השליחות שהוטלה על שלוחיו של נשיא דורנו, אומר הרבי שם, בעצם הסתיימה כבר. נמצאים א

השליחות שהוטלה על שלוחיו של נשיא דורנו, אומר הרבי שם, בעצם הסתיימה כבר. נמצאים אנו לא רק לאחר התחלתה של השליחות, אלא אחרי גמר וסיום שליחות זו. ומכיוון שרואים כי משיח צדקנו עדיין לא בא, מובן שנותר עדיין לעשות משהו, דבר אחד ויחיד שנותר לעשות כדי להביא את משיח צדקנו בפועל ובגלוי

הסיפור המפתיע של הקמת הישיבה

בהתוועדות שבע ברכות בכפר חב”ד, שמעתי מהרב טוביה שי’ זילברשטרום את הסיפור הבא, שאותו שמע מהרב שפירא (בנו של ר’ אהרן שפירא מפרדס כץ) שמתעסק באופן מיוחד עם בחורי ישיבה שירדו מהדרך ומנסה להחזירם אל ה’ ולתורתו.

אחד מאותם צעירים שהיו בעברם תלמידי ישיבה, פתח מסעדה במרכז ירושלים לשם הגיע קהל גדול של צעירים. הרב שפירא עמד עמו בקשר ודיבר עמו על אפשרות לפתוח שיעור תורה לבאי המסעדה. בעל הבית הסכים לכך, שבשעה שתים עשרה בלילה, עם סגירת המסעדה, יתקיים במקום שיעור לצעירים.

הרב שפירא הציע ללמוד תניא, אך בעל המסעדה התנגד בתוקף — מה פתאום תניא? יש רמח”ל, יש ספרי מוסר וכו’. הרב שפירא אמר לו שרבינו הזקן כותב בהקדמת התניא כי יש כאן את כל התשובות לכל השאלות בעבודת ה’, אך הוא לא היה מוכן לשמוע.

כשנפגשו למחרת שוב, קידם בעל המסעדה את הרב שפירא בהתלהבות: “כן, בוודאי, אנחנו נלמד תניא!” מה קרה? — באותו ערב, לאחר שהגיע לביתו, עבר על תמונות הבר מצווה שלו, ולפתע גילה תמונה שמישהו נותן לו במתנה ספר תניא, דבר שלא זכר עד כה. הוא הרגיש שאין כאן מקרה ומלמעלה כיוונו אותו לשיעור בספר התניא.

השיעור יצא לדרך כשבמשך הזמן הגיעו כעשרים משתתפים, רובם תלמידי ישיבה ששנו ופירשו. גם בעל המסעדה התקרב יותר ויותר, ותלה תמונה גדולה של הרבי במשרדו.

גם ראש הישיבה לשעבר של אותם בחורים, המשיך לשמור קשר עם תלמידיו לשעבר למטרת גיוס כספים עבור הישיבה. באחד הימים אורגן מעין “דינר” במסעדה, במהלכו דיבר ראש הישיבה ועורר את התלמידים לשעבר שיתמכו בישיבה. הם אכן נענו ותרמו כל אחד כפי נדבת לבו.

כשנכנס ראש הישיבה למשרד של תלמידו וראה את התמונה של הרבי, התפלא מאד איך זה הגיע לכאן. “את זה לא היה לנו בישיבה”, אמר לתלמידו, ולאחר מכן גילה את אוזנו: “כל הישיבה שלנו הוקמה רק בגלל הרבי”.

ומעשה שהיה: אותו ראש ישיבה עשה שידוך מוצלח עם כלה מהוללה מבית ליטאי, שחונכה לכך שבעלה צריך לשבת וללמוד, להתקדם ולעשות “שטייגען” בלימוד תורה, ולא לעסוק בשום דבר אחר. בשנים הראשונות אחרי החתונה הוא אכן ישב ולמד בהתמדה, אך במשך הזמן התעורר אצלו רצון לפתוח ישיבה. הוא חשב שהוא מתאים ללמד תלמידים ולחנך אותם כראוי, אלא שרעייתו לא רצתה לשמוע על כך בשום אופן: היא חונכה כל חייה שהתכלית היא לימוד התורה ללא שום מטרה אחרת, קדושה ככל שתהיה. בגלל שלום–בית, נגנז לפי שעה רעיון הקמת הישיבה.

