בלה–פז שבבוליביה יש מכונות שיקוף חדשות בשדה התעופה, ואסור להכניס יותר מחמש ק”ג ש

בלה–פז שבבוליביה יש מכונות שיקוף חדשות בשדה התעופה, ואסור להכניס יותר מחמש ק”ג של מזון. אוכל שנתפס - מושמד מיידית. איך מביאים עשרות ק”ג של מצות? מסתבר שההשגחה העליונה מלווה גם את השלוחים בלה–פז

הרב יוסף יצחק קופצ’יק

בית חב”ד בבוליביה הניסים מלווים אותנו כל הזמן: לפי החוק, אסור להכניס למדינה יותר מחמש קילו אוכל. עד היום, העלימו עין, פחות או יותר. אך לפני כמה חודשים, במהלך שדרוג של שדה התעופה נחתו פה 4 מכונות שיקוף וכל המזוודות עוברות שיקוף!

כל מזוודה שנמצא בה אוכל, עוברת לנציג משרד הבריאות (כן, יש לנו כזה), הוא שוקל את האוכל. 5 קילו הוא משחרר והשאר עובר להשמדה.

על משלוח אווירי או יבשתי אין מה לחשוב. אפילו הקהילה היהודית המקומית ויתרה על כך, לאחר ששנה שעברה נתקע המשלוח במכס. היה חסר תאריך פקיעת תוקף של המצות, במסמך מהעורך דין המלווה את המשלוח…

מה עושים? מחכים לניסים.

הנס הראשון הגיע כשרעייתי תחי’ חזרה מכינוס השלוחות ועמה מזוודה עם מצות. ב”ה, דווקא המזוודה הזו התעכבה והגיעה למחרת במשלוח על ידי החברה עד לבית, וכך לא עברה מכס.

הנס השני היה כאשר הבאתי איתי מזוודה עם מצות. הפקיד במכס פותח את המזוודה ורואה קרטון. לשאלתו: מה זה? עניתי “מצות”.”מצות”?! הוא שאל בפליאה “כן, מצות”! עניתי בביטחון. הוא היסס לרגע. שלפתי קבלה שהכנתי נראש המראה שהמצות עלו 50$. למזלי הוא התעצל לקרוא לנציג משרד הבריאות ושיחרר אותי לדרכי…

הנס השלישי היה מורכב יותר:

כחודש לפני פסח יצרה אתנו קשר בחורה מארץ ישראל, ועדכנה שהיא מגיעה מתל אביב לבוליביה לכנס בין לאומי, ומוכנה להביא לנו מצרכים.

זה עצמו נס גדול. נדיר שישראלים מתחילים את הטיול שלהם בבוליביה. בדרך כלל הם מתחילים את המסלול במדינות סמוכות אחרות, בפרט כיום שצריך ויזה לבוליביה ואין שגרירות בארץ ישראל, אז העסק נהיה מסובך.

זה שמישהו חושב לפני שהוא נוסע אולי אנחנו צריכים משהו, זה ממש נדיר! (רק לאחרונה הגיע אבא של מטייל ישירות מהארץ, בחור דתי. לרגע הוא לא חשב שאולי אנחנו צריכים משהוא לפסח…).

בקיצור, הבחורה מגיעה לכנס בינלאומי בסוקרה, והיא מוכנה להביא עמה כמה מוצרים. למעשה היא כלל לא נוחתת בלה פאז. היא טסה מתל אביב למדריד, בוגוטה, ס. קרוז, סוקרה, ומשם, אחרי כמה ימים, היא טסה ללה פאז.

כששמעה את המצוקה שלנו, הסכימה לקחת את כל הדברים שלה בתיק צד (!) ולהביא עבורנו מזוודה שלמה!

שלחתי חבר טוב בארץ ישראל לקנות מזוודה, מצות ועוד כמה מוצרים לפסח ולהביא לביתה של הבחורה.

מה יהיה עם המכס? הסברתי לה את המצב. מותר 5 קילו. אבל אין ברירה, חייבים לקחת את הסיכון לצד הסיכוי לנס.

היא נחתה בבוליביה ומיד שלחה הודעה: “שבוע טוב! הגעתי לסוקרה בלי בעיות עם המזוודה המלאה”.

ומה היה עם המכס בשדה? שאלתי.

היא ענתה: בטופס שהם נותנים למלא, בשורה של האוכל כתבתי שלא הבאתי דבר.

