יריות לעבר המורה בתום מסיבת חנוכה

הרבי הורה, ומיטב הכוחות יצאו צפונה ונגבה והקימו בתי ספר במושבים מרוחקים, והמשימה לוותה במאבקים ממושכים שהסתיימו בניצחון מהדהד – בתי הספר הממלכתיים במושבים אלו, נסגרו לחלוטין, שנה בלבד לאחר הקמת בתי ספר חב”ד! • תיאור השגשוג והפריחה ברשת אהלי יוסף יצחק, בשילוב מסמכים, אגרות וקטעי עיתונות • פרק תשיעי

המאבקים הגדולים של ‘ימי הבראשית’ תמו, “רשת אהלי יוסף יצחק” שוייכה סוף סוף לזרם ה’ממלכתי דתי’. זו הסיבה שהתקציבים החלו לזרום באופן מסודר מטעם משרד החינוך, וארבעת בתי הספר שהיוו את ההתחלה, החלו להתפתח ולשגשג. אמנם מפעם לפעם צצו מכשולים, אך מנהלי ‘הרשת’ יחד עם מנהלי אגו”ח דילגו שוב ושוב על התהומות שנפערו בפניהם ולעיתים אף איימו למוטט את המפעל הגדול.

כעת, לאחר ההתבססות הראשונית של השנים הראשונות, הגיע הזמן לחשוב על פריצה קדימה – להרחיב ולשכלל את ה’רשת’ כהנה וכהנה.

ואכן, בשנים הבאות ידעה ה’רשת’ התפתחות אדירה. בצעדים מעוררי השתאות, התפתחה רשת בתי הספר במהירות רבה, ועם השנים כללה עשרות בתי ספר וגנים שהיו פרושים בכל רחבי ארץ הקודש. ניתן לומר כי ה’רשת’ חוותה בהתגשמות הברכה שבירך הרבי באותן שנים: “ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה”. וכך אלפי-אלפי תלמידים, ישראלים לצד עולים חדשים, למדו במוסדות חב”ד ברחבי הארץ.

איך כל זה קרה? על כך ננסה להשיב בכתבה שלפנינו.

שליח מיוחד

בתחילת שנת תשי”ח – כחמש שנים לאחר ההתחלה – הורה הרבי להקים בתי ספר נוספים על אלו הנוספים. התנופה הגדולה החלה בי”ב תמוז תשי”ח, אז הרבי טבע את הסיסמא “ופרצת” והורה לפעול ביתר שאת בהפצת היהדות והמעיינות. חודשיים לאחר מכן שלח הרבי שליח מיוחד לעידוד פעילי ה’רשת’ – הלא הוא הרב זושא פויזנר.

ר’ זושא זכה להיות מקבוצת השלוחים שנשלחה לארץ הקודש לאחר האסון הנורא בכפר חב”ד בו נספו חמישה תלמידים ומדריך. הקבוצה כולה שבה בתום ביקור קצר לארצות הברית, מלבד ר’ זושא שקיבל מברק מהרבי להישאר בארץ הקודש. לאחר כשנתיים שב ר’ זושא ל-770, וכעבור זמן קצר זכה להשלח שנית לארץ ישראל כשליח לחיזוק ה’רשת’. ההוראה הייתה לפעול במוסדות החינוך מטעם רשת ‘אהלי יוסף יצחק’. ב’יחידות’ אליה נכנס באותם ימים, דיבר הרבי על אודות מהותה של השליחות אליה הוא נוסע.

היה זה ביום ראשון בצהריים, ט’ באלול תשח”י, כיממה לפני טיסתו לארץ ישראל. הרב דוד רסקין התקשר אל בית אחותו, שם שהה ר’ זושא באותה שעה, ואמר לו כי מכיוון שהוא נוסע בשליחות לאה”ק, תתקיים לכבוד זאת מסיבת “צאתכם לשלום” מטעם צעירי אגודת חב”ד בבית המדרש של 770 בתום ‘סדר’ הלימוד של הישיבה. ואכן, באקט לא שגרתי אורגנה לכבודו התוועדות עם מספר משתתפים מצומצם. ההפתעה הגדולה יותר הייתה, כאשר בצעד חריג במיוחד, הגיע הרבי במפתיע להתוועדות ודיבר על אודות השליח המיוחד: “עיקר סיבת התוועדות זו היא נסיעתו של שליח לארצנו הקדושה ת”ו, לפעול – בעצמו, ולמסור לאחרים שגם הם יפעלו (ובתוספת המעלה שישנה) באופן של שליחות – בחינוך על טהרת הקודש, ובפרט במוסדות הנקראים על שמו של כ”ק מו”ח אדמו”ר, ובמילא הרי זה נקרא גם – בשליחותו של בעל השם”.

