להתמודד עמו ולהסביר לו באופן שכלי כו’; אבל כאשר אינו נכנס לשקו”ט שכלית, אלא ממלא פיו לעג כו’ - יכול הדבר לגרום לענין של חלישות כו’, ולכן, דרושה אזהרה מיוחדת: “אל יבוש מפני המלעיגים”!
כלפי מי מופנה הלעג בענין האמור לעיל - כלפי הרמב”ם שפוסק פסק–דין ברור בספרו “יד החזקה” ש”צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל עליהם מצוות שנצטוו בני נח”! - אותם “מלעיגים” לועגים הם על הרמב”ם!!
הרמב”ם הוא “מורה הנבוכים” - הן בדורו והן בכל הדורות, והוא חיבר ספר פסקי דינים, ועד כדי כך שהרמב”ם קרא לספרו בשם “משנה תורה”, וכמו שכתב בהקדמה לספרו: “לפיכך קראתי שם חיבור זה “משנה תורה”, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם”.
וכפי שהי’ אמנם סדר הלימוד במדינות וקהילות שונות - בתימן, איטלי’, ועוד - שהיו לומדים תורה שבכתב, ומיד לאחרי זה היו לומדים ספרו של הרמב”ם. וכפי שרואים כמה וכמה דפוסים מחיבורו של הרמב”ם שבהם מופיעים הלכות הצריכות בלבד (בספר המדע, ובספר זמנים וכו’) - כדי שיוכלו ללמוד את ההלכות הצריכות.
כלומר: ביחד עם גודל ענוותנותו של הרמב”ם באופן ד”ונפשי כעפר לכל תהי”’, וכפי שכותב באגרותיו שיהי’ מרוצה אם יעירו לו על ענין של טעות כו’ - ביחד עם זה, כאשר מדובר אודות פסק–דין בנוגע למעשה בפועל - התנהג הרמב”ם בתוקף הכי גדול, עד שקרא לספרו בשם “משנה תורה”!
אמנם שם זה (“משנה תורה”) לא נתקבל בתפוצות ישראל, ובפועל נקרא ספרו של הרמב”ם בשם “יד החזקה”, אבל אף על פי כן - הרמב”ם קרא לספרו בשם “משנה תורה”, כפי שכותב בפירוש בהקדמתו לספרו!
[ועל–דרך הידוע אודות השל”ה הקדוש שקרא לספרו בשם “שני לוחות הברית” - ובפועל ממש לא נתקבל שם זה, אלא נקרא בשם “של”ה” בלבד, עד שישנם כאלו שאינם יודעים אפילו מהו הר”ת ד”של”ה”, אבל לאידך - הרי שם זה ניתן על–ידי השל”ה הקדוש].
ועל כל פנים בנוגע לעניננו: אלו שלועגים על המדובר שבני–ישראל צריכים לפעול על אומות העולם שיקיימו ז’ מצוות דבני נח - לועגים הם מדבריו של הרמב”ם!
וכאמור לעיל - “אל יבוש מפני המלעיגים”, ובודאי יתנהג כל אחד ואחד מישראל בהתאם לפסק–דין הרמב”ם הנ”ל, ועל ידי זה שיפעלו על אומות העולם לקיים ז’ מצוות דבני נח - ימהרו ויזרזו את קיום היעוד “לתקן עולם במלכות שד–י”.
ה. ונחזור לעניננו - הענין המיוחד בקביעות שנה זו, ש”שבת שירה”, השבת שלאחרי יום ההילולא - קביעתה בט”ו בחודש, כאשר “קיימא סיהרא באשלמותא”, שאז אומרים בשיעור תהלים היומי את הפסוק “את אויביהם כסה הים”.
וכפי שנתבאר לעיל בארוכה הקשר דכל ענינים אלו - שהענין ד”את אויביהם כסה הים” מורה על שלימות עבודת בני–ישראל (“קיימא סיהרא באשלמותא”) - עבודה באופן דאתהפכא, כולל - פעולת ההשפעה על אומות העולם שיקיימו ז’ מצוות בני נח, שעל ידי זה ממהרים את תיקון ושלימות העולם כולו, עד למעמד ומצב ד”את אויביהם כסה הים” (“כמים לים מכסים”).
וזהו גם הקשר עם כללות הענין דיום ההילולא - כנ”ל אודות תוכן המאמר דיום ההילולא, וזוהי כללות עבודתו של בעל ההילולא - הפצת המעיינות חוצה, למטה מטה ביותר, שעל ידי זה מהפכים את מציאות המטה ועושים ממנו דירה לו יתברך, דירה בתחתונים, באופן ד”את אויביהם כסה הים”.
ומובן, שכללות העבודה באופן של שלימות, הנלמדת ממילוי הלבנה (ישראל מונין ללבנה) בט”ו בחודש, “קיימא סיהרא באשלמותא” - הרי זה ענין השייך לכל ימי החודש (גם בימים שלאחרי ט”ו בחודש, שאז הלבנה הולכת ומתמעטת), כלומר, שבכל הימים צריכה להיות עבודת האדם באופן של שלימות, ויתירה מזו: “ילכו מחיל אל חיל”, “מעלין בקודש”.
ו. ויהי רצון שעל–ידי כללות עבודת בני–ישראל, ובכללות - העבודה בג’ הקוין שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים, “עוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור” - נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד ד”פדאני לי ולבני מבין האומות”, כלומר, לא רק “כאילו פדאני”, אלא “פדאני כו’” בפועל ממש.
ובקרוב ממש זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו - בתכלית השלימות,
“שלימות העם” - “בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבבותינו”, וכמרומז גם בלשון ד”מתפלל עם הצבור” - כידוע ש”צבור” ר”ת צדיקים בינונים ורשעים, בוא”ו המוסיף ומחבר, כלומר, שגם הם מצטרפים ונעשים מציאות אחת עם ה”צבור” כולו, בדוגמת ה”קטורת” שא’ מסממני’ הי’ “חלבנה” (ראה כריתות ו, ב).
“שלימות התורה” - כללות העבודה דקיום התורה ומצוותי’ בשלימות, “קיימא סיהרא באשלמותא”,
וכן “שלימות הארץ” - באופן ד”כי ירחיב ה’ אלקיך את גבולך”.
ואז נזכה ללמוד תורתו של משיח - “תורה חדשה מאתי תצא”, כי אף על פי שכל התורה כולה (כולל תורתו של משיח) ניתנה כבר ב”מתן תורה” (שאודותיו מסופר בפרשת יתרו - שזוהי הפרשה שהולכים לקרוא בתפלת המנחה), אף על פי כן, הרי זה באופן ד”תורה חדשה”.
וכל ענינים אלו - תיכף ומיד, כפסק–דין הרמב”ם: “מיד הן נגאלין”, וככל עניני הלכה שהם כפשוטם - הרי זה גם “מיד” כפשוטו, במהרה בימינו ממש.