כשהעבירו את המזוודה בשיקוף, הבחור המפקח על מסך השיקוף, ראה סרטון כלשהו בטלפון שלו ולא הסתכל כלל. “אז לקחתי את המזוודה והלכתי”, חתמה בפשטות את סיפור הנס.

•

כשהגענו לשליחות יעץ לי שליח מסוים שלא לחלק למטיילים מצות לפני ליל הסדר כדי שלא יעשו ‘סדר’ לבד. אמנם הקשבתי לו בשנה הראשונה, אבל שמתי לב שישנם מטיילים שבכל מקרה לא יעשו סדר בבית חב”ד, אלא יעשו את ה’סדר’ לבדם.

לכן אני דואג שלכל ה’סדרים’ הקטנים האלה יהיה לפחות מצה שמורה בליל הסדר. כמובן שקודם כל אני מזמין אותם לחגוג אתנו, ומודיע להם שיש את האופציה להכנס חופשי לליל הסדר. או שיבואו רק ל’סדר’ אלינו, ול’שולחן עורך’ ילכו הלאה. חלק משתכנעים. לאלה שלא, ומדובר ביהודים רחוקים מאד, אני מביא להם מצות שמורות ומסביר את חשיבות הענין.

את החלוקה אני מתחיל לפעמים כבר בפורים ואפי’ לפני, כאשר אני מגלה כאלה שלא מתכננים להיות באיזור בית חב”ד בליל הסדר והם לא יהיו ליד נקודה יהודית.

שבת אחת, לקראת צאת שבת, נכנסים לבית חב”ד אבא עם כמה ילדים קטנים. זו משפחה שמטיילת שנה–שנה וחצי עם משאית אותה הפכו לבית על גלגלים. האב יצא עכשיו לפנסיה מוקדמת מצה”ל אחרי 30 שנות שירות, חלקן בסיירת מטכ”ל.

שיתוף פעולה מצד שליח מסוים, גרם להם להגיע, הוא ממש ‘דחף’ אותם לבקר אותנו. בעיקרון הם לא נכנסים כל כך לבתי חב”ד. במיוחד שאצלנו המיקום של הבית חב”ד הוא ממש בתוך הסנטרו - מרכז העיר, ואילו הם חנו את המשאית בשדה התעופה במרחק של 40 דקות נסיעה.

בהשגחה פרטית מופלאה, חלקם חלו והיו צריכים רופא. ככה שכל יום שישי רעייתי טיפלה בהם מרחוק, סייעה למצוא רופא, לתאם תור וכו’. עכשיו הם הגיעו לביקור קצרצר.

בהמשך הביקור הגיע מוצאי שבת ומהמשך השיחה אני מבין שהם אוכלים רק בשר כשר. בו במקום הוצאתי מהפריזר כמה שקיות מלאות כל טוב. של חזות וכרעיים.

כמה אושר ראיתי בעיני הילד הגדול. אני לא יודע אם בגלל זה, אבל למחרת הם חזרו, הפעם עם האשה, ובהרכב מלא. הם שהו כמה שעות בבית חב”ד.

א’ התמימים ששמע שהוא בוגר סיירת מטכ”ל, שאל אותו אם הוא מכיר חבדני”ק מסוים שהיה בסיירת מטכ”ל ונהיה חבדני”ק. כן, בטח! מתברר שהם חברים ליחידה, וכמעט חברים לצוות. הבחור מראה להם תמונה שלו עם הזקן הארוך והלבן… הם ממש מתרגשים. וואו. העיניים. העיניים נשארו אותם עיניים…

הלה מתחיל לספר כמה סיפורים עליו ועל עמנואל מורנו הי”ד, שדרך אגב לבנו הוא קרא עמנואל, על שמו.

אני מציע לשלוח תמונה שלו לחבר ליחידה,החבדני”ק. האיש מסכים בשמחה, אבל אז אני מוסיף: תמונה עם תפילין. סלפי אלוקות; בלי זה אני לא יכול לשלוח תמונה… ובטבעיות אני מוציא את התפילין.

לא קלטתי באותו רגע עד כמה זה חריג. התברר שהלה לא הניח תפילין מהבר מצוה. אבא שלו קיבוצניק והמשפחה ממש רחוקה מיהדות. אפילו בבר מצוה שהוא חגג לבן שלו במהלך הטיול לפני כמה חודשים, בנו חתן הבר מצווה הניח תפילין (ומאז מניח כל יום!) ואילו האבא לא הניח.