בעיצומה של השיחה, פנה הרבי אל ר’ זושא ואיחל לו: “יתן השם יתברך ברכת הצלחה, שהשליח ייקח את עניני השליחות במילואם ויביא את העניינים לשם – לאה”ק ת”ו – במילואם, ובמילא יהיו הדברים יוצאים מהלב ונכנסים אל לב השומעים, לפעול על האברכים, על המורים והמורות – שכל אחד ואחת מהם יפעל בזריזות וחיות ושמחה, להביא את דבר הוי’ בכל מקום שיקבעו להם, ובפרט במוסדות החינוך הנקראים על שמו של כ”ק מו”ח אדמו”ר, שהתלמידים והתלמידות יהיו “זרע ברך הוי’”, ‘דור ישרים יבורך’”.

ואכן, ר’ זושא פעל בדרכים שונות לחיזוק אנשי החינוך שפעלו במסירות בכל רחבי הארץ במסגרת “רשת אהלי יוסף יצחק”.  

ופרצת צפונה ונגבה

את שנת תשי”ט כינה הרבי “שנת ופרצת”. השיחות והאגרות הרבות שיצאו באותה שנה, היו בסימן של פריצה קדימה. שוב ושוב עודד הרבי להרחיב את הפעילות, וביקש להביא לפתיחת בתי ספר חדשים במקומות קרובים ורחוקים.

העבודה נעשתה בשני ערוצים במקביל. הראשון – פתיחת בית ספר חדשים, והשני – הרחבת בתי ספר קיימים באמצעות רישום, והשגת תקציבים ומבנים הולמים.

לפעילות המתרחבת נדרשו פעילים רבים, ולא היה פשוט לגייס מספר גדול של תמימים או אברכים שיפעלו בשטח, במעברות וכדומה, כדי לבצע רישום תלמידים. לעיתים נתן הרבי הוראות לחסידים להירתם ביתר שאת לפעולות אלו.

במקביל נעשו פעולות חשובות לפתיחת בתי ספר חדשים. ההתחלה היתה במושבים ‘ברוש’ ומושבי ‘התענכים’ – ועל כך נרחיב מעט, כאשר סיפורם של שניים אלו יהווה דוגמה ומשל להקמת עשרות בתי ספר נוספים בשנים הבאות.

הברוש צומח וגדל

המושב ברוש נמצא בנגב, מדרום-מזרח לנתיבות. בתנאי התחבורה של השנים ההן, מדובר היה בכמה שעות נסיעה טובות ממרכז הארץ. הריחוק היה לא פשוט – אף על פי כן הוקם במקום בית ספר של ה’רשת’, ואליו גויסו מיטב הכוחות במטרה להעמיד בית ספר על תילו.

הרב אורי בן שחר, שניהל במשך שבע שנים את בית ספר חב”ד ביפו, עבר למושב ברוש במטרה להקים את בית הספר החדש. הוא הגיע לשם יחד עם רעייתו ושלושת ילדיהם הקטנים. משהגיעו למקום, גילו כי מדובר באחד המושבים שהוקמו על ידי תנועת המושבים של מפא”י, ומאכלס ברובו עולים חדשים ממרוקו. רובם ככולם שלחו את ילדיהם ללמוד בבית ספר ממלכתי שהיה באזור.

ר’ אורי בן שחר לצד כמה מחסידי חב”ד נוספים שהגיעו למקום, פתחו במסע ביקורי בית במטרה להסביר להורים בדרכי נועם, כי הם ששמרו על מסורת בארצות מוצאם, מוטלת עליהם אחריות לחנך את ילדיהם על פי מסורת ישראל סבא ולא כפי שילדיהם מתחנכים בבית הספר הממלכתי במקום. ואכן, הורים רבים נענו לפניה וביקשו להעביר את ילדיהם לבית הספר החדש.

כצפוי, ההרשמה במושב עוררה הדים בסביבה ואלו הגיעו עד למשרד החינוך. עסקני מפא”י הביעו כעס רב והביעו התנגדות נחרצת להעברת הילדים לממלכתי דתי. אולם חסידי חב”ד לא נסוגו אחור, והבהירו שוב ושוב, שחב”ד אינה מפלגה פוליטית הצוברת כח נגד מפא”י, וכי כל מטרתם היא לתת לילדי העולים חינוך התואם את דרכי אבותיהם בארצות מוצאם. לבסוף ניאותו הרשויות להסכים לקיים רישום לבית ספר חב”ד. זה נכנס אפוא להליך מזורז. באותה שנה נפתח בית ספר חב”די במושב ברוש.

