צרפת ברובה הייתה כבושה בידי הנאצים ימ”ש. יהודים רבים נמלטו לערים רחוקות יותר בצרפת, במטרה להינצל מציפורניהם של המרצחים.
צרפת ברובה הייתה כבושה בידי הנאצים ימ”ש. יהודים רבים נמלטו לערים רחוקות יותר בצרפת, במטרה להינצל מציפורניהם של המרצחים.
א
שנת תש”ד.
צרפת ברובה הייתה כבושה בידי הנאצים ימ”ש. יהודים רבים נמלטו לערים רחוקות יותר בצרפת, במטרה להינצל מציפורניהם של המרצחים.
בין אותם יהודים הייתה גם קבוצת יהודים, ליתר דיוק נערים, שנמלטה על נפשה. בקבוצה זו שהו ילדים וילדות יהודים תושבי צרפת, אשר רבים מהם נמסרו על ידי הוריהם לידי אזרחי צרפת ובלגיה, שעה שנאלצו לברוח מבתיהם. בראש הקבוצה עמד מי שלקח עליהם אחריות וחסות - הלא הוא הרה”ח הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, תלמיד חכם מופלג, איש ציבור ומשארי בשר של משפחת הרבי. לצדו עמד הרב אהרן מרדכי זילברשטרום; בחור נמרץ, פעיל ובעל כשרונות מפותחים. הלה ניהל את מוסדות החינוך של הרב שניאורסאהן, ובימי בריחה אלה - ניהל את מסע הבריחה.
לא רק אימת הגרמנים ריחפה מעל ראשם של קבוצת היהודים, אלא גם אימת אנשי ה’מיליס’, המיליציה הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים. הגרמנים סמכו רבות על אנשי ה’מיליס’ שיעשו בעבורם את הרדיפה כנגד יהודים כמו גם נגד אנשי המחתרות הצרפתיים. אנשי “המיליציות” הצרפתיות שיתפו עמם פעולה פחות מתוך אנטישמיות ויותר מטעמים של רווח אישי, ומסיבה זו היו עדיפים אנשי ה’מיליס’ מהגרמנים, שכן אלו האחרונים, כאשר היו תופסים יהודים היו הורגים אותם בו במקום או שולחים אותם למחנות שמשם לא חזרו עוד, ואילו אנשי המיליציה הצרפתית אהבו כסף ושלמונים, ולשם כך הציקו ליהודים אך הם ידעו כי חיי היהודים מהווים אמצעי לקבלת כספים, מזון וטובות הנאה, וניתן היה לשחד אותם.
מסעות בריחה אלה נמשכו חודשים ארוכים, מעיר לעיר, מכפר לעיירה, כאשר בכל מקום הם מצאו לעצמם מקום מחבוא שקט בו הם שהו במשך תקופה, עד שנודע להם שוב על התקרבותם של המרצחים. או אז אספו את מעט מיטלטליהם והמשיכו לנדוד. תקופות ארוכות נמשכה מסכת נדודים זו, במהלכה חוו ניסים גלויים ומופתיים.
אחד מאותם ניסים גלויים, אחד מרבים - בשורות הבאות.
ב
היה זה במוצאי אחת השבתות, כאשר אל הרב שניאורסאהן הגיע מידע כי הנאצים מתקרבים למקום מחבואם שהיה בארמון נטוש בעיירה קטנה בשם ‘דמו’ (DEMU), עיירה קטנה באזוריה הירוקים של דרום–מזרח צרפת.
כבר באותו לילה פונה הבית בו התחבאו, וכל יושביו עברו בחפזה למקומות אחרים שנשכרו בחפזה. מארגני הבריחה שכרו דירות באזורים שהיו קרובים זה לזה מרחק של 5–10 קילומטרים. כל דירה שימשה כמקום מחבוא ומסתור לקבוצה שמנתה בין עשרה לעשרים ילדים ונערים. המטרה הייתה שגם אם אחת הקבוצות תיתפס, הרי שהשאר יישארו לפליטה.