יום אחד יצאו בני הזוג לטייל בגן והתיישבו ליד אגם מים. לפתע נהיה בלגן גדול. התברר שילדה ששיחקה במקום, נפלה לתוך האגם והחלה לטבוע. מיודענו לא חשב פעמיים. קפץ מיד לתוך האגם והציל את הילדה מטביעה. בני המשפחה באו להודות לו בהתרגשות, ואחת מהנשים (כמדומה שהייתה זו אם הילדה) ניגשה אליו ואמרה שיש לה מתנה בשבילו: דולר מהרבי!

הוא ניסה להתחמק, שזה לא אומר לו כלום, אך היא לא ויתרה: “קיבלתי את הדולר הזה מהרבי בחלוקת הדולרים המפורסמת, לפני שתים עשרה שנה. הרבי נתן לי דולר נוסף, ואמר לי שכשיגיע הזמן, אדע למי למסור אותו. הדולר מונח אצלי כל השנים הללו ומחכה להגיע לתעודתו. כאשר עשית את מעשה הגבורה והצלת את הילדה, הרגשתי שבשביל זה הרבי נתן לי את הדולר — למסור אותו לך.

ראש הישיבה ניסה להתחמק, אבל לא היה יכול לעמוד נגד הדברים. הוא לקח אפוא את הדולר ושמו בכיסו. כששב לספסל שם המתינה לו רעייתו, אמרה לו בהתלהבות: “זהו זה. אתה הולך לפתוח ישיבה”. כשפקח לעומתה זוג עיניים תמהות, הסבירה: “כשראיתי אותך קופץ למים כדי להציל את הילדה, ראיתי שאתה מתאים לזה וזה התפקיד שלך בחיים: להציל גם ברוחניות את הנוער שלא ילך לאיבוד”…

מששמע זאת, התרגש והגיב: “אכן. זה עתה קיבלתי דולר מהרבי מליובאוויטש עבור פתיחת הישיבה”.

את הסיפור הזה סיפר ראש הישיבה לתלמידו–לשעבר, בחתמו את המסר: “כל הישיבה שלנו הוקמה אפוא רק בגלל הרבי מליובאוויטש”. 

אין שינויים

המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס היה מספר: בגלל התנאים המיוחדים ששררו בברית המועצות בשנים ההן, היה מסוכן ביותר לשמור את המכתבים שהגיעו בדרך לא דרך מכ”ק אדמו”ר הריי”צ אל החסידים שנותרו ברוסיה. אסור היה לשמור מכתב כזה שעלול היה להימצא ולהפליל את מי שמחזיק בו כחבר המחתרת השניאורסונית הקונטר–רבולוציונרית, וזו הייתה האשמה חמורה ביותר שעונשה היה לשלוח את הנאשם לסיביר עד סוף ימיו. לכן היה הכרח ברוב המקרים להשמיד כל מכתב שהגיע מהרבי מיד אחרי שקראוהו.

בשל המצב, הרבי היה שולח לחסידים שנותרו ברוסיה מכתבים קצרים במיוחד, כמעט מברקים, בהם היה מעתיק פתגמים מלהיבים במיוחד מן הקדמונים כדי לחזק ולעודד את החסידים שנותרו מאחורי מסך הברזל. החסידים היו משננים זאת בעל–פה מיד עם קבלת המכתב, וזה שימש עבורם מקור לחיזוק בזמנים הקשים וברגעי הניסיונות הגדולים שעמדו בפניהם.

אחד מאותם פתגמים שהובאו במכתביו של הרבי הריי”צ היה פתגמו של ה”חתם סופר” כנגד אלו שרצו להקל במצוות מסוימות בטענת “נשתנו העיתים”: “אל תאמרו ‘נשתנו העיתים’ — יש לנו אב זקן שלא נשתנה ולא ישתנה!”