על הקשיים וההצלחות סיפר ר’ אורי לימים בראיון לידידי ר’ מנחם זיגלבוים:

“היתה לנו סייעתא דשמיא בכך שהרוב הגדול של ההורים בברוש הלכו איתנו; בלעדיהם לא היינו מחזיקים מעמד. ההורים שהיו דתיים ושומרי מצוות, לא הבינו פשוט לאן הם שולחים את בניהם. הם אמנם ידעו שבית הספר הממלכתי עלול לפגוע ביחסם של הילדים לדת, אבל סברו כי די לשלוח את הילדים לבית הכנסת בשבת כדי לנטרל את ההשפעה המזיקה. מובן שהעמדנו אותם על טעותם והרחבנו בדבר כוח ההשפעה שיש לחינוך בבית הספר. הם שוכנעו אפוא ומיהרו לרשום את ילדיהם אצלנו”.

ההצלחה הייתה גדולה ומרשימה: “כשפתחנו את בית הספר, נרשמו אצלנו 120 תלמידים מכל האזור, בעוד שבבית הספר הממלכתי נשארו 30 תלמידים בלבד. שניים משלושת הצריפים של בית הספר הממלכתי, עברו אלינו”, סיפר הרב בן שחר.

לא פלא אפוא, שהמפקח האזורי מטעם משרד החינוך, הציב מכשולים בכל שלב. הדרך הייתה מלאה תהפוכות. אם לא די בכך, הרי שהנהלת ה’רשת’ התקשתה לגייס מורים שייאותו לעבור לגור במושב המרוחק כל כך. רק לאחר מאמצים רבים, הסכימו הרב דוד לסלבוים ורעייתו להגיע למושב כדי לכהן כמורים בבית ספר. אחריו הגיעו מורים נוספים.

שנת תשי”ט הייתה שנת שמיטה. אם בערים המרכזיות לא קל היה להשיג פירות וירקות בהכשר מהודר, על אחת כמה במושב המרוחק כל כך. בהוראת הרבי, היה הרב דוד חנזין, מנהל ה’רשת’, שולח אל מורי בית הספר, פירות וירקות. ר’ אורי בן שחר סיפר כי לעיתים המשלוחים של הפירות והירקות (וגם העופות), היו מגיעים בלתי כשירים לאכילה, ונזרקו מיד כשבאו.

ר’ אורי לא הסתפק בעבודה הרגילה בתחום בית הספר. את השעות של אחר הצהרים והערב הקדיש לביקורי בית ולשיחות עם התושבים על מנת להכירם מקרוב. הדבר תרם להערכה הדדית. ברבות הימים נקשרו קשרי ידידות בין צוות המורים לבין חלק מהתושבים. אנשי חב”ד אף הצליחו להתערות בחיי המושב, לקחת חלק בשמחותיהם, ולהבדיל באזכרות. באירועים אלו כובדו חסידי חב”ד להשמיע דברי תורה, שנוצלו כמובן לחזק את התודעה היהודית.

אנשי בית הספר הממלכתי חברו לכמה פקידים בכירים מהנהלת המחוז של משרד החינוך. הללו לא ראו בעין טובה את המהפך החב”די במושב ברוש וחיפשו כיצד להתנכל לבית הספר. בשלב מסוים, הצליחו בתואנות שונות לסגור את חדר האוכל בבית הספר. כך נמנע מהתלמידים לאכול ארוחת צהרים מבושלת.

ההתנכלות הגיעה לשיאה בימי חופשת הפסח, כאשר רוב מכריע של צוות ההוראה החב”די נפש מחוץ למושב. כששב הרב בן שחר לביתו אחרי החג, גילה כי אלמונים פרצו לביתו, אולם לא גנבו מאומה. הוא הבין כי בכך מנסים ללחוץ עליו לעזוב את המקום, אך הוא לא נרתע. בשבת הקרובה נשא דברים בפני המתפללים בבית הכנסת, וקרא להם לדבוק בערכי החינוך התורתי. הוא סיפר על הפריצה בהוסיפו כי הוא יודע שמעשה זה בא להפחידו, אך לא הוא ולא שאר אנשי הצוות מתרגשים מכך, והם מתכוונים להמשיך בעבודת הקודש.

לא פעם הגיע צוות ההוראה בברוש לרגעים קשים, והם קיבלו לאורך כל הדרך  עידוד רב ממנהל ה’רשת’ הרב דוד חנזין, שלא חסך מאמצים כדי להגיע ולעודדם, כפי שסיפר ר’ אורי בן שחר: “הרב חנזין ביקר אצלנו מספר פעמים. יש לזכור כי נסיעה לברוש באותם ימים, הייתה כמו לנסוע לקצה העולם. היה צריך לנסוע שעות רבות באוטובוס ישן ומקרטע, ואחר כך לצעוד עוד זמן רב מתחנת האוטובוס שעמדה בכביש הראשי ועד לבית הספר בלב המושב”.