באחד הבתים השתכן הרב שניאורסון עם אשתו, בתו ובנו, מבשלת ששימשה גם כ’אם–בית’. יחד עמם בדירה התגוררו גם ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום ורעהו הטוב ר’ דוד משה ליברמן.
למחרת, בצהרי יום ראשון אירע אירוע קשה שהעיב על כל האווירה. הרבנית שניאורסון גילתה כי בשל העזיבה החפוזה, לא לקחה עמה בגדים מספיק עבור הרב. באותם ימי המלחמה, לא היה זה דבר של מה בכך; אי אפשר היה להשיגם אפילו לא בכסף מלא. היא הפצירה והתחננה בפני בעלה שיתיר לה לצאת לדירה אותה עזבו רק כדי לקחת אותם. בתחילה סירב הרב שניאורסאהן לכך, אך משזו התעקשה, התיר לה לבסוף, לא לפני שהבטיחה כי תעשה זאת במהירות מֵרבית.
ברשותה היה מפתח של המקום בו התגוררו קודם לכן. היא תכננה להיכנס חרש, להוציא את מה שביקשה ומיד לחזור בחזרה. ההליכה ממקום המחבוא החדש עד לארמון היה מרחק של ארבעה ק”מ.
היא אכן יצאה לדרך - אך לא שבה. הלילה ירד וככל שנקפו השעות, הדאגה בלבו של הרב שניאורסון הלכה והתעצמה. “הרב היה מאוד לא שקט”, סיפר ר’ אהרן מרדכי כעבור שנים. “לפתע פנה אלי - ‘אני חושש שמשהו אירע לה. היכנס בבקשה למי שהשכיר לנו את הדירה הקודמת ובקש ממנו לנסוע לשם עם הסוס והעגלה שלו לביקורת שגרתית כביכול, כדי שיברר עבורנו מה קרה - ואם הוא יכול, שיסיע אותה בחזור, שכן היא עייפה’”.
הרב זילברשטרום עשה כמצוותו, והלך לביתו של בעל הבית וסיפר לו דברים כהווייתם. הלה יצא עם עגלתו לעבר הארמון, בעוד הרב זילברשטרום ממתין בביתו כדי לקבל דיווח על הנעשה.
כשהגיע לשם מצא גרמנים שומרים מסביב לבית. כבר מרחוק הבחין בהם, והוא הבין שדבר מה נורא קרה. לא ייפלא אפוא שחשש להתקרב על אף שהיה זה ביתו שלו. הוא הצליח לברר אצל השכנים מה קרה, ואלו סיפרו לו כי כשנודע למיליציה הצרפתית על בריחתם של היהודים, הסיקו שיש להם מה להסתיר, ולכן ארבו סביב הבית מתוך תקווה שאחד מהם יחזור לקחת משהו. ואכן, הרבנית הגיעה לבית באישון לילה; פתחה את הדלת עם המפתח שבידה. מיד לאחר מכן הדלת נסגרה אחריה כששני שוטרים עוצרים אותה.
כשר’ אהרן מרדכי זילברשטרום שמע את סיפור הדברים, חזר במהירות למקום המחבוא החדש. היה זה בערך בחצות הלילה כאשר בעל כורחו נאלץ לספר לרב שניאורסאהן את הבשורה הלא–מרנינה.
לרגע איבד עשתונותיו; הוא החל ללכת בבית אנה ואנה כשהוא נסער מאוד, אך כעבור דקה או שתיים ‘תפס את עצמו’, השליט את המוח על הרגש. ר’ זלמן היה בעל מוחין גדול עם הבנה עמוקה בנגלה ובחסידות וידע מיד להשתלט על בהלתו. הוא הביט בנוכחים במקום, ומיד נתן להם הוראות פינוי.
“שוב לעבור מקום?” תהו, אבל הוא עמד על דעתו ואמר: “הדירה הזו שאנו גרים בה עכשיו נהפכה למקום שמסוכן לשהות בו אפילו עוד רגע. המיליציה עצרה את אשתי כדי להוציא ממנה איפה אנו גרים. הם עלולים לענות אותה עד שתישבר ותספר הכל, לכן עלינו לעזוב מיד את המקום. אם בנס ישחררו אותה, אני סומך על בינתה שתצליח להתאחד אתנו במקומנו החדש”.