•     •     •

כאשר מתכנסים שוב השלוחים של הרבי מלך המשיח שליט”א מכל קצווי תבל ב”כינוס השלוחים העולמי” — צריך להזכיר ולעורר ללא לאות, שוב ושוב, כי כינוס זה נערך תחת הכותרת והסיסמה שלא השתנתה ולא תשתנה ואינה יכולה להשתנות ח”ו כלל, שכן אותה קבע המשלח בעצמו. על אודות מטרתו של כינוס השלוחים, זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים מאירים ומזהירים מפי קדשו של הרבי עצמו בכינוס השלוחים העולמי בשנת תשנ”ב. לאחר מכן הדברים נחתמו בטבעת המלך, הוגהו ונמסרו לפרסום בשם הרבי עצמו בקנה מידה עולמי.

שוב ושוב צריך לחזור ולשנן את דברי הרבי באותה שיחה מפורסמת שנאמרה לקראת “כינוס השלוחים העולמי” (פרשת חיי שרה תשנ”ב) כי “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”, עבודה שאינה רק פרט בשליחות, וגם לא כלל בשליחות, אלא היא העיקר, ויותר מזה, היא הדבר היחיד שנותר לעשות היא — קבלת פניו של  משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מן הגלות.

והרבי אומר זאת תוך כדי שהוא מדגיש שמוכרח להיות שנשאר עדיין לעשות משהו לקראת הגאולה. והוא מדגיש את העובדה שלא מדובר על משהו תיאורטי אודות מי שכאילו לא יודעים ולא משנה מי הוא. אלא במפורש על מישהו שיודעים וחשוב לדעת מי הוא — השליח היחיד שבדורנו, (וכפי שהוסיף בכתב יד קדשו באידיש על גיליון השיחה המוגהת), שהוא גם “המשיח היחיד שבדורנו” — ואת פניו צריך לקבל בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מהגלות.

“ורואים בפועל איך שנפעל ה”וילחום מלחמת ה’ וינצח” בכמה וכמה ענינים — ודוקא מתוך מלחמה של שלום. ונצחון הוא גם מלשון נצחיות, קשור עם הגילוי של “נצח”: נ’ — גילוי שער הנו”ן, צ’ — שנת הצדיק (כפי שבני ישראל קראו לשנה זו) וח’ — הגילוי של משיח צדקנו הקשור במספר שמונה”.

והרי יודעים אנו ש”וילחום מלחמות ה’ ” הוא מסימני “בחזקת שהוא משיח”, ואילו “וינצח” הוא מהסימנים של “משיח בוודאי”. והיינו שאף כי הגדר ההלכתי של  “משיח בוודאי” בשלמות, זהו דווקא אחרי הניצחון בכל העניינים (ולא רק בכמה וכמה עניינים) ובנין בית המקדש כפשוטו וקיבוץ כל נדחי ישראל כפשוטם. ורק אז זהו מצב הלכתי של הגאולה האמיתית והשלימה. אבל התחלת הענין של “הרי זה משיח בוודאי”, אומר הרבי, כבר הייתה (והוא מקשר זאת עם “שנת הצדיק” — לרבי הריי”צ, כמובן…)

השליחות שהוטלה על שלוחיו של נשיא דורנו, אומר הרבי שם, בעצם הסתיימה כבר. נמצאים אנו לא רק לאחר התחלתה של השליחות, אלא אחרי גמר וסיום שליחות זו. ומכיוון שרואים כי משיח צדקנו עדיין לא בא, מובן שנותר עדיין לעשות משהו, דבר אחד ויחיד שנותר לעשות כדי להביא את משיח צדקנו בפועל ובגלוי.