עונת הרישום לשנת הלימודים הבאה – תש”כ, נחתמה בהצלחה רבה, כאשר משרד החינוך החליט לסגור את בית הספר הממלכתי מחוסר תלמידים…

בתום שנת הלימודים תשי”ט, לאחר שהקים, בנה וביסס את בית הספר בברוש, שב ר’ אורי לתפקידו הקודם כמנהל בית ספר ביפו, ומני אז עבר בית הספר בברוש לידי הנהלתו של ר’ יהושפט אלפרט.

אחד הפירות המשובחים שהוציא בית הספר בברוש, הוא הרב שמעון דדון, שהתקרב לחב”ד ולימים ניהל בעצמו את בית ספר חב”ד בלוד במשך שנים רבות.

קבלת פנים עם נשק קר

במקביל להקמת בית הספר בברוש, הקימה הנהלת ה’רשת’ בית ספר נוסף – במושב אביטל שבחבל התענכים. בית הספר עמד במרכזם של שלושה ישובים שמהם הגיעו התלמידים: אביטל, מיטב, פרזון. מי שקיבל את תפקיד ההקמה והניהול הראשוני, היה הרב יצחק (איצ’קה) גנזבורג, שהפסיק את תפקידו כמנהל בית ספר בזרנוגה, ובשלהי שנת תשי”ח עבר לחבל התענך כדי לפתוח שם את בית הספר החדש, בעוד משפחתו נשארת בתל אביב.

וכך סיפר מזכרונותיו בספר “חייל בשירות הרבי”:

“בשלהי שנת תשי”ח הגעתי לתענך בראש קבוצה של מחנכים והתחלתי במגעים עם המועצה המקומית כדי לפתוח בית ספר. אישור עקרוני אמנם קיבלנו ממשרד החינוך, לאחר שהצגנו את רשימת ההורים שהביעו רצונם לחנך את ילדיהם בבית ספר חב”די על טהרת הקודש. כאשר הגענו לחבל התענך ביקשנו להיפגש עם מזכיר המועצה האזורית של יישובי החבל, מר צבי בן דת, כדי שהמועצה תקצה עבורנו מבנים מתאימים לבית ספר; ואכן, אצל מר בן דת מצאנו אוזן קשבת נוצרה כימיה מצוינת ובהמשך קשרים טובים שסייעו לנו רבות בהמשך הדרך.

“אך על רקע היחס הטוב שקיבלנו אצל מזכיר המועצה, בלטה התנגדותו העזה של מר דני ז’ק, מנהל בית ספר האזורי של מפא”י, בו למדו אותה עת כמאתיים תלמידים. בואנו היה לצנינים בעיניו, והוא החל להסית נגדנו את חברי המושבים. דבריו מצאו אוזן קשבת אצל קבוצה של אנשי שוליים שהחלו לרדוף אחריי ברחובות המושב כשאלות וסכינים בידיהם, נכונים לכלות בי את זעמם. למקום הוזעקה המשטרה, ותוך שניות נעלמו האלות והסכינים. בתיווך השוטרים הוסכם על דעת כולם להתאסף במבנה בית הספר, שם יציג כל אחד את עמדתו מתוך דיון תרבותי”.

וכך ר’ איצ’קה נכנס ללא רצונו, לעימות פומבי עם מנהל בית הספר. לאחר שזה השמיע את טענותיו, החליט ר’ איצ’קה לא להשיב ישירות, אלא העדיף לדבר אל הרגש. בתחילת תשובתו ציין כי בימי מלחמת השחרור לחם באזור הזה, והוסיף: “כעת באתי שוב לכבוש את המקום, אבל הפעם יהיה זה כיבוש רוחני ואני מודיע כאן בפומבי: נשלחתי לכאן על ידי הרבי מליובאוויטש על מנת לכבוש את המקום, ולהכשירו מבחינה רוחנית”.

בדבריו הוסיף להבהיר את מטרותיו בהקמת בית הספר. מתוך כך לבשה האסיפה ארשת מעשית, כשבסופה הוחלט להעביר לרשות בית ספר חב”ד את אחד משלושת הצריפים של בית הספר המקומי. כך למעשה נוסד בית ספר חב”ד בתענך הפועל ברציפות עד היום הזה.

לקראת פתיחת שנת הלימודים שיגר הרבי אגרת מיוחדת אל הרב גנזבורג מנהל בית הספר: “נתקבל מכתבו… בו כותב מההכנות להתחלת זמן הלימודים ומצפה שיבשר טוב מההתחלה בפועל, ובאופן שגם ההתחלה תהי’ באופן דופרצת”. וכאן הרבי מביא את הפתגם הידוע של אדמו”ר המהר”ש “לכתחילה אריבער” ומדגיש כי על פי פתגם זה יש לפעול בבית ספר: “ויהי’ באופן כזה במשך כל השנה בעניני בית הספר וכל השייך לו, בתוככי כללות עניני הרשת וכללות עניני חב”ד אשר באה”ק ת”ו” (צילום האגרת – חייל בשירות הרבי ע’ 254).