אני שלא ידעתי את כל הסיפור, הוצאתי את התפילין בטבעיות. הוא לא מצליח לסרב, ומניח תפילין… הוא מבקש שנעשה תמונה, ושיראו ברקע את התמונה של הרבי עם ה”יחי המלך המשיח”. וממהר לשלוח את התמונה למשפחתו, סופר עד 3 ומחכה לתגובות על ה”חזרה בתשובה” שלו…

כיוון שהיין עדיין לא היה מוכן, נתתי להם מצות שמורות והגדות לילדים, כפי הוראת הרבי בעניין.

בהשגחה פרטית, לפני פסח מגיעים אליי שני מטיילים שעזרתי להם בעבר. מתברר כי הם נוסעים לכיוון פרו ויחגגו את ליל הסדר עם המשפחה ההיא. הפעם כבר היה לי יין מוכן ונתתי להם כמה בקבוקי יין ומיץ ענבים לילדים. אלו הודעות מרגשות קיבלנו מהם אחרי החג; הרבי פשוט דאג להם לכל צרכי ליל הסדר שיהיה כהלכתו: מצות, יין, בשר כשר…

•

ימים ספורים לפני חג הפסח.

נרשמו 250 מטיילים נוספים ברגע האחרון. מסתבר שחסר לנו מצות עבורם, ועבור בני הקהילה בלה פאז, וליהודים בערים נוספות.

 לאחר ספירת מלאי של השקיות הארוזות, גילינו שיש לנו רק 250 שקיות מצה, כשהכמות שאנחנו צריכים היא יותר מכפולה…

שיחות דחופות לשלוחים במדינות סביבנו: ברזיל, צ’ילה, פרו. למי יש מצות שמורות פנויות? והעיקר: איך מארגנים משלוח זריז ובטוח. לאחר שכל האופציות יורדות מהפרק. הרב עופר קריפור מקוסקו, פרו. נחלץ לעזרה. למרות שמדובר על שלושה ימים לפני פסח, כשיש לו לארגן ליל סדר לאלפיים משתתפים!

הוא מצא בחור שטס מניו יורק ללימה ומשם לקוסקו. הבחור יביא עבורנו מזוודת מצות. ובנתיים הרב קריפור שלח לנו “על החשבון” משלוח עם מצות. ואוצר יקר נוסף: עשרות קילו של בשר בקר טחון. מסתבר שבמעבר היבשתי בין פרו לבוליביה בודקים הרבה פחות.

למחרת, הוא שלח משלוח נוסף. הפעם של מצות שבורות שהבחור הביא אתו עבורנו מניו יורק. המשלוח היה אמור להגיע ביום חמישי, אך הנהג שלח הודעה לא לגמרי ברורה - משהו בעייתי עם המכס של בוליביה.

השורה התחתונה: המצות לא יגיעו ביום חמישי, אלא רק ביום שישי, ערב חג ממש.

ערב חג. אחרי שריפת חמץ והוראות לעובדים ולמטיילים כיצד להכין הכול לקראת ה’סדר’, אני יוצא עם חמישיית הילדים לכיוון הטרמינל (ובנתיים, לעשות בייביסיטר לכמה דקות, כדי שרעייתי תחי’ תוכל לפחות להכין את סימני הסדר עבורנו).

בדרך מתחיל גשם. ממש מבול מלווה ברוחות עזות. אני חושב לעצמי איך אוכל להוציא את המצות מהאוטובוס למונית בלי שיהיו ‘שרויה’. נהיה קר בצורה קיצונית, והילדים עם שרוולים קצרים…

אני מגיע לטרמינל, ואחרי כמה דקות מתברר שהאוטובוס שהיה צריך להגיע מפרו עם המצות, מאחר בחצי שעה, שהפכה לשעה, שהפכה לשעתיים.

למזלי החלטתי לחזור בזמן לבית חב”ד ושלחתי במקומי יהודי מקומי שהתגייר.

עד שהאוטובוס הגיע, הסערה חלפה, השמש יצאה, והמצות הגיעו בשלום!

וככה, שעתיים לפני פתיחת הדלתות של ליל הסדר, נעמדנו לארוז מאות שקיות של כזית מצה שמורה…