ומהו אותו “משהו” שיש לעשות, אומר הרבי — על פי הידוע שישנו בכל דור אחד מזרע דוד המלך שהוא המשיח שבדור, ועל פי הודעת כ”ק מו”ח אדמו”ר, השליח היחיד שבדורנו והמשיח היחיד שבדורנו, כי כבר נסתיימו כל העניינים והכל מוכן לגאולה — מובן אם כן שיש לקבל את פניו של משיח צדקנו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו בפועל ולהוציא את ישראל מן הגלות.

כלומר, הרבי “מורה באצבע” על המשיח של דורנו, ומודיע לנו שהדבר היחיד שנדרש כיום הוא לקבל את פניו בפועל ממש כדי שיוכל לקיים את שליחותו ולהביא את הגאולה.

ואם למישהו נשאר אולי איזשהו ספק אולי לא צריך כל כך ללחוץ — ממשיך הרבי ומדגיש שם שבענין זה אסור להתחשב אפילו בציווי ה’. שכן “כל מה שיאמר לך בעל–הבית — זה הקב”ה — עשה, חוץ מצא”, חוץ מלהישאר עוד רגע במצב של “צא”, מחוץ לשולחן אביהם, בגלות.

הרבי אף מוסיף כי שליחותו של משיח לא נעשית על ידי מעלות רוחניות נפלאות שישנם בנשמה ללא גוף, אלא על ידי שמשיח נשאר נשמה בגוף גשמי, ובמצב זה של נשמה בגוף הוא מתרומם ומתעלה יותר ויותר, עד שרואים זאת בפועל כנשמה בגוף, בהתאחדות המוחלטת עם “כ”ק מו”ח אדמו”ר” — וכפי שממשיך בשיחה שם “וכפי שהיה בדור שלפניו, שכ”ק מו”ח אדמו”ר נתאחד עם אביו, אשר הוא היה בנו יחידו, כך שיש את השלימות של כל “שבעת קני המנורה”, כל השבע דורות”.

הדברים מפורשים עוד יותר בשיחה שלא הוגהה (שיחות–קודש תשנ”ב ח”א עמוד 318): “ועוד ועיקר — דמכיון שגם ענין זה (“וינצח”) ישנו כבר, צריכה להיות תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, השליח ד”שלח נא ביד תשלח”, כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ועל דרך זה ההמשך דממלא מקומו שלאחרי–זה(!), על דרך שהוא היה הממלא–מקום דאביו, אדמו”ר נ”ע, וכמדובר כמה פעמים בנוגע לשבעת קני המנורה, ובנוגע לשבעת האושפיזין וכו’”].

ומסיק הרבי: “צריך לצאת בהכרזה ובהודעה לכל השלוחים, שעבודת השליחות עכשיו ושל כל יהודי מתבטאת בזה — שיקבלו את פני משיח צדקנו. כלומר: כל הפרטים בעבודת השליחות של הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, צריכים להיות חדורים בנקודה זו — כיצד זה מוליך לקבלת משיח צדקנו.

“והכוונה בפשטות היא — שמכינוס השלוחים צריכות לבוא ולהביא החלטות טובות כיצד כל שליח צריך להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו’ לקבלת פני משיח צדקנו. על–ידי שהוא מסביר את ענינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ושבעל–פה באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו. כולל במיוחד — על–ידי לימוד עניני משיח וגאולה, ובפרט באופן של חכמה בינה ודעת.

“והיות שזוהי העבודה בזמן הזה, הרי מובן שזה שייך לכל יהודי בלי אף יוצא מן הכלל.

זאת העבודה הנדרשת עתה, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”, הוטל עלינו למלא: ללכת בכוחו של המשלח, לכבוש את העולם כולו, לעשות ממנו דירה לו יתברך בתחתונים. להסביר את עניינו של משיח באופן המתקבל, ובפרט על ידי לימוד ענייני גאולה ומשיח. ולהביא לכך שכל העולם יצפה להתגלותו המלאה של הרבי מלך המשיח שליט”א בגאולה האמיתית והשלימה, ויכריז את ההכרזה שמביאה את ההתגלות: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.