מוסיף ר’ איצ’קה ומספר על תלאות ימי הבראשית של בית הספר:

“בית הספר נפתח עם שישים ילדים שהחלו עושים את צעדיהם הראשונים בבית ספר דתי. יחד עמי הבאתי גם כמה מורים, ולאט לאט הצלחתי לארגן סגל מורים. הימים הראשונים היו קשים מאוד לשני בתי הספר: היות והצריפים שלנו היו סמוכים ממש לצריפים של בית הספר הישן של מפא”י, ניצלו הילדים את המצב, ובכל פעם שאחד המורים, מאיזה בית ספר שיהיה, גער בתלמידו – היה התלמיד עובר לבית הספר השני, שם קיבלו אותו בזרועות פתוחות… לילדים, כידוע, אין אידיאולוגיה… במצב כזה, נאלצו המורים להשקיע את רוב זמנם במציאת דרכים מקוריות להתחבב על התלמידים כדי שהלימודים יוכלו להתנהל כסדרם.

“בעוד המורים נאלצים להתמודד עם בעיות משונות כאלה, נאלצתי אני לנדוד ממקום למקום לחפש ספרי לימוד עבור בית הספר, שכן הורי התלמידים לא יכלו להרשות לעצמם הוצאה כספית כה כבדה. רק כעבור כמה שבועות מפתיחת בית הספר יכולנו לנהל לימודים סדירים, פחות או יותר.

“התחלנו להתאקלם ביישוב. היה קשה להתרגל לעולמם התרבותי של התושבים. פה ושם היו ויכוחים שנבעו בדרך כלל מחוסר הבנה הדדי. ההרגשה הייתה שאנחנו והם חיים בעולמות אחרים לגמרי.

“הם היו יהודים חמים לכל דבר שבקדושה, אבל בכל מה שקשור למחשבה יהודית ולימוד התורה, הם היו חסרים ידע בסיסי. בנוסף לכך, מדובר באנשים שהגיעו ממקומות אליהם עדיין לא הגיעה הציוויליזציה האנושית, ולא היה להם ידע בסיסי בטכנולוגיה. מושגים כמו שעון וזמן מסודר – לא היו קיימים עבורם, ולכן זמן תפילת שחרית במושב הייתה מיד לאחר החליבה הראשונה… אבל למרות הכל – האווירה הכללית הייתה טובה מאוד, וחיינו מתוך הבנה וכבוד הדדי. רב המושב, הרב אליהו ברזאני, היה משבח בדרשותיו את החינוך החב”די, וקורא לתושבים להעביר את ילדיהם מבית הספר של מפא”י לבית הספר החב”די.

לאחר שהוקם בית ספר במושב אביטל, נוצר קושי עצום לאתר מורים שייאותו לעבור להתגורר במושבים המרוחקים ממרכז הארץ. גם פה, המקום היה רחוק מאוד, ועם התחבורה של הימים ההם, הריחוק היה שבעתיים. עם הזמן הצליח לארגן צוות חינוכי מעולה שכלל את ר’ אליעזר זיגלבוים ע”ה ויבלחט”א ר’ יהושפט אלפרט, ר’ משה ליפא רבינוביץ ר’ יצחק ידגר, ועוד. גם לאחר שהכתות שובצו בצוות חינוכי, הבעיה לא תמה; כאשר אחד מהם היה צריך לצאת מהאזור למספר ימים והיה צריך להשיג מורה מחליף, היה צורך להתאמץ רבות כדי לאתר מחליף.

מלבד זאת, נוצר קושי גדול באיתור מקום מגורים עבור אנשי הצוות. ר’ איצ’קה לא הצליח להשיג מקום מגורים הולם בתוך מושבי התענכים, והוא נאלץ אפוא לשכור דירה בעיירה עפולה,

ר’ איצק’ה והצוות סבלו מתנאים קשים במיוחד, כפי שסיפר לימים: “צוות המורים היו בחורים רווקים, מלבד הרב יצחק ידגר שהגיע יחד עם זוגתו והתגורר ביישוב אביטל. בתקופה הראשונה לא היה לנו אפילו מקום לישון ביישוב, ומכיוון שקווי האוטובוס היחידים שהפעילה חברת ‘אגד’ בבוקר ובערב לא התאימו לשעות העבודה שלנו – נאלצנו בכל יום לצעוד ברגל כשעה על מנת להגיע לעפולה – שם שכרנו דירה לכל אנשי הצוות, שם גם היינו אוכלים במסעדה כשרה. לשבתות היינו נוסעים הביתה.

“רק בקושי הצלחתי לאתר דירה עלובה בעפולה, מבנה ללא רצפה שאדמתו היתה נהפכת בחורף לבוצית. התנאים היו קשים מנשוא. אך מלבד זאת, בכל בוקר וערב נאלצתי ללכת רגלי את המרחק שבין עפולה לתענך, ובימי החורף גם ההליכה הזו לא היתה נעימה”.