דיירי הדירה ארזו במהירות את מעט מטלטליהם, ובשעת לילה כה מאוחרת יצאו מהדירה בה התגוררו זמן קצר ביותר, ופתחו בהליכה נמרצת.
קבוצת האנשים שהתגוררה באותו בית: הרב, בתו מרת הדסה, בנו שלום בער, דוד משה ליברמן, אהרן מרדכי זילברשטרום והמבשלת, יצאו לדרך לא לפני שלקחו עמם כל מה שביכולתם, מלבד הטלית והתפילין של הרב שהוא נשאם בעצמו.
היה זה לילה אפל במיוחד. מסיבות מובנות הם לא הלכו על הדרך הסלולה מחשש שפטרול גרמני יעבור במקום עם רכב ויבחין בהם. הם מצאו לעצמם דרך צדדית במשעולי ההרים, לא–סלולה ולא–נוחה, פתלתלה ומסוכנת מעט.
מכיוון שאי אפשר היה למצוא באמצע הלילה גוי שישכיר בית חדש, החליט הרב שניאורסון ללכת לאחד הבתים ששכר עבור קבוצה נוספת, הבית היה בקרבת מקום יחסית וקראו לו “דער מיטעלער” (“האמצעי”), שכן שם התגוררו צעירים בגיל הבינוני, מגיל שתים–עשרה ועד ארבע–עשרה, לא ילדים קטנים אך לא בחורים עדיין. בדירה זו התגוררו כשמונה–עשר נערים שעליהם הופקד הרב ברוך רובינסקי, צעיר צרפתי נמרץ שהתקרב לחב”ד, מסור מאוד, שידע ללמוד היטב, והוא ניהל את הבית ברמה. לשם שמו פעמיהם. כיון שלא היה טלפון בשום מקום, לא יכולו להודיע על בואם הלא–הצפוי.
הדרך של קבוצת היהודים הקטנה - קבוצה מתוך עם–נודד אלפי שנים - עברה ברכס הרים שמעברם האחד הייתה העיירה שעזבו זה עתה, ומן העבר השני העיירה שאליה רצו להגיע. אחרי שעתיים של מאמצים על אנושיים, החלו לראות את ראשוני גגות הבתים של הכפר המיועד.
בשלב מסוים, לפנות בוקר, אור דק וחיוור התחיל להימתח במזרח השמים, כוחותיו של הרב שניאורסון עזבוהו. הוא התיישב אפוא על פיסת קרקע בלב ההר, ואמר לכל הנלווים אליו “עד כאן”. הללו ידעו שהרב שניאורסון סובל כבר משנות מילדותו מכאבים ברגלו, שכן הייתה לו רגל אחת קצרה מרעותה, וכשהוא הלך ברחוב הייתה ניכרת צליעתו. כאב זה החריף יותר בהליכה במשעולי ההרים בחושך מוחלט.
למרות מצבו, קשה היה להם להיענות לבקשתו ולעצור, שכן חייהם היו תלויים בהגעה מהירה למחוז חפצם.
ר’ זלמן שהבין את המצב לאשורו, נתן הוראה לבני הקבוצה להתקדם הלאה, אך ר’ דוד משה ליברמן אמר שאיש לא יזוז בלעדי הרב שניאורסאהן “איננו משאירים איש מאחור” החליטו. הם החליטו אפוא להמרות את פיו - מעשה חריג ביותר - ולהישאר עמו עד שיתאושש.
החבורה הקטנה עמדה במקום שותקת וממתינה שהרב יאזור כוחותיו. הוא לא אהב את עמידתם העצמאית, והחל לשפוך עליהם ‘מקלחת של צוננין’: “גראבע יונגען הנכם, שלא מצייתים להוראות המבוגרים! כשאני נותן לכם פקודה, אתם חייבים לציית לי! אני יחיד ואתם רבים והצלת נפשות רבים קודמת להצלת נפש היחיד, וכאן אתם מכניסים את כולכם לסכנה גדולה רק בגללי”.