במהלך השנה, הגיעה לתענך, משלחת של עסקני אנ”ש לביקור עידוד. במשלחת היו הרב שלמה אהרן קזרנובסקי, הרב אברהם פרשן והרב ישראל ליבוב. הביקור הפיח רוח חיים ונסך כוחות חדשים להמשך השליחות המיוחדת במקום.

בית הספר החב”די במושבים הצפוניים, עשה חיל. גם הורים שחששו בתחילה לשלוח את ילדיהם לבית הספר החדש, כשראו שמחנכים בו לתורה ומצוות, שוכנעו רבים להעביר את ילדיהם לבית ספר חב”ד. לימים בית הספר גדל וכבר למדו בו מאות תלמידים. כתות א-ו היו כתות כפולות של שלושים בכל כתה.

לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה, הבין מנהל בית הספר הממלכתי כי הפסיד במערכה, וסגר את בית הספר בראשו עמד, או אז העבירה המועצה את כל המבנים לרשות בית ספר חב”ד. התלמידים המעטים שביקשו ללמוד בבית ספר שאינו דתי, הוסעו בהסעה מיוחדת לבית ספר במושב אחר.

במקביל הוקצו בתי מגורים עבור הצוות החינוכי. עד פתיחת שנת הלימודים הבאה, שופצו הבתים, והצוות נהנה מתנאי מגורים טובים. 

לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה, התלבט ר’ איצ’קה האם להמשיך בניהול בית הספר במקום. הוא שיגר מכתב לרבי בו ציין כי הוא עושה את עבודתו בתענך מתוך קבלת עול, ושאל אם כדאי לעזוב ועל כך קיבל מענה: “כתבתי דעתי… באיזה מקום ידורו, הרי כבר כתבתי, שאיני מוצא טעם בעבודה מיוסדת אך ורק על קבלת עול אבל באם תהי’ העבודה מתוך שמחה וטוב לבב דוקא, אזי נכון שיהי’ זה בתענך” (צילום האגרת – חייל בשירות הרבי ע’ 260).

ואכן, גם בשנת הלימודים הבאה כיהן ר’ איצ’קה כמנהל בתענך. בתום שנת הניהול השניה, העביר את התפקיד לר’ אברהם דונין, ולאחר מכן יבלחט”א הרב יצחק ידגר (שהעביר בשנים האחרונות את שרביט הניהול לבתו הגב’ רחל קיל). ר’ איצ’קה עצמו חזר למרכז הארץ, שם הקים בית ספר חדש בעיר חולון. יכולתו התבטאה בעיקר בפריצת דרך ובהקמת בתי ספר חדשים. כך בשנים הבאות, על פי הוראות הרבי, המשיך ממקום למקום, כאשר בכל פעם הקים בתי ספר חדשים.

פריחה ושגשוג

בשנים הבאות הוקמו עוד בתי ספר רבים על ידי הנהלת ‘הרשת’, כאשר בראש הפעילות עומדים חסידים מסורים ובראשם המנהל הגאון הרב דוד חנזין, על פי הוראות ועידודים בלתי פוסקים מצד הרבי.

העיתון “פנים אל פנים” סקר תמונת מצב של מוסדות ה’רשת’ בערב ראש השנה תשי”ט, והוא מסכם תשעה בתי ספר שהוקמו עד אז: “אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש – באה”ק ת”ו. לפני שנים מספר נוסדו במקומות שונים בארץ בתי ספר מיוחדים לנערים ונערות וגני ילדים בשם ‘אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש’. בתי הספר נמצאים כיום בירושלים, יפו, כפר סבא, לוד, זרנוגה, רחובות, תענך, ברוש-תדהר, שדות מיכה ועוד. גני ילדים נמצאים כיום בכפר חב”ד, חולון, לוד, נס ציונה, תענך ועוד.

“בבתי הספר וגני הילדים מתחנכים אלפי תלמידים ותלמידות. בימי החופש מקיימים קייטנות מיוחדות בכפר חב”ד בשם ‘גן ישראל’ עבור תלמידי בתי הספר, בהם מקבלים הם הדרכה חב”דית מיוחדת. מחוץ לשעות לימודים הקבועות נסדרו בבתי ספר אלה שעות לימוד נוספות ללימודי קודש”.

•     •     •

כאמור, במקביל לפתיחת בתי הספר, נעשתה עבודה חשובה בהרחבת מוסדות הקיימים. בד בבד, נפתחו גני ילדים לצד בתי הספר קיימים, וכך התרחב מעגל התלמידים.

דוגמה מוצלחת לעבודה מסועפת זו, היא בית ספר עיר גנים בירושלים בהנהלת הרב אהרן מרדכי זילברשטרום ע”ה. הרב זילברשטרום עשה רבות – בסיוע רבים מאנ”ש – כדי להרחיב את מספר התלמידים הן בבית הספר שתחת ניהולו והן בבתי ספר חדשים שהוקמו בסביבה. כמו כן השקיע רבות בהקמת רשת גנים ענפה שנפתחה בעיר גנים וסביבותיה. בשנים ההן, הפך בית הספר בעיר גנים לאימפריה של ממש שמנתה קרוב לאלפיים תלמידים! נוכח ריבוי התלמידים, קיבלה ההנהלה מבנה גדול ורחב. חנוכת הבית המפוארת שלו זכתה לסיקור נרחב בעיתון ‘מעריב’ (גיליון כ’ אלול תשכ”ב), ומפאת האוטנטיות שלו, נצטט ממנו בהרחבה:

חסידי חב”ד חנכו בית ספר בקרית יובל בבירה.

כאשר האדמו”ר הזקן בעל התניא מייסד שושלת חסידות חב”ד רבי שניאור זלמן מליאדי, חיבר בערבות רוסיה את אחד ממניין שירי חב”ד שהשאיר אחריו – ודאי לא חשב כי הלחן יושר במדינת ישראל העצמאית ע”י תזמורת המשטרה. אולם אפשרות דמיונית זו של אז היתה למציאות ביום ב’ [ח”י אלול] הוא יום הולדתו של האדמו”ר הזקן ויום הולדתו של מחולל תנועת החסידות הבעל שם טוב.

ב’עיר גנים’ שבמערב ירושלים התכנסו ביום ב’ ח”י באלול, למעלה מאלף תלמידי בית הספר הממלכתי דתי רשת חב”ד, כדי לחוג את חנוכת הבית לבנין הברזל שהוקצב לבית הספר מטעם עיריית ירושלים.

לפני שלוש שנים החלו לישב את השממה הגובלת בשכונת קרית יובל. הבתים צצו בזה אחר זה, ללא כבישי גישה וללא חשמל ומים. באותם הימים לא בא איש לשכונה להקים בה בית ספר. לא כן רשת בתי ספר של חב”ד, שמצות הרבי חזקה עליהם ללכת למקום שאחרים אינם באים אליו. הם שפתחו כאן את ביתה ספר הראשון ובו חמישים תלמיד.

השכונה גדלה ועמה בית הספר. אמנם בינתיים נפתח גם בית ספר ממלכתי כללי. אולם המקום כבר היה ‘כבוש’ בידי הצעירים מגודלי הזקן, העושים במקום לילות כימים על פי פקודה מגבוה דהיינו מהרבי היושב בגלות ארצות הברית.

מנהלי בתי הספר ניהלו מאבק מתמיד עם המוסדות העירוניים, משום מה ראו אבות העיר פחיתות כבוד לעצמם להסכים לעובדה המוגמרת של בית ספר חב”די, המתפתח יפה. על כל חדר חדש שנרכש לבית הספר היו מאבקים נוקשים וממושכים. לא פעם הוזמנו אבות העיר למקום, היתה בפניה לבג”צ והיו שיחות מאחורי הקלעים. בית הספר הוסיף להתפתח.

..במגרש המפואר שליד ביתה ספר הסתדרו כיתות כיתות של תלמידים ותלמידות, אלף תלמידים מ-36 כיתות באו אחר הצהרים  להשתתף בטקס…

משיפולי הגבעות הסובבות את הרחבה נהרו ללא הרף הורים ואורחים לקחת חלק בשמחה הגדולה של בית הספר, שהגיע סוף סוף למנוחה חלקית, כשמחצית מהחדרים הדרושים לו כבר הועמדו לרשותו על ידי העירייה. המחצית הנותרת עדיין פזורה בכמה בנינים בשכונה. כנהוג בחב”ד הכל התנהל כמעט בסדר צבאי. גם התלמידים הצטרפו לקהל השרים את שירי חב”ד. ואם רצונכם לדעת מנהג חב”ד מהו – הרי דוגמה: מר יוסף מרטון שהיה מנחה השירה בציבור ‘פקד’ על התלמידים: “התלמידים לשיר, והתלמידות למחוא כף.

ואילו בגיליון ‘ברשת חב”ד’, מוסף של ביטאון חב”ד, הוסיפו כי בבית הספר לומדים כבר קרוב לאלפיים תלמידים! כולל כל הגנים החב”דיים באזור המסונפים לבית ספר. הם הוסיפו וציינו כי המבנה שנחנך זה עתה, כנראה לא יספיק למספר התלמידים ההולך וגדל.

קרוב לרבבת תלמידים!