באותה שעה של אשמורה שלישית, כבר אפשר היה לשמוע את קול קריאות התרנגולים ונביחות הכלבים שהשכימו. היה עליהם לרדת בזהירות מצוק ההר ולהגיע לבית המחבוא, שם שהתה קבוצת הילדים. השעה עדיין הייתה שלוש או ארבע לפנות בוקר, החושך שלט בכל. מרחוק נשמעה נהמת מנועים של שתי מכוניות שנסעו במשעולי הדרכים. ההערכה הייתה שמדובר במרחק של עשר דקות הליכה בלבד עד למיקומן.
הרב שניאורסאהן המשיך להפציר בחברי הקבוצה: “הנה, אתם כבר שומעים את מכונית החלב ומכונית הלחם שנוסעות, עוד כמחצית השעה יאיר היום ואז יגלו את כולנו וניתפס. אני אומר לכם בפעם אחרונה שתרדו ותתחבאו שם, ומה שיהיה איתי, שיהיה”.
הצעירים ניסו להרים אותו כדי לסייע לו בהליכה, אך לא הצליחו. ר’ זלמן הפטיר בכאב מהול ביאוש: “אתם רואים - מן השמים רוצים שאשאר פה”. על אף ההיגיון בדבריו ועל אף הסכנה שריחפה מעל כולם, הם לא זזו ממקומותיהם, וחיכו עד שכוחותיו ישובו אליו.
כשעה לאחר מכן כבר האיר היום במידה כזאת שאפשר היה לראות קדימה. ר’ זלמן שהספיק לנוח מעט, נעמד שוב על רגליו והקבוצה הקטנה המשיכה להתקדם בזהירות לעבר בית המחבוא.
על הרגעים הבאים, סיפר בהתרגשות הרב אהרן מרדכי זילברשטרום:
“כשהגענו לשם, התפלאנו לראות את דלת הבית פתוחה לרווחה והבית ריק מאנשים. ר’ זלמן החל לשוטט בין חדרי הבית, וכשהגיע לחדר ששימש כבית כנסת - קפא על מקומו. הוא הבחין שהפרוכת שעל ארון הקודש קרועה; הייתה זו פרוכת עשויה מנייר פשוט בצבע כחול, והיא הייתה קרועה לשניים.
“כולנו שתקנו, ואז שמענו את קולו של ר’ זלמן האומר בשקט: ‘כשבורחים מרוצחים לא קורעים פרוכת של ארון קודש’. כעבור שתיקה קצרה הוסיף: ‘אני חושש שלקחו אותם’…
“יצאנו כולנו החוצה, שם עמדו שתי כפריות גויות שהביטו בנו בתימהון. אחת מהן פנתה אלינו ואמרה - ‘מה אתם עושים פה שוב, יקחו גם אתכם! הרי לפני זמן קצר לקחו מכאן את כל הילדים!’ כעת הבינו באופן סופי שהייתה הלשנה והגרמנים אכן לקחו את הילדים, וכי שתי המכוניות שעברו כאן קודם, לא היו של מובילי הלחם והחלב, אלא של הגסטאפו.
“בבת אחת חדרה בנו ההכרה כי בזכות נכותו של ר’ זלמן, ניצלנו כולנו. הבנו שהרב שניאורסאהן סבל ייסורי רגליים במשך ארבעים שנה ויותר, כדי להציל את חיינו! אם היה ממשיך ללכת כרגיל, היינו נופלים כפרי בשל לידיהם של הגרמנים”…
ג
עוד שנים רבות זכר ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום את אותו לילה: “היה זה ליל כ”ח באדר תש”ד. אי אפשר לשכוח תאריך כזה. כזכר להצלה ליום הזה, היו שצמו בכל שנה בתאריך זה, היו שלמדו כל היום והיו שקיבלו על עצמם מה שקיבלו”.
הרב זילברשטרום לא פירט, אך באחת מרשימותיו שכתב בשנים מאוחרות יותר, ציין: “במשך שנים ארוכות, יום זה היה בעבורי יום צום”…
(על פי הספר “איש החינוך)