התנופה הבאה ברשת הגיעה בעקבות העליה הגדולה מברית המועצות בשנות הל’ הראשונות (תשל”א-תשל”ג). באותם ימים הורה הרבי בהוראות חוזרות ונשנות, כי על חסידי חב”ד לדאוג לעולים החדשים הזורמים לארץ הקודש, וכי רבים מהם כבר הושפעו על ידי חב”ד בארצות מוצאם, אם ברוסיה ואם אוקראינה, באוזבקיסטן או בגרוזיה. ואכן, בשנים אלו נפתחו בתי ספר נוספים בעבור ילדי העולים בנצרת עילית, ברמלה, באור יהודה, בקרית מלאכי, בנתניה, בבית שמש, בעוד שבלוד נפתח בית ספר שלישי של ה’רשת’. בסך הכל פעלו באותן שנים עשרים ושישה בתי ספר ושבעים וארבעה גני ילדים, ובהם קרוב לרבבת תלמידים!

מקורות: דוד עבדי, חייל בשירות הרבי, אבני חן, ברשת חב”ד, בית משיח, כפר חב”ד, פנים אל פנים, מעריב ועוד.

 

יריות לעבר המורה בתום מסיבת חנוכה

בשנים הראשונות להקמת ה’רשת’, בעיית התחבורה של המורים גרמה לקשיים מרובים, מכיון שהתחבורה לא היתה תדירה כל כך, וגם איכותם הייתה ירודה במיוחד. בעיה קשה עוד יותר העיבה על הנוסעים בדרכים – בדמות מחבלי הפידאיון אשר צצו בדרכים במטרה לפגוע ולרצוח יהודים.

והנה תיאור פרטני של תקרית ירי שהסתיימה בנס גדול:

מספר מורים ביפו התגוררו בכפר חב”ד. הנסיעות מהכא להתם ובחזרה, לא היו פשוטות כלל ועיקר. התחבורה לכפר חב”ד וממנו, היתה דלילה במיוחד. שומה היה על המורים לעמוד בלוח זמנים מורכב, כדי לצאת בזמן ללימודים וכך גם בחזרה הביתה. כל אלו התגמדו מול הסכנה בנסיעות סביב כפר חב”ד, כאשר גנבי רכוש ערביים לצד מחבלי פידאיון, הסתובבו בפרדסי האזור וניסו לפגוע בכל יהודי שנקרה בדרכם. פעם אחת ניסו לפגוע במורים שזה עתה הגיעו ממסיבת חנוכה בבית ספר חב”ד ביפו.

היה זה באחד מלילות חנוכה תשט”ו, לאחר מסיבת חנוכה עם ילדי בית הספר ביפו. והמורים ר’ שלום בער ליין, ר’ לייב כהן, ר’ לייב סגל ור’ בנימין לוין שבו באוטובוס הציבורי עמו היו אמורים להגיע עד לתחנה שבפתח כפר חב”ד. משם היה עליהם לצעוד רגלית לתוככי הכפר.

האוטובוס עצר, ר’ שלום בער ליין ירד ממנו ראשון כשלפתע נורו לעברו יריות על ידי אנשי פידאיון שהסתתרו בפרדס הסמוך. ר’ שלום בער לא איבד עשתונות ומיד נשכב על הכביש ועשה עצמו כאילו נפגע. נהג האוטובוס פעל כפי שקבעו אז החוקים; בו במקום סגר את דלתות האוטובוס ונס מהמקום בנסיעה מהירה לכיוון מחנה הצבא צריפין שבהמשך הכביש.

ר’ שלום בער שכב ללא ניע, והמחבלים העריכו שנהרג ולכן בחרו להתרחק מהמקום במהירות. תוך זמן קצר האוטובוס הגיע לצריפין ונהג האוטובוס דיווח לחיילים על המתרחש. בו במקום נשלח כוח צבא ראשוני שגילה כי ר’ שלום בער לא נפגע כלל. אחד הקליעים “רק” שרט את מעילו. על הכביש עצמו נספרו לא פחות משישים קליעים! כל הנוכחים במקום הודו כי נס גדול אירע למורה שמסר את עצמו בדביקות ובמסירות למען התלמידים, בהכוונת ועידוד הרבי.

את רגעי הירי וההמתנה להגעת כוחות הצבא, תיאר ר’ שלום בער במכתב לרבי, וקיבל מענה ובו ברכות רבות עליהן נכתב באגרת: “שהצינור והכלים לכל זה היא עבודתו בקודש בחינוך ילדי ישראל על טהרת הקודש בבתי ספר אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש”.

באותו לילה בו ניצלו חייו של המורה מיפו, המתינו רעייתו וילדיו והמתינו לו בדאגה כדי שידליק נרות חנוכה. למותר לציין כי הוא שב לביתו בשעה מאוחרת מאוד כאשר ילדיו כבר ישנו. בעיניים מצועפות העירם ממשכבם ושיתף אותם בנס הגדול שאירע לו. מאז נהג לחלק לילדיו בכל שנה דמי חנוכה בלילה בו אירע לו נסו הפרטי.